לאלוהי האופנה דרכים משלו. דווקא בעונה בה התחרות בין הרשתות המקומיות ניכרת כהולכת ומחריפה, כתוצאה מהעובדה שרבות מהן לא שורדות את תנודות כלכלת השוק, מזמנת תחזית המגמות עיסוק אובססיבי באופנה ספורטיבית. והרי שאין כמו מלחמה בריאה כדי לעודד מירוץ אל קו הניצחון.
לאחר שבעונת החורף האחרונה רנואר הייתה זו שפתחה את סבב הקולקציות המקומי, הבוקר (שני) קסטרו השיבה לעצמה את מעמד הבכורה עם התצוגה לקיץ 2014. עם זאת, הרשת הישראלית הוותיקה יודעת שתזמון הוא לא הדבר היחיד שיכריע את המערכה הפעם, והיא נקטה בשלל שינויים אסטרטגיים כדי לפתוח פער.
מלבד החלפת פרזנטור בגדי הגברים באחד חדש וצעיר פי כמה, קסטרו לראשונה הוציאה את התצוגה העונתית מתל אביב וקיימה אותה דווקא במכון הלאומי למקצועות הספורט וינגייט הסמוך לנתניה. זהו מהלך שלא רק ניבא את הטון האתלטי שישלוט על המסלול, אלא שימש גם כמפגן כוח למחשבה מקורית; מעין הוכחה לכך שקברניטי המותג מסוגלים לחשוב מחוץ לגבולות הגזרה. ההימור, אגב, התברר כמשתלם התפאורה הדרמטית של הבריכה האולימפית מסגרה יפה ובפאר מרחיב חזה את ההתרחשות במקום.
שינוי אסטרטגי נוסף, ואולי חשוב יותר, נעשה ברמת הקולקציה עצמה. לפני כשבוע דיווחה קסטרו כי אוסף הבגדים שיוצג על המסלול יימכר ברובו דרך אתר הבית שלה. מלבד מינוף אתר האינטרנט המכירתי של המותג, המטרה שתושג בצעד זה היא כפולה. ראשית, מתוקף עיצובם המורכב יחסית, מרבית הפריטים בתצוגות עבר לא הגיעו אל החנויות ברחבי הארץ, מה שגרר ביקורת מטעם תקשורת האופנה והקהל. העובדה שהפריטים יהיו ברי השגה אמורה לתת מענה לעניין.
שנית, הדבר עשוי לפתור את אחת הבעיות הקשות שבהן נתקלות בימים אלו הרשתות המסחריות. בעידן בו כל רשת מתייחסת פחות או יותר לאותם הפריטים ויוצרת אותם באותם הכלים, ההבדלים בניהן נשחקים. היכולת להעמיד ולמכור קולקציה יצירתית יותר, אשר רגישה יותר להלך רוחם של מעצבי הסטודיו ופחות לתחזיות המגמות או לעיצובים שמקורם בקולקציות של בתי אופנה עילית, היא זו שיכולה לקדם אמירה ולחדד את היתרון היחסי שיש לכל אחת (זו הסיבה, אגב, שרנואר צפויה להציג מהלך דומה במסגרת התצוגה שלה, שתיערך בתחילת פברואר).
אי אפשר שלא להציג את המהלך הזה בקונטקסט רחב יותר. קולקציות מסלול נבדלות, שמטרתן לקדם את האמירה והיכולות של מעצבי הבית, הוא מהלך ששוטף את כלל תעשיית האופנה. לראייה, כבר כמה עונות שטופשופ הבריטית מתחזקת את הקו יוניק, שמוצג בשבוע האופנה בלונדון, ורק לאחרונה H&M הודיעו על קולקציה חדשה בשם סטודיו, אשר תוצג בשבוע האופנה בפריז.
התצוגה של קסטרו לעונת הקיץ הקרובה שנפתחה עם בגדי קז'ואל, המשיכה אל אוסף ג'ינס ונסגרה עם מערכות לבוש אלגנטיות יותר - התבססה כאמור על נרטיב ספורטיבי מובהק, שגובה במוטיבים חוזרים של הדפסים פרחוניים דיגיטליים, שימוש בחומרים טכנולוגיים כמו בדי צלילה וחיתוכים גראפיים עזים. הצללית, כפועל יוצא מסיפור המסגרת, זגזגה בין פריטים המודעים לקימורים האנושיים (למשל גוזיות אתלטיות או פרשנויות על בגדי גוף) לבין גזרות רחבות, מהסוג שאפיין את אופנת הרחוב של אמצע שנות התשעים, המאפשרות תנועה רכה (על הסקייטבורד ומעבר לו).
