הרמז הראשון לעתיד להתרחש בקולקציית הגברים של דיור לחורף הבא ניתן כבר בהזמנה. בניגוד להרגלו של בית האופנה, אשר תחת שרביטו של המעצב כריס ואן אש ניפק בעונות האחרונות מראה עתידני קריר ומאופק, זו עוצבה כגלויה ישנה, מקושטת ומצוירת, מהסוג שאף אחד כבר לא שולח. מעין מבט שיש בו נוסטלגיה, מכתב אל העבר. גם באולם התצוגה עצמו, בשולי הרובע ה-16 בפריז, המשיכו הרמזים להיערם זה על גבי זה רצפת המסלול הייתה רצפת עץ בדוגמה פריזאית קלאסית חמימה ועל כל אחד מהמושבים, כדי להעצים את הרומנטיקה שכבר שלטה בכל, הונח זר קטנטן וקשור בסרט של שושנת עמקים.
"זה הולך להיות אחר הפעם", ציינה אשת יחסי ציבור במקום, דקות ספורות לפני שפסע הדוגמן הראשון על המסלול.
לירוי שופן מדווח משבוע האופנה של פריז:
יש בפתח טרנד חדש
המהפכה של לואי ויטון
ולנטינו, ולנטינו: הוט קוטור בתצוגת גברים
כפי שמיד התברר, בתוספת צלילי פסנתר דחוסים, ואן אש אכן סיים את הפרק הפוטוריסטי ואת העיסוק בהשראות מסרטים כמו "גטקה", וביצע פנייה אל עבר מראה ניאו-קלאסיציסטי. הקולקציה, אולי המרשימה והסוחפת ביותר שהציג בשלוש השנים האחרונות, שימשה הצצה למוטיבים ששלטו במלתחה של כריסטיאן דיור, מייסד הבית, עצמו. מצד אחד, נקודות שעיטרו את מטפחותיו, נעשו לקישוט מזמין על נעליים או על חליפות; מנגד, החליפות עצמן והמסלול שפע חליפות בבלייזרים ברכיסת שלושה או ארבעה כפתורים, סוג שנעשה נדיר בשנים האחרונות - קרצו אל רחוב סביל רו בלונדון, שם היה דיור תופר את חליפותיו שלו.
למרות הטון הגנדרני והג'נטלמני ששלט בתצוגה אשר הועצם באמצעות פריטים עתירי נוכחות כמו מעיל פרוות שרלינג כסוף וארוך או רקמות ואפליקציות של צרורות פרחים גדולים וקטנים - ואן אש לא הותיר את עצמו, ואת החיבה שלו למדים או ללבוש ספורטיבי, מחוץ לגלויה. לצד שלל פריטים מחויטים בין היתר, מכנסיים צרים המכוסים דוגמת פסי סיכה בצפיפות משתנה המעצב הבלגי השאיר די מקום לז'קטים עשויים ג'ינס, למעילי דאפל המלווים בקפוצ'ון נדיב, לכיסי דגמ"ח או לצבעוניות של חאקי. אלו שולבו באלגנטיות, וריככו במידה את הצללית המחויטת הנוקשה מעט.
עוצמתה של הקולקציה הייתה בעובדה שהיא הצליחה לראשונה לצוד שני אופקים. מצד אחד, זו הייתה מלתחה עדכנית, עכשווית, מלאת פאר אך גם פרקטית, מהסוג שגברים רבים יכולים לדמיין עצמם בתוכה כאן ועכשיו. מנגד, הייתה בה כנות ואותנטיות, שנבעו מהאופן בו סוף כל סוף הצליח ואן אש לזקק גם את הקוד האלגנטי של הבית, וגם את הסגנון שלו עצמו, שמנסה תמיד להתנגד באופנים שונים לחייטות הקלאסית, אך עד היום תמיד משך בכל פעם חזק מדי לכיוון המנוגד. הפעם ניכר שהוא השלים עם המורשת המחייבת שהשם 'דיור' מזמן, ואולי גם הצליח להבין אותה כהלכה.
במידה מסויימת, מבט פנימה הציעה גם התצוגה של לנווין, שנערכה בבית הספר הגבוה לאמנויות יפות בפריז. אולי צריך להתריע כבר בהתחלה במבט ראשון היא לא מהפכנית בהשוואה לקולקציות עבר. ההגשה, על אף שכללה את אותם דוגמנים רזים ובהירים בשיער רטוב וסתור, כמעט פאנקיסטי, הייתה אגרסיבית פחות והצללית הכללית, למרות מעילי אוברסייז בגזרת שעון חול, הייתה יחסית מאופקת. לא היו הדפסים משמעותיים או עיבודים דיגיטליים, כפי שמקובל במקומות אחרים רבים כל כך, אלא התבוננות מעמיקה ביצירה של אופנה מורכבת על פי הספר. הבשורה המשמעותית ביותר, אשר גם היוותה אישור לטרנד המתגבש באופנת הגברים, הייתה בדמות פאנלים עשויים פרווה צבועה בגוונים רוויים, ששובצו במקומות אסטרטגיים, לרבות חלקים עליוניים של ז'קטים או קולרים.
אבל השקט היחסי בהצעה הכללית שהופרע רק כאשר עלו על המסלול חולצות מכופתרות שעל חזיתן נתפרו מעין צלליות של פרצופים - תרם לשתי איכויות בולטות. האחת, היא חשיפת הקוד האסתטי הבסיסי של הבית, שמבוסס על פריטים מחויטים ומורכבים שמקבלים פרשנויות צעירות וחתרניות באמצעות שלל טריקים, בין היתר על ידי חלקים עליונים בקו כתפיים מעוגל ורך, תפרים גסים או שוליים חתוכים; שנית, בעונה בה כולם הציגו גרסאות כאלו ואחרות למעילים עשויים בדי צלילה דחוסים, בעלי כתף שמוטה כמובן, שנלבשו מעל למכנסיים צרים יחסית, הוא הזכיר מי היה הראשון שהגה את השילוב. ולהיות ראשון, כאמור, זה בדרך כלל גם מחייב.
