להעדיף אישה בוגרת יותר

אם ראויה התקופה האחרונה באופנה לאיזשהו שיא חדש באוסף המאובק של גינס, הרי יהיה זה בזכות מספר השיא של מעצבים שעזבו את עמדתם במותגים ידועי שם לטובת אחרים או לטובת זמן פנאי מרווח יותר. הטרנד, ששורשיו נעוצים בעזיבתו המתוקשרת של ג'ון גליאנו את בית 'כריסטיאן דיור', יצר אין ספור תגובות שרשרת, כשבניהן אפשר למנות מפורסמות יותר, למשל פרידתו של רף סימונס את 'ז'יל סנדר' או עזיבתו של סטפנו פילאטי את 'איב סן לורן'; או מפורסמות פחות, כמו סיום עבודתו המבורכת של אליסטר קאר במותג סריגי הקשמיר 'פרינגל אוף סקוטלנד' ונטישתו של מילן ווקמירוביק את 'טרוסרדי'.

בתוך הקלחת – ועבור תקשורת האופנה זו אופרת הסבון הדרמטית והחיונית מכולן – מעטים מחוץ למעגלים המסוימים בפריז הקדישו יותר משמץ של תשומת לב, או פסיק של כותרת, לסיפור של סדריק שרלייר (מבוטא שרלייה). לשם השוואה, יומונים ואתרים מכל העולם הקדישו בממוצע 2-3 ידיעות הקשורות לקמבק של הדי סלימן, לעומת ידיעות חפוזות, קצרצרות ממש אם בכלל, שקיבל שרלייר.

ואולי שלא בצדק. בשנת 2009 מונה הבלגי שרלייר (33), לאחר תקופה של שש שנים בצוות המקיף את אלבר אלבז ב'לנווין', למנהל הקראטיבי של מותג האופנה הפריזאי קשרל. המותג, שהוקם בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת, אחז בעשור הראשון של שנות ה-2000 בסטטוס בעייתי. הוא נפקד משבועות האופנה ומהשיח האופנתי, הקיפה אותו הילה מיושנת ומאובקת, הקשורה לקולקציות ביגוד פרקטיות וחסרות תנופה השמורה לבגדי מעצבים, והנורא מכל – לבשמיו, בין היתר אנאיס-אנאיס, הייתה יותר משמעות מליצירה של בית האופנה עצמו.

שרלייר, אם כן, גוייס כדי להפוך את היוצרות. הוא עשה זאת, אגב, בשיטה המזכירה את שיטות הפעולה של גיום הנרי בבית קרבן, שנעשה לאחרונה למגנט פאשניסטות. ראשית, הוא השיב את קשרל לשבוע האופנה של פריז, מתוך ההנחה שהנראות היא חזות הכל. שנית, הוא ניסח קהל יעד מוגדר ומעודכן יותר – טייפקאסט של נשים צעירות ומעורות בכל מעגל שיכול לקבל על עצמו את התואר 'סצינה'. שלישית, הוא הוסיף איכות ויזואלית ברורה לבגדים עצמם. לא בגדים יומיומיים האמורים לשמש בכל ארון, או האמורים לספק מענה למגמות חולפות, אלא כאלה המתאימים בדיוק גמור למוזה של לוליטה עירונית שובבה אך מהודקת.

מעבר לשימוש מלא נוכחות בהדפסים שובי עין ובקשת חיונית של גוונים (ניאונים שימשו אותו יותר מפעם אחת), את ההבדל הגדול יצר בעזרת הפרופורציות. הבגדים עצמם היו בגדים קלאסיים לכאורה – מעילים ברכיסה כפולה, או שמלות שמש קלות ובלייזרים מחוייטים – אבל הוא קצץ ועיצב אותם כך שנפטר מהיסטוריה עודפת או מסנטימנטליות, ומנגד נסך בהם רוח ספורטיבית, שהייתה ספק ילדותית, ספק עולה בקנה אחד עם אנרגיה השמורה לטום-בוי (את הקולקציה השלישית שלו לקשרל כינה 'אופטימיות'). שרלייר, כדוגמא, הוא אחד המקדמים של שמלת החולצה, אותן שמלות הדומות לחולצה מכופתרת גברית ארוכה, שהפכה בעקבותיו ובעקבות אחרים שהתאהבו בתכונותיה הקלות לחלק בלתי נפרד מהמלתחה העכשווית. יחד עם אקססוריז נוקבים, כמו משקפי שמש עגולים במסגרת עבה ובהירה, שמשווים למרכיבות אותם מבע אטום ומופרע, הוא פרע במוכר גירויים חדשים.

