את שמלות 'השבת' החדשות שלה חנה מרילוס מעצבת תוך כדי תנועה: הדוגמנית זזה, היא נעה סביבה, ממקמת את הבד ומשנה את הסיכות, עד שהשמלה מקבלת את צורתה על הגוף. אצל המעצבת בת ה-38, ילידת בלגיה, יש לכך גם חיבור אישי. כילדה היא רקדה באופן מקצועי, אבל כשמורתה המליצה להעביר אותה לאקדמיה, הוריה התנגדו למסגרת המעורבת. מאז הרבה מים עברו בנהר, היא השתחררה ממגבלות הדת ולפני כמה שנים החליטה לחזור לרקוד.
כעת, בקולקציה שהציגה על מסלול שבוע האופנה ישראל קנדה תל אביב, עולם התנועה המזוהה עם השפה העיצובית שלה, מקבל ממד אחר - התנועה פוגשת השראה מהחיים שמתחת לפני המים ומהאופן שבו המים משנים חומר, תנועה ואור. בחסות אסופה מהודקת של 20 דגמים בלבד, מרילוס הפעימה אמש (רביעי) בשימוש בבדים במראה 'רטוב', בגזרות עוטפות ובדוגמניות שצעדו יחפות. מי שמזוהה בעיקר עם שמלות כלה נותנת הפעם את מרכז הבמה לשמלות ערב, ומספרת כיצד גם המגבלות של תחילת הדרך עזרו לה למצוא את החופש העיצובי שלה.
אחרי שנים שבהן את מזוהה בעיקר עם שמלות כלה, את מציגה קולקציה שעיקרה שמלות ערב. מה הוביל לכך?
"האמת שתמיד אהבתי לעצב שמלות ערב, אבל איכשהו נכנסתי לעולם הכלות וקצת הזנחתי את הצד הזה. מאז המלחמה אני עובדת יותר עם לקוחות בארץ ופוגשת בסטודיו גם אימהות ואחיות של כלות. הבנתי שיש כאן עולם שלם. אני גם מאוד אוהבת את פן העיצוב האישי - להכיר את האישה, להבין מה היא אוהבת, מה יחמיא לה".
אז לא נמאס לך מכלות, אלא זו הרחבה של העשייה שלך? ובמה העבודה בארץ שונה מהפעילות בחו"ל?
"לא נמאס לי מכלות. בחו"ל אני עדיין מוכרת שמלות דרך חנויות, בין השאר בארצות הברית, בקוריאה ובסין. בעולם הכלות בחו"ל נכנסים לתבנית של פגישות עם חנויות וקולקציות: החנויות קונות דגמי תצוגה, ואחר כך מזמינות לפי הדגמים שבחרו. בעוד שכאן, בשמלות ערב, העבודה הרבה יותר אישית. בסטודיו אני יוצרת לכל אחת דגם חדש, ולא רק תופרת דגם קיים לפי מידה. אני מכירה אותה, מבינה מה מחמיא לה ומה היא אוהבת, איפה החתונה ומה הסגנון והאנרגיה שלה, ואילו בדים יכולים להיות מושלמים לאירוע. אני מאוד מתחברת לכל התהליך הזה".
כשכותבים עלייך, הרקע הדתי כמעט תמיד נכנס כבר לפסקה הראשונה. את מרגישה שהוא עוזר להבין את היצירה שלך, או שלפעמים הוא מצמצם אותה?
"אני לא מרגישה שהרקע הדתי משפיע עליי היום באופן ישיר, אבל אני בטוחה שהוא איתי. גדלתי עם הרבה חוקים - שרוולים, צווארון גבוה... מגבלות רבות. דווקא זה גרם לי להיות יצירתית יותר. המגבלה הזו, שכביכול מאוד הקטינה לי את האופציות, בעצם הביאה אותי מאוד מאוד רחוק. היום אני מעצבת גם שמלות שלא עומדות בכללי הצניעות, אבל היצירתיות שנולדה מהצורך לחשוב אחרת עדיין מושרשת בי".
בריאיון לפני כעשור, רגע לפני שהצגת לראשונה בשבוע האופנה גינדי תל אביב, אמרת: "חושפני זה גם ככה לא הסגנון שלי". איך המשפט הזה פוגש אותך היום? כשאת כבר לא יוצרת תחת מגבלות הצניעות הדתית.
"נכון, חושפני זה לא הסגנון שלי, אף שיש אצלי דגמים שחושפים הרבה עור. אני לא מעצבת ממקום פרובוקטיבי. מה שמעניין אותי הוא איך הבד נופל, עוטף את הגוף ומגיב לתנועה. לפעמים רואים כמעט את כל הרגל, אבל הרגל איננה המטרה - מה שמעניין הוא המפגש בין הבד לגוף".
מה למדת דווקא מתוך העבודה בגבולות הצניעות, שאת ממשיכה לקחת איתך גם היום? יש פתרון בגזרה, בשכבות או ביחסים בין הבד לגוף שהפך ממענה למגבלה לחלק ממראה החתימה שלך?
