סיפור גורלם המר והאכזר של יהודי אירופה בתקופה השואה מתמקד בגטאות, בבורות הירי, במחנות הריכוז וההשמדה ובצעדות המוות. הדרך אל התופת, כפי שעדויות וספרי זיכרונות מנכיחים לנו, עברה דרך הוראת הסימון של הטלאי הצהוב.
רבים שכחו זאת, אך סימון היהודים אינו המצאה של המדיניות הנאצית בימי הרייך השלישי. מקורותיו נטועים בעבר הרחוק-מאוד. למעשה, אי שם בימי הביניים.
הרעיון לסמן יהודים בצבע מבדיל על בגדיהם, מובא לראשונה כנראה בקובץ חוקים אסלאמי המכונה "חוזה עומר" - חוזה הכניעה של ירושלים לכובשים המוסלמים, המיוחס לאחד הח'ליפים המוסלמים הקדומים, עומר בן אל-ח'טאב, ונערך, ככל הנראה, בשנת 683 לפנה"ס. על פי הסכם מעין-דו-צדדי זה, יהודים, נוצרים ובני דתות אחרות, המכונים "בני החסות", רשאים לחיות בשטחי שלטון האסלאם, כולל ערובה לביטחונם, לרכושם ולזכותם לקיים את פולחנם ונוהגם אך במגבלות מסוימות ומאוד מפלות, כולל בעניין הלבוש.
"מקורות היסטוריים מוסלמיים של ימי הביניים מזכירים מפעם לפעם חוקי לבוש שנכפו על לא מוסלמים", מתאר ההיסטוריון, אמיר מזור, במאמרו בגיליון אוקטובר 2020 של כתב העת "בשביל הזיכרון". לדבריו, "מאמצע המאה ה-9 היה הצבע הצהוב למזוהה יותר עם בני החסות. באמצע מאה זו פקד הח'ליף אל-מֻתָוָּכִּל כי על הדִ'מים לעטות צעיפים, לחגור חגורות ולסמן בסימן אחר את כובעיהם. הוטל עליהם להדביק שני טלאים צהובים על בגדי עבדיהם, על החזה ואחד מאחור. מי שחבש מצנפת חויב לחבוש מצנפת צהובה, ועל הנשים הוטל ללבוש גלימה צהובה".
בחלוף השנים והמאות הוצאו פקודות נוספות הקוראות ליהודים לשאת את האותות המבדילים, אם כי במאות ה-11 וה-12 הנושא, כך ההיסטוריה מעידה, לא נאכף בעקביות. בשנת 1215, החוק הזה מגיע לאירופה.
בחסות ועידה אפיפיורית שהתקיימה, חוקי הכנסייה של המאה ה-13, אשר נחקקו בהשראת החוקים האסלאמיים הקדומים כמפורט לעיל, קבעו כי יש לסמן יהודים בכדי לבדל אותם מהציבור הנוצרי. "צורות "הטלאי היהודי" באירופה היו רבות ומגוונות והשתנו ממקום למקום", מתאר מזור, "אנגליה הייתה הראשונה שאכפה את דרישות הכנסייה, ובמאה ה-13 צוו יהודי המדינה לשאת על החלק הקדמי של בגדם העליון תג בצורת שני לוחות ברית לבנים, עשויים פשתן לבן או קלף. בצרפת באותה עת היה הטלאי בצורת גלגל צהוב, מלֶבֶד או מפשתן, והיהודים צוו לשאת אותו על בגדיהם מלפנים ומאחור. השימוש ב'טלאי היהודי' התרחב בימי הביניים המאוחרים למדינות אירופיות נוספות, ורוב הטלאים היו צהובים".
אז למעשה, הנאצים אימצו את הנוהג הנוראי הזה? האם קיים תיעוד שמראה מי יזם באופן ספיציפי את המהלך? "למיטב ידיעתי, אין לנו מסמך ישיר שקושר בין הסימון בימי הביניים והסימון של הנאצים", משיבה עינה ששון, דוקטורנטית בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה העברית, חוקרת שואה, ורכזת היסטוריה בתיכון בירושלים. "אבל צריך לזכור שהסימון נשאר בחלק מהמקומות עד המאה ה-19, כלומר זה נשאר מזוהה עם יהודים בתרבות האירופאית ולכן הבחירה הייתה כנראה ברורה מאליה. ישנו תיעוד שהיידריך (ריינהרד היידריך, אחד מאדריכלי 'הפתרון הסופי', ט"א) הציע את המהלך להיטלר כבר אחרי 'ליל הבדולח' ב-1938 אבל היטלר דחה את ההצעה".
