כשדורין פרנקפורט נשאלת על הקושי הגדול ביותר אתו היא צריכה להתמודד בימים אלה, היא מחכה רגע, מחדדת את המבט דרך המשקפיים החתוליים וכהי הזגוגית, ואז יורה. "שסף הגירוי צריך להיות גבוה... אתה לא יכול לייצר משהו לוחש ופואטי, כי זה לא יהיה ברור לחלק גדול מהאנשים. צריך לצעוק את הכל".
והנה, אולי כניסוי קטן באירוניה, זימנה לה אלת המזל הוכחה שדווקא הלירי והשקט עשוי להגיע אל מקומות רחוקים, אפילו כאלה הנמצאים מעבר לים. ווג איטליה, למשל. במוסף האקססוריז האחרון של המגזין המשפיע, שהתפרסם בחודש מרץ, נכללו שני עיצובים של פרנקפורט אשר נחשפו בתצוגה שהעלתה בשבוע האופנה בתל אביב. הפריטים במגזין הופיעו כהשראה לרצף של אביזרים משלימים תואמים, וכיכבו לצד אלה של דריס ואן נוטן, לנווין ואחרים, הנמנים עם האליטה האירופאית. שני מראות, שנבחרו מתוך אחת הקולקציות המעודנות והחרישיות בהיסטוריה המקצועית שלה ובכלל.
"זה שזה עבד זה נס. לא הייתי בארץ לפני שבוע האופנה והרגשתי שזה ילך לאיבוד. כי בסך הכול באתי די ערומה. על הקיר מאחורי הקרנתי את ההשראה שלי, הצברים עצמם. הפס קול היה חלק מההשראה. לא היה לי צורך לגרום לסחרור או להדהים, אלא פשוט להציג את עצמי", היא מעידה על התצוגה, שבלטה על רקע שאר התצוגות משום שהייתה מופנמת למדי.
בעוד שהיא השתמשה במוזיקה ישראלית (שלומי סרנגה, שגם ישב בשורה הראשונה) ובדוגמניות כמעט נקיות מאיפור שצעדו בנעליים שטוחות, האחרים להטטו באפקטים שונים ומשונים, החל מלהקה אוריינטלית וכלה בהופעה של נינט טייב על המסלול. "אפילו לא יצאתי להגיד שלום לאורחים. כשהסתכלתי על ההודעה לתקשורת שליוותה את התצוגה חודשיים לאחר מכן הייתי בהלם. לא היו בה שום פרטים עלי, או על זה שאני מייצרת בתל אביב. זה היה מאוד לא מקצועי, אבל זה לא עבר לי בראש. האירוע הוא כל כך מתיש ולהציג את עצמך זה כל כך מעייף, וכל כך דאגתי שתהיה אלגנטיות שקטה במקום שידעתי שיהיה בו המון הייפ."
פרנקפורט אמנם מכירה בהישגים של הקולקציה, שהרי עוד לפני הפרשה בווג קיבלה המעצבת שורה של פניות לרכישת הפריטים, לאחר שתמונות מתוכה הופצו בבלוגוספירה הזרה, אבל בוחרת להתייחס אליה בשוויון נפש. מסרבת כמעט בתוקף לזהות בה רגע מכונן או מיוחד, על אף שמספר לא מבוטל של מבקרי אופנה בחרו לראות בה נקודת ציון משמעותית בקריירה ארוכה ומפותלת. "מבחינתי? לא נעים לי להגיד אבל כבר אז, כשהצגנו אותה, הייתי מאוהבת בקולקציה הבאה. אבל אני חושבת שאני יודעת למה אתם אומרים את זה. בגלל שזה הוצג על מסלול, וכי זה הוצג אחרי תצוגות אחרות. לכן שבוע מרוכז מייצר הבדל".
ואם אגיד שזו הקולקציה הטובה ביותר שלך אי פעם, זה יקומם אותך?
"אתה באמת הכי טוב כמו הקולקציה האחרונה שלך. זה מקצוע קצר מועד. יזכרו לך את העבר, אבל מי יקנה את הקולקציה הבאה כי הקודמת הייתה מדהימה?".