"למדתי לחשוב יצירתית דווקא כשהאפשרויות היו מצומצמות. גם היום, כשאני חופשיה לעצב בלי מגבלות הצניעות, אני מחפשת את האלגנטיות ואת התחכום באופן שבו הגוף נראה ולעיתים מוסתר. זה כבר חלק מהשפה שלי".
כשהשפה העיצובית שלך השתנתה, כיצד הגיבו הלקוחות שהלבשת בתחילת הדרך? הרגשת שאת צריכה לנמק להן את השינוי?
"לא ממש הייתה התנגשות. עד היום אני מעצבת שמלות צנועות, וזה פשוט עוד צד שקיים בי. לקוחות שצריכות שמלה צנועה יודעות שזה הבית שלי ושאני יודעת לעשות את זה היטב".
במסלול התל-אביבי אשתקד עברת מבדים רכים ונעים לצלליות קשיחות, וסיימת בשלוש שמלות כסופות ממתכת דקיקה. מה מתוך התמה הזו נשאר בקולקציה החדשה? וממה הרגשת אולי צורך להתרחק?
"גם בשנה שעברה הייתה הרבה השראה מתנועה. אני רוקדת, וכשאני מעצבת אני רוצה לראות איך הבגד נראה כשהאישה זזה. השנה המשכתי עם התנועה, אבל חקרתי גם את מראה המים: שקיפויות, ברק רטוב, מראה נוזלי והאופן שבו בד נע בתוך מים. רבים מהבדים עברו עיבוד בחום לפני התפירה, כדי ליצור קמטוטים ושינויי מרקם. אחר כך עבדתי בדיגום ישיר על הגוף - בתהליך שמתחיל ומסתיים על הדוגמנית עצמה - מזיזה סיכות ורואה איך הן נעות".
זה אולי נראה effortless, אבל מאחורי המראה האוורירי-שמיימי שמרילוס הציגה על המסלול עומדות שעות רבות של עבודת יד. אורגנזות עוברות עיבוד בחום ופיסול ידני המשנים את הטקסטורה ואת אופיו המקורי של הבד, לצד בדים בעלי מראה רטוב וגימורים בעלי ברק עדין ולעיתים כמעט מתכתי. הקראפט שלה העונה מבוסס על המשכיות ומיעוט חיתוכים. בחלק מהדגמים נבנית הצללית מתוך חלקי בד רציפים, כדי לשמור על תחושת זרימה אחת ולהימנע מהפרעה מיותרת לתנועה.
כשאת אומרת "רוקדת", למה את מתכוונת?
"אני רוקדת בלט. כבר כילדה בבלגיה רקדתי בלט והייתי טובה מאוד. המורה אמרה לאמא שלי שאני צריכה לעבור לאקדמיה לבלט, אבל הורי לא הסכימו כי הלימודים היו מעורבים, עם בנים. אחר כך עברנו לבני ברק, ולא היו בזמנו חוגי בלט בסביבה שלי. לפני כמה שנים החלטתי לחזור לזה, ואני ממש אוהבת את זה".
האם אי פעם נראה קולקציה בהשראת בלט?
"כבר עכשיו ניתן לראות השפעות של בלט בדגמים שלי, גם אם לא תמיד רואים אותן במבט הראשון. למשל, המחשוף העגול בגב. אולי אני מעצבת בהשראת בלט מבלי להיות מודעת לכך", היא מוסיפה בחיוך, "כמובן שתמיד אפשר לקחת את זה רחוק יותר".
השנה, ולראשונה, נצפתה על המסלול של מרילוס פלטה צבעים יפהפייה שעזבה את מחוזות הלבן ה'כלתי'. "אני אוהבת צבעים טבעיים, לא צורמים (לא תראי אצלי צבעי יסוד עזים כמו אדום וצהוב). רתמתי צבעי אדמה לצד אופ-וויט ואף ורדרד. בנוסף, הופיע כחול-כסוף שמזכיר מים, ובדים שהגוון שלהם משתנה באור. לקחתי הרבה השראה מהחיים שמתחת למים, מהיצורים ומהצבעוניות שלהם".
והדוגמניות צעדו יחפות.
"כן. חשוב היה לי שהן ירגישו את הקרקע, משל היו מעין יצורים שיצאו מהמים. השמלות עצמן עוטפות את הגוף, לעיתים בצורות שמזכירות צדפות ויצורים ימיים. כשמדדתי את השמלות ממש הרגשתי כמו פנינה מוגנת בתוך צדפה. יש תחושה של מוגנות, כי השמלות ממש עוטפות אותך. את לא לובשת מחוך ונחנקת בפנים. זו תחושה של משהו שעוטף ומחבק, וזה דגש מרכזי בתצוגה".
מה נחשב בעינייך הצלחה ביום שאחרי התצוגה?
"לפני שבוע האופנה אני תמיד אומרת לעצמי 'זה כל כך קשה, אולי אני צריכה הפסקה', כי זה באמת קשוח. אבל בשבילי ההישג הוא עצם ההעזה. לצאת מהמקום הבטוח ולהשקיע, לנצל במה גדולה כדי להגשים את הפנטזיות שלי. בעבודה עם לקוחות צריך להתחשב ברצונות ובצרכים שלהן; בתצוגה שלי אני יכולה ליצור בדיוק את מה שאני רוצה. זה ההישג הכי גדול".
