לאחר שבשנה שעברה הוא הביא אל שבוע האופנה ישראל קנדה תל אביב תמה צבאית ומאוד קולקטיבית, הפעם שי שלום עשה את ההפך הגמור - משהציג אמש (שלישי) קולקציה המבוססת על זיכרון פרטי ואינטימי.
תחת הכותרת "צליל של חיבוק וגעגוע", הפציעו בזו אחר זו 30 מערכות לבוש מרהיבות בחייטות מוקפדת, שהציגו שילוב בין-חומרי, מרקמי ותנועתי. משי טאטפ לצד תחרות סולטיס, צמר קל וקרפ למול אורגנזות משי, כולם מצאו מכנה משותף תחת אותה פלטת צבעים - מאפורים בהירים לתכלת קר, דרך ברונזה וזהב ועד אסופת השחורים. רגע לפני, התיישבנו עמו לשיחה אינטימית.
מיד כשנכנסים מבעד לדלת הסטודיו שלו, שכמעט נבלעת בין חלונות הראווה שמשני צדדיה, בחסות וילונות אטומים, עוברים הלכה למעשה לממד אחר - אל חלל מהודק, שקט ומוקפד ששום דבר בו אינו בגדר "מקרי". מינימליסטי מחד אך מאידך, כל כך עשיר בטקסטורות, קראפט ידני ופלטת צבעים ממכרת שפוגשים את העין מכל עבר, הודות לדגמים נבחרים התלויים על מתלים מודרניים משני צידי החדר. במילים אחרות, ניגוד די מוחלט בין רחוב הרכבת הלא מפולטר שבחוץ, לבין אופנה עילית ישראלית שמתגלה בהוד והדר בפנים. וזה לחלוטין מכוון. "לא מתקיים דיאלוג ויזואלי עם הרחוב, מתוך העובדה שכל פגישה בעצם נדרשת לתאום מראש, נדרשת להכנה. אני מוצא שביכולתו של דיאלוג אישי ופרטי שכזה, להגיע לאיזושהי תוצאה שהיא נעימה. גם באשר לתהליך עצמו וגם באשר לתוצר הסופי", הוא מתאר.
על אף ששלום פעיל בסצנת האופנה מזה 24 שנים, מאז שסלל את דרכו בעצמאות מלאה מרגע יציאתו משנקר, הוא מצליח (מבחירה, ובמאמץ מחושב) לשמור על מידה רבה של אנונימיות. אף על פי כן, או דווקא אי לכך, את חותמו ממשיך להנכיח גם מחוץ לזרקורים ולכותרות. בארץ ובעולם. שמו כבר נקשר, ולא אחת, עם אמנים ומפורסמים שהלביש. מדוד ד'אור, מירי מסיקה, עברי לידר, ועד בנות משפחות רבין, לפחות כך האגדה מספרת. כי תיעוד עם קרדיט? אַיִן. גם על שמלת המטבעות הא-סימטרית מרהיבה שלבשה מלכת היופי נועה כוכבא בתחרות מיס יוניברס שנת 2021, משל הייתה בת-ים עתידנית מעוטרת קשקשים בוהקים, שלום חתום.
לאורך 3 עשורים, המעצב המוערך שומר בקנאות על חלקת האלוהים הקטנה והאקסקלוסיבית שיצר. "הפעילות של הסטודיו היא ההופכי המוחלט לכל מה שנקרא 'אופנה מהירה'", הוא מכריז. בתוך כך, עבודתו מתאפיינת ביצירה בהתאמה אישית 'לפי הספר', ביספוק (Bespoke) אמיתי אם תרצו. זאת בצד דיאלוג אינטימי-חווייתי מתמשך עם הלקוחה.
ביקור אצלך בסטודיו לא נועד או מסתכם לכדי גחמת קנייה רגעית. יש משהו שבכל זאת השתנה בשנים האחרונות בשיח, או בטנגו העדין הזה, שאתה מקיים עם הלקוחות?
