יערה קידר (43) היא היסטוריונית ואוצרת אופנה, שסיימה בהצטיינות תואר שני בתכנית למחקר אופנה באוניברסיטת ניו-יורק, התמחתה במשך שנתיים במחלקת התלבושות של מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק ובמוזיאון האופנה FIT, והיא בוגרת בהצטיינות של לימודי עיצוב אופנה בשנקר. בתוך כך, יזמה ואצרה תערוכות רבות בעולם, וזיכתה אותנו בכמה מתערוכות האופנה החשובות והמרגשות שנעשו כאן בישראל.
"ז'ה טם, רונית אלקבץ" בשנת 2018 במוזיאון העיצוב חולון, תערוכת "הנשף: אופנה ואסקפיזם" ב-2021 ששברה שיאי מבקרים באותו המוזיאון והפכה לתערוכה המצליחה ביותר בתולדותיו, והאחרונה שבהן, "אלבר אלבז: מפעל החלומות". חוץ מזה היא אמא לילד בן 10, נשואה ומתגוררת בתל-אביב, משם למעשה קורה כל הקסם. תפסנו אותה בתקופה עמוסה בעשייה ויצירה (שזה די הדיפולט אצלה, ובדיוק כפי שהיא אוהבת) - בעיצומה של השקת המופע החדש שלה "לא לפי הספר" יחד עם המוזיקאי אורן ברזילי, סולן "מופע הארנבות של ד"ר קספר", המחבר בין הרצאה על אופנה וגיבורים ספרותיים, לבין עיבודים מוזיקליים שנכתבו בהשראתם, אותם ברזילי מבצע בהופעה חיה.
המופע למעשה יוצא מתחומי הגזרה של פורמט ההרצאות המוכר והנחשק שלה. "רציתי לנסות משהו חדש. כשפגשתי את אורן נוצר בינינו דיאלוג יצירתי כל כך הרמוני שזה מיד הפך למציאות. עשינו שני מופעי בכורה שהיו מדהימים, ויש עוד תאריכים קדימה (המועדים הקרובים כבר סולד אאוט). התגובות היו מדהימות, ומה שמרגש מבחינתי זה לראות איך אופנה נכנסת לכל תחומי החיים, היצירה והאומנות, והקלות שבה זה התחבר אל הגיבורים הספרותיים, מאליס בארץ הפלאות ועד ווירג'יניה וולף ואוסקר ויילד".
במקביל, בימים אלה קידר מרחיבה את סדרת הרצאות התרבות, אופנה ואומנות שלה, כשהיא מגיעה כמעט לכל רחבי הארץ. יש גם ספר בתהליך כתיבה, הכל תוך כדי דוקטורט ללימודי תרבות, ויש כבר תערוכה חדשה בקנה - "עוד מוקדם לדבר על זה" היא קצת מנמיכה התלהבות, "אבל כן, זה בעבודה".
בד בבד עם העשייה הפומבית הענפה שלה, נחשפנו, הודות לסרטוני "אנבוקסינג" שהיא משתפת (במשורה) באינסטגרם, לעוד נדבך במפעל האוֹצְרוּת שלה - אבל הפעם היא עושה את זה לביתה, פנימה. קידר מטפחת אוסף פרטי מרשים של פריטי אופנה היסטוריים, אשר מספרים על השינויים במעמד האישה לאורך השנים. את מרבית האוסף היא בוחרת שלא לחשוף, לפחות לא כרגע. "האוסף עוד בהתהוות" היא מסבירה, "וכשאני לא מספרת סיפור מלא ושלם אני מעדיפה לחכות. כרגע אני נותנת הצצה פנימה לקראת משהו גדול יותר שאולי יקרה בעתיד".
ואכן, זכינו להצצה בלעדית למספר פריטים מאוד מרגשים; מבגד ים משנות העשרים שעשוי סריג עבה (מדי), דרך מחוך וקרינולינה יפהפיים מהמאה ה-19 שמתאימים למידות גוף כמעט בלתי אפשריות, נעלי בובה שמנתיות וקטנטנות מעוטרות בפרח, אשר שימשו כלה ויקטוריאנית ביום המאושר בחייה (כך נעדיף לחשוב). אביזר הגבהה לישבן, כן כן, שהתיישב בין הקרינולינה לחצאית, שחלילה לא "יחסר", ועד באסק עץ מ-1764 עליו חרוטה הקדשה מבחור לאהובתו, שבשורה התחתונה העניק לה מקלון שנועד לעזור לתחוב את הבטן שלה לתוך המחוך. קשה להאמין, אבל זו הייתה המשמעות של "להתלבש" עבור נשים באותה התקופה.
יודעת לשים את האצבע על אותה נקודה בזמן בה הבנת שיש בך תשוקה לאסוף פריטים? ובייחוד פריטי אופנה?