שנה אחרי כן, הצורר כבר החליט לאמץ את ההצעה. צו הסימון הראשון הוטל בעיר הפולנית וולוצלאווק (Włocławek) ב-25 בספטמבר 1939, עם כיבוש המדינה בראשית מלחמת העולם השנייה. בנובמבר של אותה שנה התפרסמה "תקנה בדבר סימון היהודים בגנרלגוברנמן", בה נקבע כי בשטחים אלו יהודים מגיל 10 ומעלה חייבים "לשאת על השרוול הימני של הלבוש ובבגד העליון סרט לבן עם מגן דוד". מרגע זה ואילך, הנאצים אימצו את הפרקטיקה האיומה הזו במטרה להדיר, לשלוט ולהשפיל את היהודים שחיו בשליטתם והנהיגו אותה ברוב השטחים שבשליטתם. "זה התחיל מפקודות מקומיות בפולין והתרחב בהדרגה, כמו הגטאות בעצם", ששון מתארת. זמן חובת הסימון וצורת הסימון השתנו על פי הנסיבות בכל מקום ומקום.
היו עוד דרכי סימון של יהודי אירופה - סרט שרוול כחול-לבן, היו גם כפתורים צהובים. אך הסממן העיקרי שנפוץ, ונצרב בתודעה, הוא טלאי מגן דוד הצהוב?
"אכן הטלאי הצהוב היה הכי נפוץ. מאמינה שזה נחרט בתודעה מאחר וזה הסמל הבולט ביותר ויזואלית וכן מספרית, הכי הרבה יהודים ענדו אותו כנראה".
מה את יכולה לספר על ייצור הטלאים? והאם בכל מדינה/מחנה השמדה התמקדו ב"סגנון" ספציפי?
"לאחריות על חלוקת הסימון הייתה משמעות מעשית וסמלית עבור היהודים שנשאו אותו. בגרמניה הושתו עלויות הייצור של הטלאים על ההתאחדות הארצית של יהודי גרמניה והם שנשאו בעלויות ובאחריות להפצתם. היהודים נאלצו לשלם עבור כל טלאי עשרה פפניגים. הם אף נאלצו לחתום על קבלת הטלאים, להצהיר כי החוקים הנוגעים לו ידועים להם וכי הם מתחייבים 'לטפל בסימן הזיהוי בתשומת לב ובזהירות'. בצרפת אספו היהודים את שלושת הטלאים שלהם לפי זימון מתחנות המשטרה המקומיות ושילמו עבורם באמצעות תלוש הלבשה מפנקס הנקודות שלהם. את מחיר ייצור הטלאים שילם האיגוד הכללי של היהודים בצרפת. בפועל נמסרו כ-83,000 טלאים מתוך כ-100,000 שיוצרו. המשטרה הצרפתית הייתה אחראית גם על אכיפת החוק, מה שהגביר את החיכוך לא רק עם האוכלוסייה היהודית אלא גם עם חלקים מן האוכלוסייה הכללית שביטאו הזדהות עם העונדים. בהולנד הייתה זו המועצה היהודית המרכזית, שישבה באמסטרדם, שקיבלה אחריות על הפצת הטלאים לפי הוראת המשרד הכללי להגירת יהודים. בבלגיה הוטלה האחריות על 'איגוד היהודים בבלגיה'. בפראג חילקה הקהילה היהודית לכל יהודי בפרוטקטורט שלושה טלאים, 88,000 בסך הכל. לעומת אלו, בארצות מזרח אירופה הוטל ייצור הסימנים על היהודים עצמם, ויש שנאלצו לקנות את הטלאים בעד תלושי ביגוד מפנקס הקיצוב שלהם. אך ברוב המקומות לא נעשה ריכוז של ייצור הסימנים וחלוקתם".