"כשבוחנים את הפעילות של הסטודיו, צריך להבין שנקודת המוצא היא שהדיאלוג הוא דיאלוג פרטי, אחד על אחת. הלקוחות הן מהארץ ומחו"ל, ועל פי רוב הן מלוות את הסטודיו שנים רבות. מצטרפות לקוחות חדשות על פני השנים, ובכל זאת הסטודיו באמת סגור לרחוב. ההקפדה היא לשמור על גבולות הגזרה שאני תחמתי לעצמי".
רק כדי לסבר את האוזן, המפגש הראשון עם שלום יוקדש לפגישת שיחה והיכרות, ותו לא. בהמשך יתואמו מראש מספר מפגשי מדידות, עד למסירה הסופית של הדגם. "זה באמת צריך להתאים לשני הצדדים. המפגש הראשוני הוא מעין תאום ציפיות, באם הלקוחה מרגישה ביטחון מספיק גדול להתחבר לתהליך שהוא מורכב כשלעצמו".
כך למעשה הוא מתאר מי היא 'האישה של שי שלום': "בראש ובראשונה, מי שבוחרת להזמין בגדים באופן שאינו רכישה מקולב, אלא לעבור איזשהו תהליך. אין לה צורך בהחצנה, בלוגו החיצוני, וגם לא רצון להישען על איזשהו הון סימבולי שיעניק לה את הכוח כאדם. כלומר, הביטחון העצמי שלה גדול מספיק כדי להזמין דגם שהוא פרטי בינה ובין מעצב. אני חושב שכתפיסה אין צורך לצעוק כשאפשר פשוט להגיד או ללחוש. ומכאן בעצם הביטוי לפעילות הסטודיו".
מתברר כי את נתיב העיצוב הפרטני-מוקפד אותו שלום אימץ ומשמר, סלל לו במקור מוטי רייף; אי שם בשנת 1997, כשרייף ביים את תצוגת הגמר בשנקר הוא הזמין את הסטודנט הצעיר שבנדון לעצב שמלות להשקת בושם של קרטייה בארץ. ההזמנה הזו דרשה משלום לענות על צורך מאוד מסוים, יחידני ומדויק. מרגע זה, כל הכוכבים התבהרו והסתדרו לו בשורה.
זו הסיבה שאתה חוזר למסלול התל-אביבי בכל עת שמוטי רייף קורא לך לדגל? שהרי, אתה לא באמת צריך את זה. כל השופוני הבילת-אין בתצוגת אופנה לא רק שלא מהדהד את הדרך שלך, אפילו סותר אותה, לא?
"הקשר שלי עם מוטי רייף אכן התחיל עוד בשנקר. זו באמת הייתה ההתחלה של ההתחלות, הזמנה ראשונה תוך כדי שהייתי בסוף התואר שלי. אהבתי מאוד את התהליך והעבודה המשותפת עם מוטי. מאז התפתחה חברות רבת שנים בינינו, הוא ליווה אותי לאורך הדרך בכל הצמתים שהיו מאז ועד היום, כולל בשבועות האופנה".
"שבועות האופנה שימשו בעצם כפלטפורמה הכמעט יחידה בה ניתן היה להציג איזושהי משנה סדורה של אופנה", שלום ממשיך לפרום את משנתו, "אופנה עונתית, מסודרת, חוזרת, שנה אחר שנה, ולקבל את כל המעטפת והתמיכה של ההפקה, של יחסי הציבור. המורכבות בלהרים תצוגת אופנה עצמית היא מאוד מאוד גדולה. בנוסף, זו פלטפורמה שמאוד נכונה מבחינת ההקשר לשדה האופנה המקומי. ייתכן ורואים בי כנבדל ממנה, אבל אני בהחלט חלק. מבחינתי זה לא עניין של צורך, אלא ענין של בחירה ורצון לקחת בזה חלק. ואני שמח להיות שם. בכל פעם שמוטי מתקשר להזמין, אני שמח להיענות. אני חושב שבעצם השתתפתי בכל שבועות האופנה תל אביב מאז שהתחילו להתקיים".
