הוא היה חלק בלתי נפרד מ"טולדנו" ב-15 השנים האחרונות, מותג המתמחה במוצרי עור איכותיים בעבודת יד, ויחד עם הילה טולדנו (38), המייסדת והבעלים, הם זכו "לחולל קסמים" כפי שהיא מגדירה ואף רקמו מערכת יחסים קרובה ומיוחדת, על אף הפערים הדוריים ביניהם. לפני שבוע וחצי אדולף הלך לעולמו, הוא היה בן 73 במותו.
כבר כנער בן 16 בעיר הולדתו קזבלנקה שבמרוקו, אדולף החל לעבוד בתיקים במפעל שהיה קרוב לביתו. "הוא פשוט הוקסם מזה ונשאב לזה, והתחיל לעבוד שם" טולדנו מספרת, "למד את המקצוע תוך כדי העבודה, בזמן שהוא עוד תלמיד בית ספר". בגיל 19 כבר התחתן ונולדה לו ילדה, ובתחילת שנות ה-70, כשהוא בן עשרים וקצת, עלה ארצה עם משפחתו הגרעינית. בארץ שמו הוחלף למכלוף סבג, "אבל הוא העדיף להיקרא אדולף" טולדנו מכריזה, ועד מהרה הוא החל לעבוד פה במקצוע שלו. אדולף פתח מפעל ברחוב מוהליבר שבתל אביב, שנחשב אז לאזור הכי שוקק בסצנת תעשיית התיקים ובעיקר הסקאי, חומר שבזמנו שלט בביקושים ובטרנדים. בישראל הוא הספיק לחוות פרק ב' בחיי הזוגיות שלו, ולימים היו לו כבר חמישה ילדים.
איך הכרתם?
"בתקופת לימודיי בקורס איור אופנה במכללה לאופנה מרים כבר התחלתי להתנסות ולקנות עורות, למרות שעוד לא היה לי יצרן ולא כלום, אבל התחלתי תמיד מהחומר. אני זוכרת שהלכתי עם אבא שלי למפעל של "בוסקילה עורות", שמאז נסגר אבל בזמנו היו האורים והתומים מבחינת חומרי גלם פה בארץ. שם הכרתי בחור בעל מפעל לחגורות שעשה לי דגמים בזמן שעוד רק התנסיתי עם הדבר. אבל הוא לא היה בנוי לייצור, רק להכנת מודלים. לימים, התברר לי שהוא למעשה היה העובד של אדולף במפעל שלו בשנות ה-80. אדולף לימד אותו כל מה שהוא יודע, הוא לימד למעשה רבים וטובים. בשלב הזה, ואני מדברת על שנת 2007, ממש לפני שהקמתי את המותג, כבר היו לי המון חומרים שקניתי פלוס 12 דגמים, והתחלתי לחפש יצרנים. אז נסעתי לאשדוד למישהו שעשה לדניאלה להבי, ולחיפה ולאן לא, אבל לא לגמרי מצאה חן בעיני האיכות. תמיד הייתי פיינשמקרית עוד לפני שהבנתי בתחום. נעשיתי די מתוסכלת שאני מסתובבת עם הדגמים ולא מוצאת איפה לייצר, עד שמישהו סיפר לי שיש בחור שהיה עושה פעם תיקים ומסתובב ברמב"ם 5 (בסיס האם של תיקי טולדנו עד היום, ט"א), וששווה לי לבדוק. אז נסעתי אליו".
הצלחת מיד לשכנע אותו להצטרף אלייך, לטולדנו?