"כן לגמרי. זה התחיל בזמן ההתמחות שעשיתי ב-2015 במחלקת התלבושות במוזיאון המטרופוליטן. טיפלתי בבגד ים של "יינסן" (Jantzen), חברה שעשתה בגדי ים לנשים בשנות העשרים, ומצמר מאוד עבה. כך עשו בגדי ים בהתחלה, כי זה היה חומר גמיש. בגדי ים מאריגים היו קיימים גם לפני כן, אבל הם נראו ממש כמו בגדים. בשנות העשרים כשהחלו לחשוף קצת יותר את הגוף, בגדי הים של יינסן כבר נראו יותר כמו השלמים שאנחנו מכירים, אבל בגזרת מכנסונים, ועליהם לוגו השחיינית שצוללת. נורא אהבתי את זה. אחרי כמה ימים נסעתי עם חברה לסוף שבוע מחוץ לניו-יורק, נכנסנו לחנות וינטג' ופתאום אני רואה את אותו הבגד ים בחנות, עם הלוגו והכל, מתומחר ב-20 דולר. כמובן שמייד לקחתי אותו, כל כך התרגשתי מזה, ומהאפשרות שיש לי משהו שיש גם למטרופוליטן. מאותו הרגע התחלתי לעקוב אחרי אתרים של מכירות פומביות וחנויות יד שנייה. בגד הים הזה הפך למעשה לפריט הראשון באוסף שלי".
היכן את שומרת ומאחסנת את הכל?
"בכמה מקומות בבית. יש לי חדר עבודה שחלק נשמר בו, יש עוד חדרון דמוי מחסן, ובמגירות שונות. האוסף שלי מאוד מדויק, ונאסף באוצרות מוקפדת כדי לספר סיפור גדול יותר. האוסף הוא לא עצום ממדים, ולא כזה שמשתלט על המרחב. לרוב זה הרבה חפצים קטנים שנכנסים לקופסאות. הכל מקוטלג, מתויק ושמור".
הכל מקוטלג ומתויק, כי בעתיד אולי תרצי לאגד את זה לכדי משהו?
"כן בדיוק, זו המטרה. וגם הרבה פעמים בתערוכות שאני אוצרת אני מציגה דברים מתוך האוסף הפרטי שלי. למשל הקרינולינה המתקפלת שהוצגה בתערוכת "הנשף"".
את מתייחסת לאוספים שלך ביראת קודש. קורה שאת גם מוציאה אותם "לשחק"? למשל לובשת, או משתמשת.
"אני לגמרי מוציאה וחוקרת את הפריטים מכל הכיוונים. את התפרים, התוויות, האריזות. פריטים היסטוריים מלמדים אותנו המון - על טכניקות, על חומרים, על גזרות, האופן שבו לבשו דברים, בייחוד במחוכים למשל. אבל לא לובשת. למרות שלפעמים נעליים שנכנסות לאוסף, אני נועלת רק כדי לראות איך זה מרגיש, פרט לנעליים היסטוריות. באופן כללי אני לא הולכת על עקבים, אבל אני קונה את נעלי העקב הכי מטורפות לאוסף, ואגב גם לא קונה לפי המידה שלי. זה לא בשביל הארון שלי מבחינתי, זה לאוסף".
מהיכן את מאתרת את הפריטים?
"אני תמיד עם עין פקוחה. זה יכול להיות חנויות יד שניה או בכל מיני מכירות הזויות. או כשגרתי בניו-יורק פתאום בצידי הדרך אפשר להיתקל במכירות גראז' בהן ניתן למצוא אוצרות. בגלל ההרצאות והתערוכות הרבה פעמים גם פונים אלי ומציעים, "לאמא שלי היה תיק נדיר שאין לנו מה לעשות אתו ואנחנו רוצים לתת לך...", כאלה מקרים. יש לי הרצאה למשל על ההיסטוריה של הסינרים, שזה פריט מאוד טעון מבחינה היסטורית, שגם קיבע נשים אל המטבח אבל גם מסמל שחרור משם. אחרי הרצאה כזו תמיד פונים אלי ואיכשהו מגיע איזה סינר מדורות אחורה, שיודעים שהוא יישמר אצלי".
הגדרת לעצמך תקציב שבו את פשוט תעצרי? או שהשמיים הם הגבול?
"ברור שיש מגבלות תקציב. ההתמחות שלי היא בלמצוא פריטים שהם היסטוריים ונדירים במחירים נמוכים, אבל שהשווי שלהם הרבה יותר גבוה. גם כי אנשים לא תמיד מבינים את הערך שלהם. אני קונה פעם בכמה חודשים משהו שאני באמת מרגישה שיוסיף לאוסף, ויוסיף לסיפור הגדול יותר. כאשר הסיפור הגדול יותר באוסף שלי קשור לאופנה ומעמד האישה. אז זה בדרך כלל פריטים שמספרים ומשקפים לנו על השינויים במעמד האישה. מדוע נשים לבשו מחוכים או קרינולינות? מתי זה נגמר, ואיך? מה הן עברו ללבוש אחרי שהן סיימו עם דבר אחד ועברו לאחר? מה היו הכוחות שפעלו? וגם, מהי תחושת השחרור שבגד נותן לנו? אני חושבת שכל מי שאי פעם הסתובבה עם בגד או נעליים לא נוחים, מכירה את הרגע הזה כשאת מורידה אותו ממך. אז מה קורה כשזה בגד שנשים לבשו במשך שנים? זה הסיפור מבחינתי".
יש איזה פריט שאת חושקת בו שיהיה שלך ביום מן הימים?
"בוודאי יש לי ווישליסט. החלום שלי הוא נעלי ה"ארמדילו" של אלכסנדר מקווין. הן מאוד נדירות ומאוד מאוד יקרות, כך שאין סיכוי, אבל מותר לחלום. בינתיים, יש לי מיניאטורה שלהן שהיא גם פריט אספנות".
לניוזלטר החודשי של יערה קידר - כאן
