לקראת סיומו של שבוע האופנה לגברים בפריז, ובהתחשב בזה שהתקיים לפני במילאנו, כבר ניתן לומר שמתגבשות לחורף הבא שתי מגמות מרכזיות באופנת הגברים. מצד אחד, מעצבים מוצאים עניין מחודש בחליפה המחויטת, מנסים לשוות לה פונקציות נוספות מלבד לבוש רשמי או לבוש משרדי (במילים אחרות להצעיד אותה מהמסלול לרחוב; לראייה, כמעט ולא נראו פרטי ג'ינס בקולקציות). מצד שני, מסתמן סיבוב נוסף של הסיפור הצבאי הכמעט נצחי. שלא מפתיע, שני הסיפורים האלה קשורים עבותות אחד בשני הרי שורשיה של החליפה המודרנית נעוצים במדי חיילים. למה הדבר תורם? בעיקר לאיזושהי תחושה חמקמקה של יציבות, של מפגש מחודש במשהו מוכר.
הקולקציה שיצר לחורף 2012-13 המעצב הבלגי כריס ואן אש עבור קו הגברים של בית כריסטיאן דיור נגעה בדיוק בשתי הנקודות האלו. תחת הכותרת A Soldier On My Own (חייל בעצמי, בתרגום חופשי) הוא יצר אתמול (שבת) סיפור בעל מאפיינים מיליטאריים מובהקים. אלא שבניגוד לצפוי, נפקדו ממנו קלישאות הקמופלאז' וסיפורי הקצינים. במקומם, הוא מיקם את הסיפור העונתי במעין בית ספר צבאי, כך שהדוגמנים שתקפו את המסלול, כולם חבושים בכובעי קסקט עשויים לבד, דמו לקדטים, או לכל הפחות למ"כים צעירים בתקופת הכשרה.
מכאן, שהיה אפשר להבין את כמויות גוון הזית שנשפכו על המסלול. חליפות בז'קט ארבעה כפתורים, המהוות שינוי ניכר ביחס לגזרת שני הכפתורים הכה פופולארית היום, דמו מרחוק לשמיכות סקביאס (גרסת היוקרה). בזכות הגזרה ההדוקה והסגורה למדי, הם חוללו בנעשה אווירה של משמעת. גם המעילים רובם מעילים ארוכים מקו הקרסול (המהווים אישור לכך שהגזרות אכן נעשות נדיבות יותר בבד) התכתבו עם עיצובי הבסיס של האופנה הצבאית, כמו מעיל פרקה שנרכס בעזרת רוכסן כסוף, שכמיות אפוקליפטיות או מעיל צמר כבד, כפול רכיסה.
אלא, שכמו פעמים רבות בצבא, מה שנראה מלפנים נראה אחרת לחלוטין מאחור. בשנייה בה חלק מהדוגמנים הסתובב, יכול היה הקהל להבחין כי רוכסן פתוח משסע לאורך את גב המעיל, מאפשר לו להשתלשל כצמד וילונות. מעבר למשחק התפיסתי, הפרט הזה גרם לעיצוב להיות רפוי יותר, מלא יותר, ומהחזית ליצור אשלייה של גוף תמיר וחזק.
צבא גם גורס פרקטיקה, הרי חייבים לנצל את הכל. כך מוסברת שורה של מעילים וז'קטים דו צדדיים, שנלבשו על המסלול כשהפנים מוצג כלפי חוץ. הבטנות הכסופות, אימרות התפרים המודגשות בלבן, כולם שימשו כמחבלים ביחס לניקיון הקיצוני של הקולקציה, מפיחים בכל איזו רגישות מודרנית חדה.
אחת השיחות בעיר, שהיא כמובן אינה רשמית כלל, מספרת על איזושהי האטה מסוימת במכירות הקו בשתי העונות האחרונות. זהו אולי ההסבר מדוע ואן אש נטש את העיסוק האובססיבי שלו במינימליזם יוקרתי, אימיישי, ופנה ליצור קונספט קומונקטיבי יותר, שאמור והקסקטים שהחליפו הפעם את הכובעים הרחבים מהעונה הקודמת היו רמז ברור לכך לקרוץ לקהל צעיר ומעודכן. מה שהעצים את התחושה הזו אף יותר היה מקבץ המראות שסגר את התצוגה הנוכחית. מעין אפליקציה של נשר שוכפלה וכיסתה מכנסיים, חולצות ומעילים, אבל באופן שדמה להדפס קמופלאז' יצירתי מאשר לשובך. אלא שכאן המרקם לא שימש להסוואה הוא שימש כדי שיבחינו בו. וככל הנראה, בהצלחה גדולה מאוד.
עוד דיווחים משבוע האופנה של פריז
התצוגה המדכאת של ז'אן פול גוטייה
הגלובוס הענק בתצוגה של לואי ויטון
כמה נחת בתצוגה של קרבן