"במחנות ההשמדה המצב היה אחר לגמרי", ששון מסבירה. "מחנות שונים - שיטות סימון שונות. באושוויץ למשל היו ליהודים משולשים צהובים על מדי האסירים. יש כזו כרזה מפורסמת עם סיווג".
קיים תיעוד לאופן שבו גברים ענדו את הטלאי לעומת נשים?
"לגבי גברים/נשים/ילדים - ההנחיות היו זהות לגבי איפה לתפור את הטלאי על הבגד ולא היה מקום למשחק. עם זאת, יהודים ניסו בכל מיני דרכים לטשטש את הטלאי ואחת הדרכים הייתה ללבוש אותו על בגדים בהירים. ישנם גם טקסטים של נשים שכותבות שהפריע להן שזה 'מכער' את שמלותיהן. כך למשל מרים בולה, שכתבה מנקודת המבט הנשית על צו הסימון כחצי שנה לאחר שהוחל: 'בהתחלה ראיתי בזה רק מטרד: על כל בגד כוכב המכער את השמלה או את המעיל היפים שלך'. הערה זו מזכירה גם את ההתעקשות של מאשה רולניקיטיא [שהייתה בגטו וילנה - ט"א] שלא לענוד את הטלאי על שמלתה היפה ביום הולדתה ה-14. שיינדי מילר בת ה-14 מגלנטה שבהונגריה אף כתבה כי אחותה וחברתה 'יצאו ראשונות כדי לראות למי יש טלאי יותר יפה'".
ההיסטוריון אמיר מזור קובע כי הסימון, כשלעצמו, "לא נטל מהיהודים מאום (אף להפך), לא תבע קרבנות או הסב כאב גופני למסומנים". ובכל זאת, הסימן נצרב בנפשם של רבים. לדורי דורות.
גם במחקר-עבר של ששון, שעסק בסימון יהודים בידי הנאצים, היא ציינה שלצד תחושת מבוכה ובושה, היו יהודים שדווקא התגאו לענוד את הטלאי הצהוב. כדוגמא לתגובות ולרגשות הסותרות לענידת הטלאי הביאה את תיאוריו של ויקטור קלמפרר, מלומד יהודי מומר (גרמני במקור) שחי בדרזדן שבגרמניה. הוא מהאנשים שענדו את הטלאי במשך הכי הרבה זמן, כארבע שנים שלמות. כך תאר ביומניו עבי הכרס (שנכתבו בין השנים 1933-1945) אודות שלושה ימים אקראיים: "אמש בוורמזר שטראסה, פועל זקן, עד כמה שיכולתי לראות באפלולית, רוכב על אופניים מאחורי מתקרב אלי ואומר לי בקול אבהי וחביב 'יום אחד זה עוד ישתנה נכון חבר?'. נקווה שבקרוב מאוד. שלשום לעומת זה משפחה הולכת מולי - אב, אם, ילד קטן - האב אומר לקטן בטון חינוכי ובקול רם, נראה שבתשובה לשאלתו, 'כדי שתדע איך יהודי נראה'".
מבחינה היסטורית-עיצובית, אין כמובן קשר ישיר בין הטלאי הצהוב לבין תרבות הפאצ'ים (טלאים רקומים) שהתפתחה במאה העשרים - בין אם זה בתרבות הצבאית או בתרבויות הנגד (היפים ופאנקיסטים) בשנות ה-60 וה-70, כשצעירים השתמשו בטלאים כדי לתקן בגדים ישנים (כאקט אנטי-צרכני) או כדי להוסיף סמלי שלום ומחאה. עם זאת, היו לא מעט מקרים בהם עולם האופנה 'השתמש', או רתם בעקיפין לתועלתו, את הסמל הטעון הזה ובחסות טיעונים שנעו מ"אסתטיקה" ל"אמירה נוקבת על דיכוי".