בשנה שעברה העלית למסלול התל-אביבי תמה שהייתה מאוד straight forward: שפה צבאית - ירוק זית, כומתות ואפילו שימוש בתגי גולני. כשאתה מסתכל עליה היום, מה אתה רואה בה?
"אני רואה בה ביטוי מוחלט להלך רוח, לפרק זמן. למשהו שהרגשתי שהוא הנכון ביותר לעשות ברגע הנתון ההוא. זאת אומרת, זו קולקציה שלא יכולה הייתה להתקיים בראייה שלי בתקופה זמן אחרת. עם זאת, היא לא נשארה רק על המסלול באותו ערב, אלא בהמשך יצרתי נגזרות של הדבר לכדי עיצובים שפשוט עמדו בזכות עצמם. זה כוחה של אופנה - היכולת לבודד פרט מתוך שלם ובעצם לראות אותו חי בזכות עצמו".
ואז מגיעה הקולקציה שהצגת הלילה, "צלילים של זיכרון וגעגוע", שהתרחקה מאוד מקודמתה. ספר עליה.
"הקולקציה הזו היא בעצם מעין סיפור אהבה, זיכרון מתוק לאימא, שלצערי המאוד גדול איננה. כשהייתי ילד, אימי נהגה לחבק אותי, באופן טבעי - חיבוק חם, אוהב, מכיל, מנחם. מאחר והיא נהגה לענוד על ידיה שורה של צמידים מרשרשים, בערב רב של צבעים ובהם זהב, כסף וברונזה, התפתחה בראשי מן התניה שלחיבוק יש צליל", שלום ממשיך לתאר ואצלי מאיימת להתפרץ לחלוחית שמתפתחת בזווית העין. "בכל פעם שהייתה באה בבוקר להעיר אותי עם נשיקת בוקר טוב, או בלילה להיפרד ללילה טוב ואף במהלך היום - למחוות האלה התלווה איזשהו צליל. והצליל הזה הפך להיות סוג של פסקול חיים". מצעירותו, שלום ספג אופנה מבית. לאימו ז"ל, ילידת טוניס, היה בוטיק בשם "ונוס" בבאר שבע של שנות השמונים - בימים שהם טרום הקניונים ורשתות האופנה. כילד, נהג לנסוע עמה לימי קניינים בתל אביב לרכש של קולקציות.
"אני חושב שברגע שאתה חוזר אל העבר, במידה מסוימת אולי אפילו מתפייס אתו, אתה מביא את זה לקדמת הבמה באומרך "אני הבן של. באתי משם. חוויתי את זה". אז אני כן רוצה להראות לכם ולשתף אתכם, אבל בתנאים שלי. ואני רוצה לומר תודה (לאמא), כי אני מבין היום יותר ויותר שזיכרונות ילדות הם משהו שמשפיע גם על התת מודע, עד שמתישהו הדברים צפים". אפרופו תת מודע, שלום משתף כי את הרעיון לקולקציה נטעה במוחו שמלת מחוך קצרצרה שעיצב לערב הגאלה אשתקד (אותה הציגה על המסלול שירלי בוגנים), כשהיה אחד מ-21 מעצבים שחזרו לשורשים ולתרבויות שעיצבו אותם. "הדגם הזה הביא לידי ביטוי את התמה, הרעיון נבט, והחלטתי לפתח אותו לכדי קולקציה שלמה".
