ולבסוף זה נגמר! זו המנטרה שחזרה על עצמה בסוף השבוע האחרון בקרב אנשי האופנה של ניו יורק, אחרי שהגיע לסיומו עוד שבוע אופנה בעיר, מרתון מתיש של תצוגות, פרזנטציות ושאר פגישות שמעל כולן מתנוססת הכותרת חורף 2013-14. ההפצצות החוזרות והנשנות אל תיבת המייל שלי, מטעם מותגים שמעולם לא שמעתי את שמם, הופסקו, ואיתן התהייה האין סופית - מי הם? והאם יש להם משהו חדש להציע ללוח התצוגות העמוס לעייפה בלאו הכי של ניו יורק?
משום ששבוע האופנה בניו יורק הוא היחיד בו לא צריך אישור מגוף ממשלתי או עירוני כדי להציג כל קולקציה (בניגוד לפריז, או מילאנו, למשל, שם הכל מנוהל בצורה ביורוקרטית חמורה), לוח הזמנים של התצוגות הולך ויוצא משליטה עם כל עונה, כשאין ספור תצוגות ופרזנטציות חופפות אחת על השנייה. ולראייה, ביום שני האחרון הייתי צריך להכריע יחד עם רבים אחרים בין התצוגה של מריה קורנהו לבין זו של מעצב בגדי הגברים טים קופנס. הלכתי על קורנהו, למרות שאני מעריך את שניהם. אגב, מרק ג'ייקובס, שהעביר את התצוגה שלו מיום שני ליום חמישי האחרון בגלל בעיות שהיו קשורות במזג האוויר, הוסיף לקלחת הגועשת גם כך, ויצר מהומה לא קטנה.
גם אם היו מספר קולקציות מרשימות, העונה הזו הותירה בפה טעם חמוץ. נדמה שהמלחמה שהוכרזה בין עיתונאים מקצועיים לבין מעצבי האופנה - שהחלה בעונה שעברה כאשר בית האופנה 'סן לורן פריז' ומבקרי אופנה החליפו ביניהם האשמות הדדיות (חלקם ראו בקולקציה מסחרית מידי, וחסרת ערך אופנתי, כשבסן לורן דווקא חשבו אחרת) - ממשיכה.
יש שינוי מהותי בדרך בה אופנה מוצגת כיום לעולם. זה מזכיר לי את השינוי שהתרחש בעולם האמנות בשנות ה-80 של המאה הקודמת, כאשר יצירות אמנות קיבלו ביטוי מסחרי יותר. מבקרי האמנות, בתפקיד קובעי הטעם, הוחלפו על ידי בעלי גלריות, שתפקידם הוא למכור, ולא לבקר אמנות. כעת, מהלך דומה מתרחש באופנה, כשבלוגרים, שנתמכים על ידי מעצבים שמושיבים אותם בשורות הראשונות, דורסים את הטריטוריה של מבקרי האופנה. זהו צעד הגיוני מצד החברות, משום שאפילו ביקורת בונה מטעם עיתונאי כזה או אחר, יכולה לדכא מכירות ולחבל באגו (ותעשיית האופנה שופעת בו). כמובן, שמטרת הביקורת בסופו של דבר היא לשפר את מושא הביקורת, אבל איכשהו המטרה הברורה הזו, נופלת כעת בין הכיסאות. מיותר לציין, שגם אם ביקורת עשויה לפגוע במעצב כזה או אחר בטווח הקצר, היא טובה לאופנה בטווח הארוך.
זה הולך ונעשה קשה יותר ויותר להשמיע דעות אינטליגנטיות וביקורת, כאשר מרבית הראיונות המתבצעים עם המעצבים מפוקחים בזהירות רבה על ידי סוללת יחסי ציבור שיכולה להתחרות בקלות בזו המקיפה את נשיא ארצות הברית. קולגה שלי, העיתונאית פרלה ווינדלס, שאלה את מייקל קורס בפרזנטציה שהתקיימה לתקשורת לפני תצוגת האופנה, מדוע הקולקציה שופעת בגווני ירוק זית ובבדים מרופדים בסגנון קווילט (או במילים אחרות "למה כולכם משתמשים באותה סוכנות לחיזוי מגמות?"). המעצב לא טרח לענות. השאלה הבאה שהופנתה כלפי קורס כבר הייתה "למה אתה אוהב לנעול מגפי UGG?". מיותר לציין איזה ערך עיתונאי יש לסוגיה החשובה הזו.
קתי הורן, אחת ממבקרות האופנה הידועות של הניו יורק טיימס, פתחה באש מוקדם יותר השבוע, כשציינה במאמר עד כמה התצוגות בניו יורק התקשו הפעם לעורר התרגשות. מנגד, סוזי מנקס, עיתונאית האופנה של עיתון ההרלד טריביון, הוסיפה דלק למדורה כשכתבה במאמר שהקרקס המתנהל מחוץ לתצוגות האופנה, עם הצלמים, הידוענים ואופנת הרחוב, מאפיל על התצוגות עצמן. האם באמת שכחנו ששבוע אופנה קיים בכדי קודם כל להראות אופנה?
מנקס העלתה כמה נקודות טובות, ובמיוחד כשציינה את חוסר הניסיון והמיומנות של מבקרים מטעם עצמם, הכותבים רשימות לאתרי אינטרנט שונים ומשונים. והיא צודקת מי שלא בקיא בהיסטוריית האופנה, לא יודע איך בגדים נוצרים, ולא יכול לראות אותם בתנועה ולהבחין בבדים, בגזרה ובגימורים, גם לא יכול לשפוט קולקציה.
היא גם צדקה כשכתבה שבלוגרים אינם לרוב מבקרי אופנה, וגישתם לאופנה מצטמצמת בדרך כלל לשאלות של שופינג וסגנון אישי, ולא אופנה כשלעצמה. אבל זה בסדר, ומנקס סיפרה לי בתצוגה של תום בראון, שאין לה דבר נגד בלוגרים. למה שיהיה לה? האמת היא, שבלוגרים ומבקרי אופנה מדברים אל קהלים שונים, כששם שמבקרי אמנות ובעלי גלריות פונים אל קהלים שונים גם כן. קיים קהל שמעריך ביקורת שכלתנית, וקיים קהל שרק רוצה להסתכל בבגדים יפים. אולי כשתעשיית האופנה תכיר בעובדה הפשוטה הזו, הוויכוחים והדם הרע יפסקו.
דיווח מיוחד משבוע האופנה בניו יורק:
החיוך המסתורי של נרסיסו רודריגז
ילד הקסם בתצוגה של ת'יאורי