"בגד חייב להיות מונח", היא מנסה להסביר כיצד בכל זאת התחולל הקסם. "הוא חייב גם להחמיא לדוגמנית. זו חשיבות עליונה. אבל גם אז לא תמיד יבינו אותו. הרי הייתה מחשבה מסוימת בקולקציית הקיץ. אנשים למשל לא הבינו למה חלק מהפריטים היו מקומטים. היו גם שהעירו על זה. אז מה אני אמורה לעשות? להוציא שלט קטן עם הכיתוב 'קימטנו אותך'?".
אז למה לא תצוגה כל הזמן?
"מבחינה כלכלית להרים תצוגה זה בלתי אפשרי בכל עונה. מי עושה את זה? רק הגדולים. אני חייבת להשקיע משאבים במוצר עצמו אם אני רוצה לשרוד. אני יודעת שהכוח של הבגדים שלנו הוא על הגוף. על קולב הם חלשים, כי הם גזורים באלכסון, כי הם חובקים את הגוף. ה'הנגר-אפיל' (נראה מושך על הקולב ל.ש.) שלהם נמוך יותר, אני יודעת את זה".
לרסק מיתוסים באלגנטיות
בשנה הבאה פרנקפורט (60) תציין 30 שנים מאז הקימה ברמת גן, יחד עם מגריט סגל, מפעל קטן לבגדים. יחד עם שמות כמו גדעון אוברזון, היא נמנית על גל מעצבי האופנה שהחל לפעול לאחר שנות ה-70. בניגוד לקולגות, בתחילת דרכה היא התמקדה בשוק חו"ל, בדגש על לונדון, שם פתחה חנות בשנות ה-80. הייצור עצמו היה ונשאר בארץ, מה שלאורך הדרך הערים אין ספור קשיים, ומנגד סיפק לא מעט למיתוגה ושמר על יתרון יחסי וערך מוסף בשוק שוויתר על עשיה מקומית והעביר כמויות גדולות מהייצור למזרח הרחוק.
"התמימות שלי הייתה להתחיל את הקריירה שלי באנגליה", היא אומרת לפתע. "כי למה דווקא שם? לא רצינו להיות מפורסמות, או משהו כזה. היה לנו מפעל שהיינו צריכות לספק לו עבודה".
מתי הבנת שזה כבר לא צריך להיות שם?
"לא הבנתי את זה עד היום. אבל ב-1997, כשהתאומות שלי היו צריכות להיכנס לבית הספר, הייתי צריכה להחליט איפה אני הולכת לגור. זו תשובה שאתה תקבל רק מבחורה. זו תשובה מאוד לא מקצועית. חייתי חודש שם חודש כאן. הייתי קרקס נוסע. מפעל בארץ ולמכור בחו"ל. אתה שואל אם עשיתי נכון או לא? אין תשובה אוניברסלית. כל אחד עושה את ההחלטות שלו".
בשנה שעברה פרנקפורט לקחה על עצמה החלטה דרמטית נוספת. היא סגרה את קו הגברים הנושא את שמה, אשר שורשיו מגיעים עד עטיפת אלבומו 'חתונה לבנה' של שלום חנוך או ימי הזוהר של ליאור מילר. הסיבה הרשמית הייתה היעדר מקומות ייצור לבגדים מחוייטים, כשמנגד אי אפשר להתעלם מהקביעה שהבגדים עצמם היו אולי עשויים היטב, אבל לעיתים קרובות לא עמדו ברף הקונספטואלי של העיצובים לנשים. "זה מאוד חסר לי. אני גם נורא רוצה לחזור לזה. אבל אתה לא יכול לנאום אג'נדה (על ייצור בארץ ל.ש.) ולזייף בה על ידי כך שתוציא את הייצור החוצה. זה גם מה שאני הכי טובה בו, מחוייטים. אני באמת חושבת שזה הבסיס להכל, ואי אפשר לעשות קולקציה לגברים בלי בגדים מחוייטים".
ללא שום התרעה מוקדמת, המעצבת, לבושה כסימן ההיכר שלה בבגדים שחורים מכף רגל ועד ראש, קמה מהכיסא במהלך הראיון ומתעקשת לצאת המשרד, בו תלויה על קולבים ארוכים ובסדר דקדקני הקולקציה הנוכחית, לסיבוב במפעל. "אנחנו נראים לואו-טק", היא מציינת כאשר היא מביטה על קבוצת תופרות שמריצה שמלות תחרה שצבען שני תחת המחטים האוטומטיות, "אבל אנחנו בעצם היי טק."