מהמעצב ג'ון גליאנו לבית מרג'יאלה שעורר סערות סביב שימוש באלמנטים המזכירים את השואה (בעוד שלהגנתו נטען כי זה רק חלק מעיסוקו בפירוק והרכבה של בגדים, וכפי שהיה מזוהה עם המותג); דרך מקרה זארה ב-2014, כשהרשת המפורסמת השיקה חולצת ילדים עם פסי רוחב בכחול-לבן וכוכב צהוב על החזה בטענה שמדובר ב"חולצת שריף" בהשראת המערב הפרוע, אך הדמיון המזעזע לבגדי המחנות בשואה הוביל לזעקה ציבורית שבעקבותיה המוצר הוסר מהמדפים; ועד מקרה מיו מיו ב-2017 והסערה הצרכנית-אופנתית שקמה סביב מספר פריטי לבוש - ז'קטים, שמלות וחצאיות שעוטרו בטלאי חרוזי זכוכית בצורת כוכב צהוב בעל חמישה קצוות, פלוס כיתוב השם "ג'ון" - עד שבית האופנה האיטלקי הודיע כי הוא מוציא את הפריטים הפוגעניים הללו מהקולקציה: "לא היה בכוונתה של מיו מיו להצהיר הצהרה פוליטית או דתית כלשהי, ואנו מתנצלים על כל פגיעה שנגרמה", כך לשון ההודעה שיצאה לעיתונות בזמנו בידי פרייה נרנדרה, סמנכ"לית השיווק הבכירה של המותג.
בעוד שהטלאי הצהוב נועד לוודא שהאדם המסומן יהיה מבודד ומודר מהחברה, הפאצ'ים האופנתיים המודרניים נועדו לרוב להגדיר זהות או שייכות לקבוצה נבחרת. ועדיין, מתהפכת הבטן מהמחשבה כי (כמעט) אותו סממן אסתטי יכול מצד אחד לשמש ככלי של דה-הומניזציה וכפייה, ומצד שני בכוחו לחזק אינדיבידואליזם והשתייכות מרצון. שני קצוות של אותו המקל - אם תרצו - מקל הסימון.
כמי שחקרה את הנושא לרוחבו ולעומקו, מה דעתך על התופעה שבה עולם האופנה רותם סמלים שכאלה ודומיהם?
"בחיי היומיום שלנו לסמלים יש המון כוח - כמו במחאות, או אם זה כיפות, ציציות, שרשראות ועוד. אלה הם סמלים ויזואליים של עולם הערכים והתוכן שלנו. ברגע שאנחנו בוחרים לענוד על עצמנו סממנים מבחירה אנחנו מבטאים משהו מעצמנו כלפי החברה. אבל כשהבחירה נלקחת מאיתנו ומסמנים אותנו בכפייה, זו חוויה של בושה והשפלה. אני חושבת ששאלת המפתח היא אלמנט הבחירה - ברגע שהבחירה אם וכיצד לזהות את עצמו עם קבוצה מסוימת או עם רעיון כלשהו נשללת מהאדם, ונכפה עליו לסמן את עצמו - זה הופך לעוול. ולא בכדי הסימון נחשב ביומנים ובעדויות לאחד הצעדים הקשים והמשפילים ביותר שננקטו נגד היהודים בשואה ועל אף שהוא לא היה אלים פיזית".
ובפן האישי, מכורח עיסוקך, את לובשת או רוכשת בגדים שיש עליהם טלאי או פאץ' כלשהו?
"אני לא חושבת שיש כזה דבר במלתחה שלי, לאו דווקא מבחירה היסטורית, אלא אסתטית. אבל אני כן יכולה לומר שהרבה אנשים חשבו שיש קשר בין הטלאי מהשואה לסימן הצהוב של החטופים. אני הלכתי עם המדבקות של מספר הימים בשבי (כמו שאמא של הירש גולדברג פולין, שנרצח בשבי, הפיצה) ומודה שהרגשתי מאוד מוזר כי עונדים אותו על הלב, איפה שהיה הטלאי. וזה גם מספר... אז עוד אסוציאציה שואתית. אבל הבחירה לענוד אותו הזכירה לי וגם למי שהסתכל עליי - ברחוב, התלמידים שלי וכו', כמה ימים הם סובלים ומחכים לחזור הביתה וגם שהלב שלנו נמצא עם החטופים ועם המשפחות שלהם".