בעוד שנהוג להניח שהצלחה בקרב המבקרים היא סימן לכישלון בקופות הרושמות, שרלייר לכד את שני הקצוות. אמנם דיווחים רשמיים על צורת גרף המכירות לרוב נעדרים מעין הציבור, אבל יש להם עדויות בשטח. הנוכחות הגוברת של קשרל בבוטיקים, והכיסוי התקשורתי ההולך והמתרחב למותג, רמזו עבותות שמדובר בחיבור מגובש שמצליח לעשות את שייעד לעצמו – ללטש את המותג ולשנות את מיצובו.

ההודעה על אי חידוש חוזהו של שרלייר בקשרל, שהגיעה ביוני שנה שעברה לאחר ארבע עונות בלבד, הכתה בהפתעה. על פניו, לא היו סימנים מקדימים. הקולקציות זכו לאהדה, וניכר שלמעצב עצמו היה נוח תחת מטריית המותג הצרפתי. אפילו נודע שבעלי האחזקות במותג התנגדו נחרצות לשחרורו, שנקבע על ידי מייסד קשרל, ז'אן בסקט. ועדיין מסתבר, הצטברו גורמים מספקים, שעד היום לא נחשפו לגמרי, לגירושים.

רק חצי שנה לאחר מכן, בחודש פברואר האחרון, נתן שרלייר בראיון לווג הבריטי הסברים מעורפלים. היה זה רגע לפני שחשף קולקציית ביכורים לקו הנושא את שמו במסגרת שבוע האופנה בפריז לחורף 2012-13. "אני מאוד שמח להיות עצמאי. קשרל היה צעד משמעותי עבורי, אבל האפשרויות לחופש יצירתי טוטאלי היא משהו שאי אפשר להתחרות בו", אמר והסגיר את מסכת הלחצים האדירה שמעצבי אופנה בחברות גדולות נאלצים להתמודד איתה (אגב, יוז'י ימאמוטו נתן את גרסתו לעניין על ידי תליית שלט "למכירה" על גב מעילו באחת ההופעות הפומביות בחודש שעבר).

מה מאפשר לו החופש? בעיקר להתבגר ולהתבסס פחות על מוצרים שנועדו להפוך ללהיטים נטולים משמעות אסתטית מהותית, כמו תיקים ושאר אביזרים משלימים בעיצוב וולגרי. עד כה שרלייר הציג שתי קולקציות. הראשונה, שהוצגה על מסלול, ביטאה תנודה אל עבור מראה משוכלל יותר, מורכב יותר. "להציג טייפקסט של אישה אחת, כמו 'האישה של איב סן לורן', זו דרך שכבר לא עובדת; נשים לא עוקבות אחרי כיוון אחד. אני לא עובד עם רעיונות תמאטיים שמשתנים מעונה אחת לאחרת", ציין באזני האתר Sleek-mag. ואכן, אפשר היה לזהות מספר כיוונים, אם כי המראה הכללי מאורגן סביב קווים מודרניים קרים ומרקמים טכנולוגיים האוצרים ברק מחשמל הנטען עם כל תנועה. הבגדים עוצבו במחשבה מתגרה פחות, והטון האנדרוגיני הועצם. מערכות לבוש של חולצת טי מעור מרופד ומכנסיים תואמים, מעילי קשמיר ארוכים ומחוייטים בכחול כהה ופינאלה המורכבת פריטים שבזוקים בגוון מתכתי, הפנו עורף לילדותיות שאפיינה את תקופתו בקשרל, ופתחה פתח אל עבר קהל שדורש מהאופנה שלו מנות גדולות של משכל ואינטליגנציה.

אלה שהצביעו על קו ברור המחבר בין בית האופנה בלנסיאגה לשרלייר שלאחר קשרל, קיבלו את האישור הרשמי עם הקולקציה השנייה שהציג בחודש שעבר, לעונת קדם-אביב 2013. זו, שצולמה על דוגמנית קצוצת שיער על רקע מטורפולין תעשייתי שמטרתו לעודד אסוציאציות ארכיטקטוניות, כבר ביקשה ליצור הקשר ברורים לעבודתו של המאסטר הספרדי בשנות ה-60. הקווים התחדדו עוד יותר, והקונטרסט – בצבע או במכפלות הא-סימטריות של שמלות יום – נלקח צעד אחד קדימה, כפי שהבהירה שמלה חצויה לפיסות של שחור ולבן או חצאית שחציה כהה וסגפני וחלקה האחר מרקם פליסה תכלכל ומתפזר.

שוב, אין זכר לקונספטים עונתיים שניתן להגדירם בצמד מילים, כמו 'השראה לטינית', או 'עולם הים'. באופן הזה, שרלייר מפריד את עצמו מזרם המרכזי באופנת היוקרה, וחוצב לעצמו מסלול מקביל. סביר ששמו יהיה מוכר פחות משל דולצ'ה וגבאנה למשל, אבל הלב, לב שלם.