"כל תרשים הזרימה של ייצור בגד בארץ הוא כל כך מסובך. זה בעצם אוקסימורון".
למה?
"כי אני מייצרת בבית שלי, יש לי נגיעה בכל דבר. אבל הסרבול לא היה בעבר. הוא נוצר כי אין לנו כמעט חומרי גלם. חייבים לפתח הכל מרמת החוט, ואותו צריך לייבא. השראה ותחקיר יש לכל מעצב, אבל כל התהליך של פיתוח טקסטיל הוא קשה פה. הרי כל שינוי בגוון שהזמנת זה משלוח. זה נורא מפתה לוותר ולקנות את הגוון שנשלח בפעם הראשונה ולא להחזיר לתיקונים. אבל אני חייבת לבדל את עצמי".
אולי לך קל יותר כי יש לך חברה גדולה יחסית, למעצבים קטנים קשיים טכניים שמובילים הרבה פעמים לבגדים נחותים, שאין להם ערך מוסף מול תוצר רשתות למשל
"אם זה לא גזור כמו שצריך אז אין להם שום יתרון. אפשר להקל בדברים מסויימים ויש דברים שהם לא מקובלים עלי. בגד שמונח טוב זה לא רק איכות הבד אלא המבנה של הבגד. עיצוב חייב לעמוד בתחרות, אחרת למה שיקנו אותך? גם אני לא התחלתי עם שולחן תפירה וצי תופרות".
ולפני 30 שנים?
"התחלתי עם תופרת אחת, שהייתה מצוינת. ואז שתיים. אבל המיומנות שלי בגזרה הייתה טובה. זה גם לא לוותר לעצמך. יש לי 'פלטות', טעויות, שלא תבין לא נכון, אבל אנחנו תופסים את זה."
"אנשים אומרים שיקר לייצר בארץ. אבל מה הם חושבים, שלייצר באנגליה זה זול יותר?", פרנקפורט פונה לטפל בכמה מהמיתוסים השולטים בתעשיית האופנה המקומית, "אפילו בפינלנד יש סצינת אופנה שהיא גדולה יותר, וזו מדינה שמונה שלושה מיליון תושבים."
נהוג לחשוב שישנה עכשיו דלות בהיצע בשוק האופנה המקומי
"אני מרגישה שהסביבה שלי נעשתה עשירה יותר, בניגוד למיתוסים הנהדרים. כשאתה חוזר להיסטוריה אתה מונה את פיני לייטרסדורף, רוז'י וגדעון אוברזון. גם את לאה גוטליב ועוד כמה. ומה אז? לאן אני אלך? לניסים מראש אינדיאני, שכן עשה משהו והיה לי הכבוד לעבוד איתו? או ליובל כספין שהכניס את התיאטרלי לאופנה? כמה עשורים כבר סקרנו? 4? והיום תראה כמה מעצבים יש עכשיו. אני מונה לך ברגע עשרה. בעצם עשרים. מעצבי נעליים? גם. מעצבי תיקים? גם והם נהדרים".
אז זה לא נכון?
"כשמסתכלים אחורה, בראי הזמן, יש משהו מאוד ממקד. מה שכן חסר היום זו משנה סדורה".
האופנה הישראלית נמצאת בפריחה?
"כן. ואני אומרת יותר מזה. גם מבקרי האופנה הם כל כך הרבה יותר מפותחים. למדו להסתכל על בגד. היו נשים שהיו מאוד נחשבות כמבקרות אופנה, אבל סליחה, הן היו יכולות להסתכל על קטיפת 'דבורה' (טכניקה היוצרת משחקי פגימה מכוונים בבד ל.ש.) ולהגיד שזה זול. בבקשה, קצת יותר ידע בטקסטיל. דור המבקרים של היום שואף לגימור. אז כן, עולם האופנה נמצא בכושר. זו גם הסביבה שאתה פועל בה. יש יותר עניין באופנה. כולם יצליחו? לא. יש דברים שלא קורים".