"כשנפגשנו לראשונה אדולף התקרב לעשור השישי לחייו והיה אחרי מספר אירועים בריאותיים. הוא כבר סגר את רוב העסקים שלו, כמו המפעל במוהליבר, ולא רצה להמשיך לעבוד. אבל התעקשתי. מצאתי אותו שם, ברמב"ם 5, כשהוא חולק את המקום עם עוד יצרן. היו לו שם גזרנים, והוא היה שולח את הגזרות לייצור בעזה. אמרתי לו 'שמעתי שאתה מאוד מוכשר, אולי תעשה לי את הייצור הזה?'. בהתחלה כאמור הוא לא הסכים, אמר שהוא כבר מבוגר, שהיו לו עניינים בריאותיים והוא רוצה לנוח. בסוף הצלחנו להגיע לפשרה", היא מצחקקת, "ביקשתי שיעשה לי רק 20 תיקים ואני עוזבת אותו במנוחה. והוא הסכים. מיותר לציין שהתיקים יצאו מדהים, ולמרות שהיו קשים לביצוע אני חושבת שהוא נהנה מהאתגר, כי החזרתי אותו פתאום לחיים, וליצירה, לקסם שהוא יודע לעשות".
עם 20 תיקים יפהפיים ויקרים באמתחתה, כשהיא עוד לא שם מוכר בתעשייה ומתגוררת אצל הוריה בצורן, טולדנו החלה להסתובב איתם בבגאז' ולהפיץ את הבשורה, ממכירות ביתיות ועד עבודה בקונסיגנציה עם מותגים ובוטיקים שונים. א.נשים הביעו התלהבות, וכל התיקים נמכרו. אז היא חזרה אל אדולף. "סיפרתי לו שהכל הלך, ושהוא חייב לעשות לי עוד כמה" טולדנו מספרת, "אפילו הבטחתי לו שאחרי זה אמצא כבר מישהו אחר". היא כמובן שוב הצליחה לשכנע אותו.
מתחילת הדרך התפתחה ביניכם מערכת יחסית מיוחדת?
"יותר כמו משפחה, לטוב ולרע. אני חושבת שהוא הרגיש שאני כמו עוד בת בשבילו. כי שנינו בני העדה המרוקאית, שנינו מזל דגים קלאסי, עם אותו טעם במוזיקה, באסתטיקה ובבגדים. היו בינינו המון קווים מקבילים ובעיקר היה את הקליק הזה מההתחלה. הרגשנו מאוד בנוח האחד עם השנייה בחדרון הקטן שלנו של 40 מטר, שם כל הקסם קרה לאורך שעות עבודה רבות ושנים על גבי שנים. אילו קירות יכלו לדבר. מצידי פיתחתי איזשהו תלות בו, גם לא תמיד קבלת ההחלטות שלי הייתה עסקית, אלא הרבה פעמים חברית ומשפחתית, ומתוך נאמנות. הוא היה תמיד מאוד הגון, ישר וטוב לב, מעולם לא ניצל סיטואציה של מצוקה מצידי או גבה סכומים לא הגיוניים, כמו שקורה בתעשייה. התייחסתי אליו ממש כמו שותף, גם להצלחות וגם לקשיים, למרות שיכולתי הרבה פעמים להוציא את העבודה החוצה למשל ולהוזיל עלויות. או בתקופות שהוא חלה, על אף שהיו עיכובים תמיד חיכיתי לו. עם האופי שלי החולמני יותר, העובדה שאני באה מאופנה ועם ויז'ן לעשות דברים אחרת, בעוד שהוא היה יותר מקובע, מאוד מסורתי בעבודה והתמקד בטכניקה - זה היה לפעמים מתנגש, אבל למדנו להלך בין הטיפות האלה והפערים הדוריים, ודווקא השילוב הזה בינינו יצר תיקים נפלאים. אז כשהוא היה מראה לי דגם, הוא היה מחזיק אותו כמו תינוק עם גאווה וניצוץ בעיניים. באמת שהוא חווה איתי הכל לאורך 15 השנים שעבדנו יחד. מרווקות, דייטים ואכזבות, עד למציאת בן הזוג שלי והריון. עכשיו אני בהריון ונורא כואב לי שהוא לא יכיר את הבת השנייה שלי".
