ההבדל בין בגד לאופנה; או 5 נקודות על השנה שחלפה

רק בשבוע שעבר כתבה עיתונאית האופנה המוערכת סוזי מנקס על הקצב הבלתי נתפס של עולם האופנה, בו כל רגע חשוב נדרס על ידי אין ספור קולקציות חדשות שמונפקות בכל שנייה. לעיתים נדמה שמרוב עודף התרחשויות – חלקן אגב באשמת התקשורת, חלקן באשמת המנוע הכלכלי של התעשייה – כבר אי אפשר להבחין בדבר. וכאשר הדברים החשובים נעלמים מהעין, האם זוהי לא מציאות שוות ערך לאחת שלא משתנה כלל? אבל בכל זאת קורים דברים ששווה לעצור לרגע עבורם ולהבחין בהם.

ספק אם אפשר לפתוח רשימה מסוג זה ולא להתחיל אותה עם ספקטקל שבועות האופנה שהתקיים בתל אביב לפני כעשרה חודשים. לא שבוע אופנה אחד, אלא שניים; תולדה של סכסוך עסקי כביכול בין שני מפיקים – אופיר לב ומוטי רייף. ברגע אחד נחצתה תעשיית האופנה הישראלית לשניים, ובמשחק ההשוואות הבלתי נגמר היו את אלה שזכו לפאר ולהדר שהפקה בחסות גינדי זימנה, מול אלה שהסתפקו באירוע צנוע בהרבה, שאורגן בחופזה כפויה במתחם התחנה בתל אביב.

תהיינה הסיבות בגללן בחר מעצב כזה או אחר להשתייך לאחד משני האירועים, אבל במבחן התוצאה ההתפלגות הייתה בלתי נמנעת. חטיבת הטובים מול חטיבת הרעים; חטיבת אלה שזכו בממון מול אלה שהיו חסרים אותו. ואם בכל שבוע אופנה אחר בעולם מעצבים חזקים מחפים בסופו של דבר על מעצבים חלשים יותר, וביחד יוצרים לכידות של תעשייה מקומית (עובדה, שבוע אופנת הגברים האחרון בפריז זכה לתשואות יוצאות מגדר הרגיל למרות שבין קולקציות פנומנליות ניכרו גם מספר תצוגות חלשות), כאן המסור המנסר את הענף כאילו ופעל שעות נוספות. אירועי אופנה כאלה (ושמעתי את גדעון אוברזון אומר זאת לאחרונה) הם דבר חשוב, שחושף את המעצבים לביקורת ולקהל ומקדם אותם בסופו של דבר, אבל אסור שהם יחמיצו את ההזדמנות הגדולה מכל – חזית של אופנה תל אביבית. אסור לשכוח, שאפילו שישיית אנטוורפן הוא לפני הכל קונספט מיתוגי מטעם עיר בלגית אחת.

אבל לא רק קולקציות טובות יותר או פחות נכללו בשבועות האופנה המדוברים. באמצעות התצוגות של שי שלום, דיוויד ששון, יוסף ומאוריסיו הם גם סיפקו הזדמנות להבחין בהתעוררות המבורכת של שוק מעצבי אופנת הגברים בארץ (תופעה שחורגת כמובן ממסלול תצוגה כזה או אחר). אכן, זה עדיין מרחב פעוט, אבל כפי שהוכיח גם יריד המעצבים שפגעט-סטור במהלך השנה החולפת, שהקפיד להתקיים מדי חודש וחצי בתל אביב, הוא דורש את מקומו. המעצבים אלירן נרגסי ואדם גפן, החנות הראשונה של מעצב הנעליים עודד ארמה, קולקציית היוניסקס של דורין פרנקפורט או התרחבות הקולקציה של יוסי קצב - כל אלה הם רגעים בתנופה שהולכת ונרקמת, המבקשת להתנגד לשוק החד גוני שנוצר בישראל הודות לשליטתן החריפה של רשתות האופנה. מי ידע, אבל מסתבר שאלטרנטיבות מתעקשות להתקיים.

