היצירה של ענבל פינטו לאופרה הטראגית פליאצ'י מציגה עולם של ליצנים מופלאים ומסוגננים הנעים בין עצב לשמחה ובין דימיון למציאות מעל בימת האופרה הישראלית. לקראת הופעת הבכורה בסוף החודש קיבלתי הצצה נדירה לתוך נבכי מחלקת התלבושות, המתפרה ומחסן האוצרות הסודי, ויצאתי לגלות מה בין אופרה לאופנה? מה עומד מאחורי ההפקה הגרנדיוזית בכלל, ויצירת עשרות התלבושות המורכבות בפרט? ומדוע כדאי לנסות לתפוס שורה ראשונה, בפאייטים כמובן.
לאופרה היסטוריה ארוכה עם אופנה. עולמות יצירה שהיוו בעבר סממנים של עושר ומעמד, כאשר השימוש בקישוטיות יתרה ופאר דרמטי בבגדי הסולנים, הרקדנים ואנשי המקהלה נועד למצב את האופרה כבילוי חברתי נוצץ בעל תו איכות גבוה. בימת האופרה שימשה זה מכבר כמגרש המשחקים של האופנה, והשתיים מקיימות ביניהן יחסי גומלין מובהקים לאורך השנים. כפפות ארוכות, ווליום מוגזם בכתפיים ומעילים דרמטיים הם רק מספר דוגמאות לסגנון 'אופראי' ששולט גם היום במסלולי האופנה, ואף זולג אל הרחוב בפרשנויות לבישות יותר. ולהיפך, טרנדים והשפעות אופנתיות בולטות אינם פוסחים על מעצבי תלבושות הבמה, כפי שזיהינו גם באופרה פליא'צי.
ליצנים (Pagliacci באיטלקית) היא אופרה בשתי מערכות שיצר המלחין האיטלקי רוג'רו ליאונקוואלו הנחשבת לנכס צאן ברזל של הז'אנר, אחד מעמודי התווך של זרם הווריזמו ומועלית דרך קבע מעל בימות אופרה בעולם. הופעת הבכורה, שעלילתה כרוכה במשולש של אהבה, קנאה ורצח, עלתה בשנת 1892 במילאנו תחת שרביט המנצח ארטורו טוסקניני.
היצירה של ענבל פינטו, כוריאוגרפית, במאית ומעצבת תפאורה ותלבושות שזכתה בפרסים רבים, נשענת אומנם על סיפור המסגרת המוכר (עלילתית ומוזיקלית) שקיבל אינספור אינטרפרטציות לאורך המאה האחרונה, אך בפן הוויזואלי איננה משחזרת את הפקת המקור האיטלקית. נהפוך הוא, ענבל מביאה את תפיסת הבימוי והעיצוב שלה ובונה עולם חזותי פרי דמיונה שהגתה כבר ב-2018 כשציירה סקיצות ראשונות של הליצנים. כיאה לאופרה שעושה שימוש בדמויות סטריאוטיפיות המוכרות מהקומדיה דל'ארטה, גם הדמויות של ענבל מעט גרוטסקיות, משהו בין איש פשוט לליצן.
כל יום שהמסך עולה על הצגה באופרה מדובר בכמה עשרות או מאות אנשים שעובדים מאחורי הקלעים בכדי לתפעל את המערך המושקע אובר דה טופ. "חייבים להבין שלוקח שנתיים לפחות לעבוד על הפקה בסדר גודל שכזה, ושלב התכנון מתחיל בדרך כלל הרבה קודם", מחדדת יונת בורמיל, מנהלת יחסי הציבור של האופרה הישראלית.
על הדרמה התיאטרלית פליא'צי, בניצוחו של דניאל קלגרי, אחראי קומץ אנשים מוכשרים במיוחד, אנשי התלבושות והאביזרים, שעמלים כבר חודשים ארוכים על הניואנסים הקטנים ביותר, שישקפו ככל שניתן את הוויז'ן של הבמאית. בחדר קטן שנקרא מחלקת הפאות עובדות בסך הכול ארבע נשים שיודעות את הקראפט. הן עמלות על הכנת פאות (משיער אמיתי לסולנים וסינתטי לכל השאר) עבור כחמישים משתתפי האופרה. "לכל דמות יש את המידה וצורת הראש הייחודית שלהם, וזה גם תלוי בסגנון הוויזואלי של הדמות באותה מערכה. אנחנו עובדות בצמידות למחשבות ולהנחיות של ענבל", מסבירה לריסה חייט, ראש מח' פאות ועיצוב שיער.
