"אני כמו פרפר עכשיו, מתעופפת מפרח לפרח", סיפרה בחיוך נלהב קארין רויטפלד לשחקנית קייט בלנשט, לאחר תצוגת התפירה העילית של ארמני בפריז לחורף 2012. בניגוד לתחזיות שצפו היעלמות אלגנטית, רויטפלד (57), העורכת המיתולוגית של ווג פריז, שפרשה מתפקידה בדצמבר האחרון ונודעה בטעם פרובוקטיבי המתגרה בכל מוסכמה תרבותית, הצליחה בשנה החולפת להעמיק אחיזתה בתעשיית האופנה הגלובלית.
מלבד יצירתו של קמפיין אולטרה-מתוקשר וייעוץ עבור בית הכלבו העילי 'בארני'ז ניו יורק' או השתתפות בעריכת הגיליון האחרון של מגזין V, בחודשיים האחרונים היא חלשה על שני פרויקטים יוצאי דופן ומעוררי עניין, השונים זה מזה בתכלית. הראשון הוא ספר שולחן-קפה ענק, Irreverent, שפורסם בתחילת החודש הנוכחי ומאגד את יצירתה כעורכת וסטייליסטית, והשני, הוא סרט והפקת אופנה שנוצרו עבור מגזין האופנה W וזכו לכותרת 'הלקוחה', אשר במסגרתו התקיימה השיחה עם בלאנשט.
לצפייה בסרט המלא - הלקוחה
הקונספט שעומד מאחורי 'הלקוחה', שהופק על ידי לואיק פריז'ן (היוצר האחראי על סדרת הסרטים הדוקומנטריים 'היום שלפני'), פשוט ומסקרן באחת. לצורך הסרט, ששוחרר בשבוע שעבר ונמשך 12 וחצי דקות בסך הכל, נפרדת רויטפלד ממעמדה כעורכת, ומנקודת מבטה כסטייליסטית, ומתפקדת למשך מספר ימים כלקוחת הוט קוטור מן השורה. בשעה שהמצלמה מלווה כל צעד שלה, נחשף הצופה לעולם קסמים ואגדות אלף לילה ולילה, תעשייה נדירה ונסתרת, שבימים כתיקונם נגלה רק לאליטה מצומצמת ואריסטוקרטית. במקרים מסוימים, מספר לקוחות ההוט-קוטור של בית אופנה, שמגיעים אליו כדי לתפור פריטים על פי מידתם והעדפתם האישית, מסתכם בעשרות בודדות.
נקודת הפתיחה הראשונה של רויטפלד תצוגות האופנה. בעוד שהתצוגות של האופנה המוכנה ללבישה מוצגות לעיתונאים וקניינים, אלו של התפירה העילית נועדו בראש ובראשונה עבור הלקוחות הפוטנציאליות, הקובעות פגישות פרטיות לאחריהן כדי לרכוש בהתאמה אישית עיצוב כזה או אחר. "זו דרך אחרת להתבונן על השואו", רויטפלד מסבירה את ההבדל העקרוני. "כשאת מתבוננת על התצוגה כעורכת, את חושבת על איך לצלם (את השמלה) או איך להציג אותה בדרך הכי חושנית. כלקוחה את חושבת מה יהיה יפה עלי?".
השלב הבא הוא מדידות. כפועל יוצא של קטגוריית התפירה העילית, כל הבגדים נתפרים במיוחד, בעבודה ידנית דקדקנית. לרויטפלד, כצפוי, יש דרישות של לקוחה כשהיא נפגשת עם נציגים מטעם בית האופנה, הששים לייעץ לה לגבי פריט כזה או אחר, תוך קביעות נחרצות האם אותה חצאית עיפרון היא 'קרין' או שהיא 'לא קרין'. כדמות מיוחסת יותר מכל לקוחת הוט קוטור אמיתית, ומתוקף הסרט עצמו, רויטפלד פוגשת בחלק מהמקרים גם את מעצבי האופנה עצמם, מז'אן פול גוטייה, דרך דונטלה ורסצ'ה ועד ריקרדו טישי, המתקנים על גופה שמלות עתירות פיתוחים. "אני לא יכולה לבחור בין חליפת יום לשמלת ערב, קרל", היא מתלוננת בשיחת טלפון עם קרל לאגרפלד, וקובעת עימו פרזנטציה אישית.
חלק מהאבחנות המעניינות שעולות מכל התהליך, הארוך והפרטני, הן הדינמיקה בין אותה לקוחה, שהפעם היא ספק מדומיינת, למעצב האחראי ולאופנה בכלל. דינמיקה, שהקהל המודרני אינו ער לה, בעולם בו מכירות הבגדים מתווכות דרך מאות סניפים ברחבי העולם. מצד אחד, רויטפלד, המודדת על גופה את הדגמים הספציפיים שעלו על המסלול, חושפת אנקדוטות כמו 'דוגמניות של הוט קוטור הן שמנות יותר', כשהיא מגלה שחלק מהשמלות או המעילים גדול על גופה. מנגד, הקרבה האינטימית אל המעצב, שבדרך כלל נמנה עם החשובים בדורו, מובילה לדיאלוג מסקרן. "אתה מטפל בכל לקוחה?", שואלת רויטפלד את אזאדין אלייה, אחד מגאוני הקוטור, שהציג בעונה האחרונה לאחר שנמנע מכך בשבע השנים האחרונות. "כן", הוא עונה בפשטות. "אתה מבין כמה עבודה תהיה לך?" שואלת רויטפלד בפליאה. "תקשיבי, כשאת דואגת ללקוחה, רק ככה את לומדת את המקצוע ומה נשים רוצות... אחרת, את מעצבת בחלל ריק".
נדבך נוסף שהסרט מצביע עליו, אם כי הוא אינו עוסק בו באופן ישיר, הוא ההצלחה המסחררת של מוצרי ההיפר-יוקרה. אפילו רויטפלד עצמה, שתפקדה כמוזה ואשת ימינו של טום פורד כאשר המציא מחדש את האימג' של גוצ'י בשנות ה-90, נותרה בפנים המומות כאשר אשת המכירות של פברז'ה, אותו בית המתמחה בעבודת צורפות דקדקנית ומשוכללת, בישרה לה כי קולקציית התכשיטים העונתית, שעיצובים מתוכה מתומחרים במאות אלפי דולרים, נמכרה לחלוטין.
על אף שרויטפלד ניסתה להיצמד אל נקודת מבטה של 'הלקוחה', כולל שיחות הבהרה למעצבים שנועדו להדגיש שהפעם היא זו הרוכשת הפוטנציאלית, הרי עדיין נותר דבר ששמור רק לנשים במעמדה. כל הפריטים שאספה, ושתוקנו עבורה, הונצחו בהפקת אופנה בכיכובה, שפורסמה בגיליון אוקטובר 2011 של W, כמעין סיום מתוק לתהליך ארוך. אבל לפנטזיה יש גם קצה, ורויטפלד חוזרת למורת רוחה אל עמדת העורכת, או הסטייליסטית, שהחגיגה הזו אף פעם לא הייתה באמת שלהן. "תשמרי את השמלה לעצמך?" שואל אותה הצלם. "לא", היא מיישרת מבט למצלמה. "זה כמו סינדרלה. תמיד צריך להחזיר אותה בסוף".