ואם דנים באלטרנטיבות וברשתות, הרי שהשנה סיפקה גם רגע יוצא דופן בגזרת רשתות האופנה. ברגע אחד בחודש אוגוסט, קסטרו התעוררה לרגע בו היא פתאום לא 'הישראלית היחידה', ושיש מישהי אחרת. לא רק שרנואר לקחה ממנה את יריית הפתיחה העונה, וקיימה את התצוגה שלה שבוע לפני זו של קסטרו, אלא ששתי התצוגות נערכו באותו המקום בדיוק, שתיהן שודרו בשידור חי ושתיהן בסופו של דבר כיוונו לאותו הקהל עם אותן המגמות. אפילו שיטת הפעולה של יצירת קולקציית מסלול פומפוזית, שכל מטרתה להרשים ולהפגין את כוחו של הסטודיו לעיצוב, ניכרה בשתי התצוגות.

זוהי תנודה משמעותית בחלוקת הכוח על מפת האופנה המקומית, שהתחלקה עד כה בין הרשתות הזרות, רשתות בייסיק נוסח פוקס וקסטרו, שביקשו לעצמם הילה מעודכנת יותר. ומדוע הרגע הזה כה משמעותי? משום שהוא עתיד, ואפשר להמר על כך גם בלי להתייחס לשלל מקורות קונקרטיים בנושא, לשנות לפחות את דרך הפעולה של קסטרו בקרוב. כמו בכל תחרות בריאה, הרשת תידרש, לאחר שיישרו איתה קו וטשטשו את יתרונותיה הברורים, להתרחק מנקודת השוויון לפתוח פער מחדש. וכיצד זה יקרה? השערה זהירה אך מוצקה במידה – יצירה של קולקציות שאינן תלויות באופן בלעדי בתחזיות המגמות.

בעוד שמרבית רכישות האופנה בארץ נעשות בסניפי רשתות, השנה החולפת הייתה גם הרגע בו נרשמה התפתחות ניכרת בחזית הקניות המקוונות. בתוך חודשים מועטים אתרים כמו אסוס הבריטי, שמציע משלוחים בחינם ומוצרים בטווח מחירים רחב במיוחד, התבססו כיעד קניות לגיטימי עבור הפאשניסטים והפאשניסטיות בישראל. עדויות בלתי רשמיות מטעם הדואר מאשרות כי כמו החבילות המגיעות מבריטניה רק הולך וגדל בהתמדה. מה שעוד הולך ומשתכלל בהתאמה, זוהי זירת הקניות המקומית. בכל רגע נתון צצים עוד ועוד אתרים שמטרתם מכירת אופנת באמצעות האינטרנט. עדיקה, 1item, fashet ועוד שלל פלטפורמות מאשרות כי זו כבר אינה תופעה מפוזרת, אלא מגמה של ממש. עובדה, אפילו גופים כמו פקטורי 54 או רשת הבוטיקים סטורי עמלים על חנות און ליין. במילים אחרות – בשנה הבאה צריכת האופנה המקומית הולכת להיראות אחרת לגמרי.

נהוג לסיים רשימות מסוג זה עם אמירה חיובית; אני מבקש לסיים אותה עם אמירה מעורבת. אין ספק שתרבות האופנה הולכת וצוברת עוד ועוד כוח בישראל. אפשר לציין למשל את תערוכות האופנה החדשות בחולון, או שבוע אופנה נוסף שעתיד להתקיים בה בחודש הבא (יחד עם שמועה חדשה ולא מבוססת כלל בדבר הגעתו של הכובען פיליפ טרייסי לאירוע), אולם מה שמעיב על ההתפתחות הזו היא הצורך הבלתי פוסק לקיים את הדיון התקשורתי והציבורי באופנה מבעד למשקפי מחיר ועלות. העובדה שלרשתות האופנה הפופולריות יש מטרה אחת בלבד – להציע אופנה זולה ככל הניתן (דוגמא טובה לכך, אגב, היא הקולקציה האחרונה של מנגו) – והעובדה שצצים מותגי יבוא זולים מהמזרח הרחוק כפטריות אחר הגשם, לא אומרת שחייבים להיכנע למצב הזה; היום הציבור שנופל בפח לא מוציא פחות על אופנה בגלל מחירים אטרקטיביים יותר, אלא הרבה יותר. הוא בוודאי מרוויח יותר פריטים (גרועים), אבל מפסיד דבר לא פחות חשוב – את הבדל הדק בין בגד לאופנה, בין בד לאמירה. שנה טובה.