מחלקה נוספת שעובדת מאוד קשה בימים אלה היא המתפרה, כאשר הכול מתכנס לששת השבועות האחרונים לפני הצגת הבכורה. מנהלת המתפרה איריס רטינסקי מספרת כי "כל אותה העת אנחנו בתהליך עבודה והדברים משתנים ומתעדכנים בעקבות חזרות או מדידות. התהליך נסגר רק בשלוש החזרות האחרונות והגנרליות, שם אנחנו יושבים כאורחים ורואים בעצם מה עשינו. מבחינת חומרים, אנחנו מחפשים בדים חדשים עם תחושה של 'ישן' ואז מעבירים את הבדים והבגדים מניפולציות שונות, גם תוספת "תותבות גוף" לחלק מהדמויות, ובעיקר צביעה בטכניקות שונות (לפי תכניות הצביעה של ענבל כמובן). יש טולים, לייקרות במתיחה, פשתנים שזה הבדים הכבדים יותר שנותנים את הכובד של השנים או הפשטות דמוית השקים. יש את הצמרים, סריגה ברפיה ומנגד האורגנזות שנותנות יותר את הקלילות".
אם להוסיף עוד מורכבות לסיפור, מאחר ומדובר בשני קאסטים שמתחלפים בשביל לשמור על הקול שלהם, משמעות הדבר שאת מערכות הלבוש של הסולנים מייצרים פעמיים, טיילור-מייד לכל זמר. "כל קניו או נדיה הוא אומנם אחר, אבל בסוף הם אותם קניו ונדיה של הכפר", היא מוסיפה.
מה שמיוחד בפינטו, התגלמות ה-one woman show, הוא שפרט לעיצוב התאורה היא עושה את ה-כ-ל. החל מהקונספט החזותי של איך הדמויות ייראו ויזוזו, דרך עיצוב מערכות הלבוש עצמן, כולל בחירת פלטת הצבעים והחומרים. בהמשך ישיר לכך, אחראית גם על הכוריאוגרפיה והבימוי. נגמרו הימים בהם סולני אופרה עמדו במרכז הבמה ושרו בלי לזוז. ענבל ממש עובדת עם הזמרים על הפיזיות, נותנת להם איזשהו מטען וגם הבגדים מעצבים את התנועה של הדמויות. ברמת התפאורה, היא משתמשת כמעט בכל עומק הבמה (30 מטר) שזה דבר שכמעט ולא נעשה, ומייצרת סמטה ארוכה מלאת פתחים שהיא בעצם כפר שבכל רגע משהו מתרחש בו, גם בעומק.
בין חזרה למדידות, לדיוקים טכניים שנקראה לפקח על הבמה, הצלחנו לתפוס את פינטו לשיחה קצרה על התלבושות, איך לא.
מתי לראשונה התחלת לעבוד על פליאצ'י?
"התחלתי לצייר ב-2018 כשההפקה תוכננה לעלות ב-2019, אבל אז הגיעה הקורונה והסגרים אילצו אותנו לדחות שוב ושוב, עד שלבסוף עצרנו את הכול. ממש בחודשים האחרונים חזרנו לעבוד על ההפקה, אחרי הפסקה של כשנתיים במהלכן קרו דברים ואת משתנה ומסתכלת על התלבושות בצורה אחרת אז נעשו שינויים, כלומר הייתה שם אבולוציה. אני לא יכולה להגיד לך שב-2022 נשארתי עם אותן סקיצות מ-2018, זה עבר טרנספורמציה".
איך את ניגשת לתהליך העיצוב של התלבושות?