את המותג נושא שמה טולדנו הקימה בשנת 2008, מתוך חזון לעצב ולייצר תיקים עמידים לאורך זמן, פונקציונליים ורב-תכליתיים, תוך שמירה על אלמנט של שיק קלאסי ומודרני עם רמיזה לסגנון הסטריט. כל התיקים של טולדנו מיוצרים מחומרים איכותיים שהיא מאתרת באיטליה ובצרפת, והכל, כולל הכל, נעשה בעבודת יד מסורתית בלבד, מכאן ייחודו של המותג בנוף המקומי. לאדולף ז"ל היה חלק מהותי ובלתי נפרד בתוך כל הדבר הזה.
מה כלל תהליך העבודה של אדולף בטולדנו?
"כמנהל הייצור והמודליסט של טולדנו, אדולף היה עושה את הדגם מאפס, והיה אחראי על כל השלבים עד לתוצר הסופי. משהדגמים היו מוכנים, הוא תמיד עבר עליהם כדי לשפר ולשדרג. תחתיו תמיד עבד מישהו שתפר ועשה את עבודות השולחן. הכל נעשה כמובן בצורה ידנית. עם סכין יפנית, פטישים, מברשות, מכונת השחזה ומכונת תפירה. אדולף היה מאוד פדנט, והתעכב על כל פרט, כולל התעקשות לדייק את המרחק בין הפרסה לטולדנו. אני בחרתי את העורות, העיצוב והצורות, והוא הגשים לי את החלומות".
אמן במלוא מובן המילה.
"חד משמעית. הוא היה אדם שעבד מהנשמה ונהנה מכל צעד, רק לראות איך הוא אוחז בסכין היה מרגש. לא סתם הייתי מעלה בסטורי "we put our heart inside", זה באמת מה שהוא עשה. אדולף היה דינוזאור, יחיד בדורו. אמרתי לו לא פעם שצריך למסגר ולתעד את פועלו. מעבר לזה הוא היה ממש פרסונה, דמות צבעונית. אדם מאוד אסתטיקן והכי צ'ארמר, מעין קזנובה כזה שכבש והקסים כל לקוחה שנכנסה. הוא ידע כמה הוא מוכשר, אבל תמיד נותר עם ענווה ונהג באנשים בגובה העיניים. בשנות השמונים הוא זכה פעמיים, בלוטו ובטוטו, בהמון כסף, ומרוב שהוא היה לארג' בזבז הכל על כולם. קנה טיסות לאנשים ופינק בלי סוף, חיתן עובדים שלו על חשבונו, זה היה הטיפוס. הוא היה מתחיל לעבוד ב-13:00, משהו שאי אפשר היה לשנות אצלו. את הבוקר שלו היה לוקח באיזי בבית, מתקלח, מתבשם לו, וכשהיה מגיע לסטודיו היה קודם כל מכין את הקפה השחור שלו עם 3 כפיות סוכר. מה לא הייתי עושה כדי לקבל שוב את הקפה המתוק מדי הזה ולדבר איתו".
לצד היסטוריה של מחלות רקע שונות, לפני שנה אדולף חלה בסרטן. הוא עבר טיפולים בהצלחה, וביום העצמאות האחרון עוד הרימו כוסית לחיים לחגוג את היותו נקי. כעבור חודש וחצי הוא הספיק לסיים את כל קולקציית הקיץ החדשה, הכוללת 240 תיקים שעוצבו ויוצרו כהומאז', ובכן, לטולדנו - עיצובים אייקונים של הסטודיו שהתקבעו כקלאסיקות של המותג זכו לפרשנות עדכנית, בהשראת אומנות ה-'Savoir Fair' המגדירה את עולם הבורסקאות של פעם - ידע מקצועי של אמן שהועבר מדור לדור.
"הוא אמר לי, זהו אין לך לחץ עכשיו" היא מספרת, "סיימנו את התיקים ויש לך מה למכור. אני אלך לנוח קצת, אני לא מרגיש טוב". בטיימינג כל כך עצוב, אותם 240 תיקים שידיו של אדולף יצרו, כאשר האחרון לגמרי שבהם היה דגם "איבון", צולמו על ידי טל ברושל יומיים לאחר שנתבשרו כי הסרטן שלו חזר והפעם התפשט. "צריך פה עין רגישה שתבחין בכך, אבל הצילומים הם ממש שיר הלל לתיקים. זה יצא מופלא אבל גם קצת נוגה" טולדנו מסכמת.