אבל התברר שתחרות, או דחף מוגזם לנצח, עלולים גם לבלבל. החשיבה המתקדמת שניכרה בהפקה, בבחירת המיקום ובהגשה באו לידי ביטוי חלקי בקולקציית המסלול עצמה.
ניכר, שהשאלה הפשוטה ביותר קרי, מהו המסר העקרוני שקסטרו בכלל רוצים לקדם באמצעות התצוגה וקולקציית התצוגה? לא נשאלה או לא נענתה הפעם במלואה. כל כיוון הוא כמובן לגיטימי, אך עודף של הצעות סותרות על המסלול מנע מההתרחשות לדקור את הנקודה וטשטש שלל רגעים מלהיבים, כמו חצאיות מבד צלילה עבה שסיפקו פרשנות מעכסת ל'ניו-לוק' של דיור או חליפות פיג'מה מרווחות ועשויות משי מבהיק לגברים.
האם לאור שלל פריטי הפוטר המודפסים או מכנסי הג'ינס הרכים שנתפרו מסריגים צבועים, קסטרו רוצים להעמיד מוצר מסחרי ויומיומי, שפונה אל קהל רחב ככל הניתן? ייתכן, אבל היו, ובעיקר בפינאלת הגברים המרהיבה, מספיק הצעות הגשה נועזות כדי לסתור את התשובה הזו; האם הם מעוניינים לחדד דווקא אמירה מקורית? ייתכן גם כן, אבל עודף הציטוטים על המסלול מהקולקציות הקודמות של אלכסנדר וונג וז'יבנשי בחלק הראשון למשל, לרבות ספרות הענק על החולצות או קמופלאז' הפרחים (שהזכירו את קולקציית קדם-אביב 2014 של בית האופנה הצרפתי), חיבל בכוונה הזו. אם כך, אולי הרעיון היה להראות דווקא את יכולתיו הטכניות של הסטודיו לעיצוב, כפי שהציעו שמלות מקסימות המחופות בפרחים תלת מימדיים בחלקה האחרון של התצוגה? אלא שגם התשובה הזו התבטלה לנוכח מקבץ של פריטי עור הדוקים, העשויים טלאים מהונדסים בצבעוניות של שחור וגווני פסטל, שהיו רחוקים מלהתאים לגופן של הדוגמניות והיה עדיף לכולם בלעדיהם.
היעדר גורם מארגן, שידגיש את הרעיונות היפים ויסחוט מהם את המיטב, בא לידי ביטוי גם ברמה גבוהה יותר קו הגברים מול קו הנשים. בעוד שבשני החלקים הראשונים, ובעיקר בקו הג'ינס, ניכרה זהות דומה, למשל במכנסוני ג'ינס שעוצבו כמכנסוני ריצה סקסיים או בשילובם של הדפסים אקזוטיים על ומתחת למערכות הלבוש, הרי שבחלק האחרון, שהוקדש לקו הבלאק של קסטרו, נוצר פער מוזר שמקורו בגישה מנוגדת.
בקולקציית הנשים, אותה אווירה של בגדים מחייבים יותר נלקחה אל הקלאסיקה המערבית. מכנסיים מתרחבים בגוון אפרסק, שמלות קוקטייל קלילות ובהירות בטקסטורת פליסה או עיבודים של מרקמים תלת מימדיים כמו אפליקציות פרחים, קרושה או חריזה מנצנצת היו פזילה ברורה אל גרדרובה של ליידי חולמנית. בקולקציית הגברים, לעומת זאת, הטון השתלב עם סגנונם של מעצבים כמו כריסטוף למייר, ועל כן היה שטוף פרשנויות מזרחיות ואסייתיות לביגוד מחויט - טוניקות ארוכות בצבעי חרדל מעל למכנסיים תפוחים; חולצות טי בצבעי אבני חן ובכתף שמוטה; מערכות לבוש מתואמות של מכנסי שרוך עם מכופתרת תואמת ונינוחה; או בלייזרים ברכיסה א-סימטרית, שיצרו מעין דוגמא של צווארון מנדרין.
לא שמערב לא יכול לדור עם מזרח, אבל על מסלול אחד של מותג אחד בעונה אחת, הדבר יצר היררכיה. לאור הפרשנות האלטרנטיבית למדי של קו הגברים, קו הנשים ניכר כשמרני יותר, בוגר יותר ומלהיב פחות מכפי שהוא באמת. אחרי הכל, אחת מעבודות העריכה החשובות ביותר היא לדעת להעמיד את הדברים בקונטקסט הנכון.