"אני מתחילה מסקיצה ידנית שאני מציירת ללא רפרנס לדמות, פשוט מציירת את מה שעולה בדמיוני. וכשזה פוגש את הזמר או הרקדן נערכת מדידה ואז אני עושה תהליך של עיבוד ודיוק התלבושת על הגוף. זה מתחיל מהחומר, השתמשתי הרבה בסריגה, בעיקר לתפקידי הסולנים. אני אוהבת להתייחס ליצירת הבגד כחומר, כפיסול, להרגיש את יד האדם שנגעה בו, והרבה פעמים מעניין אותי לעשות בגדים על הבמה שהתחושה שתתקבל היא שיש להם כבר איזושהי היסטוריה ושאולי הם כבר עברו כמה הצגות. לכן היה משהו בסריגה שיוצר חיים בתוך הבגד, גם פיסולי וגם מנעד צבעוני. לפעמים אנחנו צובעים את החוטים בצורה ידנית ואז מתקבל משהו לא אחיד וחי. זה משהו שתמיד נורא מעניין אותי לעשות".
על ההשראה לפלטת הצבעים מספרת פינטו שמדובר בצבעים שהיא מכנה 'שבורים'. "הצבעים מאוד חזקים, אי אפשר להגיד שאין שם רוויה של צבע, אבל זה צבע עם גוון שבור. האדום הוא לא מאה אחוז אדום, אלא יש בו גם חום -ורוד. רציתי לייצר הפרדה בין המקהלה לזמרים, וגם שהצבעוניות תייצג את הטרנספורמציה שהזמרים עוברים כשהם עולים לבמה. המקהלה היא בעצם וריאציה לליצנים דהויים, אז כל המנעד הצבעוני הוא בעצם צבעים שדהו. וכשהליצנים מגיעים הם מביאים צבע, רציתי משהו שצבע מוביל בו חוויה רגשית כמו אופטימיות או לייצר מקום שיש בו עצבות או כמיהה. עניין אותי לעשות ליצנים שהם שלי, שהם לא ליצנים שראיתי. בגלל זה גם אולי ענין הסריגה הביא איתו את הייחוד כי לא ראיתי את זה במקומות אחרים. הסריגה היא אמנות בפני עצמה, שיוצרת רינת אהרונסון שהיא באמת אמנית מדהימה משכמה ומעלה וזה יוצא ממנה כמו מעין ציור חופשי אבל בסריגה".
מערכות הלבוש מדברות שפה של מאה קודמת, אבל בחלקן יש אינטרפרטציה עדכנית ואפילו בגדים שלחלוטין אפשר ללבוש. "הבחירות מאוד אינטואיטיביות, אני לא יכולה להגיד לך שדווקא בחרתי את שנות העשרים או השלושים של הקברט, יש שם גם וגם" ענבל ממשיכה ומחדדת, "זה מעין ערב רב של דברים שהרגשתי שהם נכונים ומשרתים איזושהי אמירה סיפורית או רעיונית, וזה גם צריך לשרת כוונה תנועתית וכל הדברים האלה בעצם יוצרים מן הגיון פנימי".
ומה קורה עם כל התלבושות אחרי שהמסך יורד על ההצגה האחרונה? איריס מנהלת המתפרה חושפת כי "חלק מועבר למחסן הפקות שמורות, ובעוד 3-4 שנים ישתמשו בזה כשההפקה תעלה שוב. השאר יילך למחסן מחזור לשימוש בהפקות קטנות, קונצרטים, הצגות ילדים, או יעבור הנצלה מחדש של החומרים. לפעמים אנחנו גם מקיימים מכירת תלבושות, למשל בפורים". למחסן ההפקות השמורות קיבלנו הצצה, ובין שורות על גבי שורות צפופות של מעמדי בגדים דחוסים הצלחנו לזהות פיסים מטורפים ויצירות אמנות של ממש.
את יצירת המופת המוזיקלית-תיאטרלית פליאצ'י אפשר יהיה לחוות מקרוב בהצגה הראשונה שתעלה ב- 25 לפברואר במשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב. מדובר בפופ-אפ של ממש, יתקיימו 8 מופעים בלבד לאחריהם ההפקה המושקעת והיפהפייה צפויה לנדוד בין בתי אופרה בעולם. מומלץ להתייצב בפאייטים, הוד והדר.