סתיו 2012: כל מה שצריך לדעת על העונה ב-5 דקות

הגיע הזמן להגזים.

כל המגמות של עונת הסתיו הקרובה, שכבר מתדפקת בעוז על הדלתות, מתנקזות לכדי משמעות אחת לקחת כל כיוון וכל רעיון אל הקצה. גם אם האופק מאותת על מינימליזם אם ללמוד מקולקציות הגברים לקיץ 2013 שהוצגו אך לפני רגע צו השעה דבק מילת הקסם 'מקסימליזם'. עודף של פרטים ועושר של רעיונות שיש לקחת ולאמץ בעוז, לפני שהכלכלה תשנה באופן גורף את פניה ותאיץ במעצבים ובבתי האופנה לשוב אל הבטוח ואל המסחרי.

הדוגמאות נמצאות בכל מקום. אם בחליפות לנשים עסקינן או ב'טרנד הסטים', מהבשורות משמעותית לחורף בזכות מעצבים כמו מיוצ'ה פראדה, הרי שהשילוב בין הפריטים מודגש יתר על המידה בזכות הדפסים אופטיים רוויים או בדי ברוקד מצועצעים, שלא משאירים ספק לגבי העובדה שההופעה כולה מורכבת מאותו הבד בדיוק ומסונכרנת בשלמות. יכולים להיות אלה פיתוחי זהב המופיעים על מכנסיים וז'קט, כמו אצל מארני, חליפת מכנסיים בכחול-מנומר ומבריק בסגנון סטלה מקרתני, או מערכת לבוש המזכירה פיג'מה, אבל המטרה היא אחת טוטאל לוק שאינו מותיר ספק לגבי תכנונו המוקפד.

צלליות נינוחות, מעט רחוקות מהגוף, שהיו בשנתיים האחרונות מהבהבות בשוליים, מקבלות הפעם זווית מוקצנת. האוברסייז הוא מעתה אובר-אוברסייז, כניסיון מתמשך לקרוא תיגר על הסקיני. ריי קוואקובו בקום דה גארסון היא מהדוגמאות האקסצנטריות, עם שמלות לבד ומעילים מפוסלים ועצומים, שהוכיחו כי אפשר עם מעט כוונה להתנגד לחוקי המשיכה. עודף דומה אפיין גם את היצירה של בית אלכסנדר מקווין, שכיסה את הדוגמניות בשכבות על שכבות של מיני בדים שקופים עד שהפכו לטנקים קסומים.

כתת-נגזרת של אותה התעניינות מחודשת בצללית, מעצבים רדיקליים פחות פנו לעניין על ידי פיסול הגוף בצללית שעון חול. חגורות מותניים עבות, פפלום, קו כתפיים מעוגל וחצאיות עיפרון מתחת לז'קטים צרים, מחדדים את משחק הנפחים, מאפשרים לו לעטות חזות נשית. אלבר אלבז בלנווין, או המעצב המוערך היידר אקרמן, הם מהנציגים הבולטים של הרעיון, שכבר מקבל ביטוי בקולקציות החדשות של רשתות האופנה האירופאיות.

בתמונה: קמפיין חורף 2012-13 של פראדה. חליפות מכנסיים מתואמות ומודפסות בפראות.

פני השטח של הבגדים אינם מוזנחים. להיפך, הם משתבצים כאילו שנועדו להבריח על גבם את עושרו הנמק של העולם. עבודת חריזה ואריגה, המשלבת פיסות מתכת, פנינים, חוטי זהב ומיני אבנים מזויפות יותר או פחות, כמו למשל בעיצובים הפומפוזיים של מרק ג'ייקובס ללואי ויטון או בשמלות הפברז'ה של בלמיין אם לציין שניים מיני רבים, מבטאת כמיהה אל טכניקות העולם הישן, אל יוקרה מופרזת של מלכים (כמיהה, שהיא גם לחלוטין אירונית, בעידן בו הכול הוא יציר מכונות).

המעניין הוא שהמקסימליזם, עם השתלטותו האגרסיבית, חוצב גם דרכים חדשות. פרוות, שהם סממן עושר אולטימטיבי, כבר אינן נידונות למעילים או לקולרים של ז'קטים, אלא משמשות לחצאיות או לשרוולים של מעילים; האיפור, על אותו העיקרון, נטש את האייליינר והשפתון, ונעשה לכדי גבות קריסטל מאיימות (שאנל) או מופע ליצנים ביזארי (מיו-מיו).

בתמונה: לנווין. אביזרים משובצים ושיטות חדשות ללבוש פרווה.

המגמה מטילה צילה גם על אופנה הגברים, שמושפעת מהנעשה בעולם הנשים. במקביל להתפתחות של סגנון טכנולוגי-ספורטיבי, המאופיין בבדי הי-טק ובצבעוניות קרירה, יש מעצבים שממשיכים להתל בגבולות הטעם הטוב. הקולקציה של לוקאס אוסינדריוור ללנווין פיתחה צללית נועזת על ידי מכנסיים מתרחבים וגבוהים במיוחד, ששולבו עם עליוניות מפוסלות הדוקות מאוד במותניים ומרווחות להפליא מסביב לכתף. מנגד, דונטלה ורסצ'ה הוכיחה כי היא יכולה לקחת נושאים מצ'ואיסטים במובהק, כמו עולם הצבא, ולהפיח בהם מקצב קאמפ על ידי שימוש בדוגמת קמופלאז' פרחונית או תחתוני געטקס שקפקפים, שמציצים תחת מעילי קצינים. ופראדה? בפראדה פשוט לקחו שחקנים איקוניים והלבישו אותם במעילים שנתפרו משטיחים. אם כבר, אז עד הסוף.

בתמונה: לנווין. גם אופנת הגברים מגלה כיוון דומה.