התכוננת ל"יום שאחרי"?
"לא התכוננתי לזה, יש בי משהו שלא יודע להתמודד עם הדבר הזה שנקרא מוות וסוף. נשארנו בשלנו לאורך השנים למרות שידעתי שזה משהו שילך איתו. לא יהיה לאדולף מחליף" טולדנו מכריזה בכאב, "יש כמה חברים שלו שעוסקים במלאכה, שכבר גיבו אותו השנה כשהיה חולה. המזל שלי הוא, שאני יודעת היום המון דברים בזכותו, אם זה בתפרים, בבחירות של החומרים, ואני יכולה לנהל ייצור. בשלב זה אני אנהל את העובד שלו, שכבר איתנו 5 שנים, שימשיך כרגע את הדרך. ובנוגע לדגמים, ככל הנראה זה ייצא לאאוטסורסינג. זה יהיה לי מאוד מאוד קשה בכלל ליצור ולחשוב עם מישהו אחר מלבדו. רק לפני 3-4 חודשים כששוחחנו על זה ושאלתי אותו עד מתי הוא מתכוון לעבוד? אדולף ענה לי - 'עד יומי האחרון', והוא קיים את זה. כמובן לא ידענו שזה יגיע כל כך מהר. עד הרגע האחרון הייתי בטוחה שהוא חזק מספיק לעבור עוד טיפולים ויצא מזה, ושאני פשוט אחכה לו ונמשיך לחולל קסמים יחד. בבית החולים עוד דיברנו על קולקציית החורף הבאה. בתוך שבועיים וחצי הוא נפטר. עד עכשיו זה משהו שלא נתפס לי לדבר עליו בלשון עבר".
"אני חושבת שהעבודה פה האריכה לו את החיים, משום שהוא היה חלק ממשהו שהיה כל כך גאה בו" היא מסבירה, "אחרי שעזה נסגרה לעבודה שם, וכל חבריו היצרנים פתאום התחילו לייבא תיקים מסין, אותם מכרו ב-20 שקלים, זה הטריף אותו, וגם אותי, הזילות הזו של מה שנהיה מאופנה. אז הוא הרגיש לבד. וברגע שאת עוצרת לבן אדם יוצר את היצירה שלו, אין לו סיבה לחיות. היינו מועמדים מספר פעמים למעצבת השנה והוא התהלך כמו טווס, כי היכולות שלו סופסוף התבלטו שוב. גם לי יש פחד להפסיק ליצור, שהמכונות יעצרו. גם כשאין עבודה אני אוהבת לשמוע את המכונות זזות, אז אני אמציא אפילו משהו קטן, כדי שהיצירה תהיה באוויר".
איפה את רואה את טולדנו, ואת עצמך, בשנים הקרובות?
"אני עוד מגבשת את זה. ידעתי שהיום הזה יגיע ועדיין, זה תפס אותי לא מוכנה. אצטרך לחשב מסלול מחדש. יש לי דגמים שהם מכרה הזהב שלי, המותג נשען על המון קלאסיקות, ואמשיך לעבוד עם אנשים מקומיים כי אני כן רוצה לתת פרנסה בארץ, זה משהו שחרטתי על דגלי - ייצור כחול לבן אבל איכותי. יש עוד המון דברים שאני רוצה לעשות ומחכה להם. לאחרונה תכשיטי אופנה זה משהו שהתחיל לקרוץ לי, בא לי לגעת בעוד אקססוריז. טולדנו באופן כללי מושתת על מסורת וערכים, מעבר למותג שרק עושה אופנה יפה, וחשוב לי זה מה שייחקק. גם לזכרו של אדולף, וגם עבור עוד הרבה אנשים מבוגרים שהם נכס עם ידי זהב, ובשבילם לעבוד זה פרייסלס. כמו שהבת שלו אמרה, "אדולף השאיר לך מורשת", וזה ממש ככה. הוא באמת היה אמן חד פעמי, ואין שני לו".