הלילה, כשהוא הציג את הקולקציה הכי אישית ופרטית שלו, שלום הצליח הלכה למעשה לפרש צליל וחוויות ילדות לכדי צורה. "החלטתי שאני לוקח את הצורה המעגלית של הצמידים, שהם בעצם מייצרי הצליל, וכמובן בנוכחות של חומר - אך מתוך החלטה מודעת שבתצוגה לא יהיה ולו צמיד אחד", הבטיח וקיים. ההדהוד לצמידי המתכת המרשרשים של אימו נכחו במערכות הלבוש שעיצב במניפה שלמה של ביטויים אינטליגנטיים ומתוחכמים. בין אם בפרטי הלבוש עצמם - בחגורות המותן המובנות עלי ג'קטי ז'קארד שזורים בחוטים מטאליים, בחפתים של מעיל טרנץ' מטמטם, במחוכים שעשויים לעילא ולעילא, או באביזרים הנלווים (היי לתיקי הקלאץ' המטריפים!). אלמנטי "הצמידים" המתבלים את הקולקציה, שכל פתיחה/סגירה שלהם מלווה בצליל (להתעלף ברגע שמבינים את ההשראה), הם פרי פיתוח של סטודיו שי שלום שלקח "כמה חודשי עבודה מאומצת, יומיומית וממושכת", כדבריו. "כאשר חלק מהפריטים נעשים בעבודת יד", כולל אלמנטי ה'צמידים' כמובן, העשויים סלילי מתכת מגולגלת וגמישה, עבורם נדרש סורסינג ממושך של חומרי גלם מחו"ל. "את החיבורים והמגנטים אנחנו עושים הכל פה, בסטודיו".
"רציתי שברמה החווייתית, גם למתבונן מהצד שלא יבין, בכל זאת יצליח לבנות בראשו איזושהי תמה. שהוא יקשור את זה כבר לחוויה פרטית משלו, להבנה שלו את התהליך". והוא הצליח ביג טיים.
איפשהו לקראת סוף התצוגה, לפתע הגיח על המסלול פרינט כוכבים. לשאלתי איך הוא (הפרינט) קשור, שלום משיב: "ההדפס למעשה כולל את הצבעוניות של הקולקציה כולה. שנית, היום (כשכנראה) אמא הפכה לכוכב, רציתי להביא את זה לידי ביטוי. אבל שוב, זה מרכיב כל כך אינטימי שיבין מי שיבין...".
ואז יש את המיקרו-שורטס שתמיד נראה אצלך (כולל על המסלול אמש), אם כי זה לא תמיד לגמרי מסתדר עם הניחוח האלגנטי שהקולקציות שלך מדיפות.
"אכן אבחנה חדה, בכל קולקציה יהיו מיקרו-שורטס".
למה? כי אתה רוצה שנזכור שאתה גם קצת שובב?
"גם. ואני רוצה שהלקוחה תמיד תזכור שיש משהו whimsical (גחמני, משובב) באופנה. בכלל, ברגע שמעצב לא נתון למוסכמות, תכתיבים או היבטי שוק וכו', אז הוא יכול בהחלט להביא לידי ביטוי את המאוויים ואת האמת הפנימית שלו - וזה, בין היתר, מה שתצוגה בשבוע האופנה מאפשרת".
לחלוטין. כי אני מנחשת שאין לך הרבה לקוחות שמזמינות או לובשות מיקרו שורטס, נכון?
"יש גם כאלה", הוא מכריז.
אתה עדיין מוסיף - בסתר, בבטנה - מילים ומשפטים הנתפרים בבגד עפ"י בקשת לקוחותייך?
"לעיתים כן. למשל אם יש לי צורך להצניע איזשהו מסר אישי וסודי ככה ביני לבינה, בתוך הבגד".
והיא תראה/תגלה את זה רק ביום המסירה?? זה מרגש נורא!
"ביום המדידה או המסירה, כן".
מי הגה את הנוהג המהמם הזה - זה התחיל מלקוחה שביקשה פעם וראית כי טוב אז המשכת?
"זה תמיד בבחינת הביצה והתרנגולת.. היום בראי הזמן קשה יהיה לבודד את האירוע. אבל זה בהחלט מהלך שמתקיים".