ממחוכים בלתי אפשריים, דרך תותבות סילקון להגדלת הירכיים, איפור 'חרסינה' גותי-בובתי, שהכניס את הרשת לסחרחרה של משחקי ניחושים ("איך לעזאזל פת' מגראת' עשתה את זה?!"), ועד הלוקיישן הפנומנלי. מה לא היה שם. מתחת לגשר הקשתות פונט ד'אלכסנדר השלישי (Pont d'Alexandre III) המשתרע על נהר הסן, דוגמניות ודוגמנים התפרצו, נמלטו או התהלכו בגרוטסקיות לאורך סצנות אפלוליות אשר התחלפו על גבי המסלול הארוך, מחוץ ובתוך מה שנראה ספק בית קפה מעופש ספק בר מפוקפק. ג'ון גליאנו הציג מופע תיאטרלי פרוע ומיסטי בקולקציה ארטיסטית לבית האופנה מרג'יאלה אביב 2024, אשר נעלה את שבוע הקוטור בפריז ונכנסה לדפי ההיסטוריה. אבל מה שהתחיל עם חזה חושף פטמות תחת שמלות טול ותחרה, חלקן עדינות להפליא ואחרות דרמטיות, רק סימן את הבאות. ברגע שלוק מס' 3 הפציע על המסלול כבר קיבלנו הצצה קלה (זה בטעות שרואים לה? זה בכוונה?), וכשהגיע תורו של לוק מס' 8, שמלת גולף מתחרה חומה שקופה בסילואטת שעון החול, כבר לא היה שום ספק והעיניים של המוזמנים ברי המזל נפערו לרווחה - הדוגמנית חשפה שיער ערווה לראווה. שוקינג ומרתק בו זמנית.
אפילו העובדה שבתום התצוגה ברגע שהרשת התחילה להתמלא בעדויות של מאחורי הקלעים והתברר כי אין המדובר בשיער ערווה אמיתי אלא "פאה" קטנה המדמה את המשולש האסור, זה עדין לא הרגיע את השיח הער שעד מהרה תפס כותרות. "בתצוגה של גליאנו מדובר על פאה של שיער ערווה שנקראת "מרקין" (Merkin)", מסבירה יערה קידר, אוצרת והיסטוריונית אופנה, וממשיכה. "בעצם בעבודת קוטור מטורפת רקמו שערות אמיתיות על בד, והן ממש חלק מהבגד עצמו". לשאלתנו מה הייתה המטרה של המעצב בעצם? קידר משיבה: "לאורך כל הקריירה שלו, גליאנו תמיד ידע לספר סיפור, וגם לזעזע ולעורר תמיהה. הוא מעצב טוטאלי, ושיער הערווה הוא חלק מהסיפור שהוא רוצה להעביר עכשיו. אני חושבת שכל הקולקציה שהוא הציג מטרתה לעורר תמיהה ושאלות, היא לא מחפשת להציג יופי ואידיאלים אלא דווקא עיוות, גרוטסקיות, וגם תמיהה - מתי אנחנו תופסים משהו יפה ככזה? כולם מדברים על זה גם עכשיו כי זה עדיין לא באמת מקובל".
אז עכשיו כבר מותר?
ללא כל צל של ספק ניתן להכריז כי ג'ון גליאנו (שלפני יותר מעשור השמיע התבטאויות אנטישמיות נוראיות עד שב-2013 התנצל קבל עם ומגזין "ואניטי פייר"), הוא ולא אחר, החזיר אלינו את אופנת ההוט קוטור במלוא הדרה ובאופן שלא ראינו כבר המון זמן. זה הצליח לו משום שהמעצב האקסצנטרי הלך עד הסוף ומעבר, בעודו מקדש את ערך היצירתיות והאותנטיות מעל הכל, בתקופה שבה תעוזה אמיתית או מקוריות מעוררת השראה היא מנת חלקם של בתי אופנה מעטים בלבד. אולם למען האמת די הפתיע אותנו שבאופן כמעט גורף, כולם - מתעשיית האופנה, הרשתות החברתיות ועד פלטפורמות התקשורת השונות - רק שיבחו והיללו את המופע האופנתי-אמנותי המרהיב. אבל איפה כל הפמיניסטיות? שהרי זה בבסיסה של התנועה להתנגד לניצול סקסיסטי של נשים. ממש ציפינו שזה יקרה, אבל זה לא קרה. לא נשמעה קול צעקה או התנגדות נחרצת למפגן האמנותי-נשי-בוטה הזה של גליאנו. אולי רק ממש מעט ובשוליים. אז איך זה ששיער ערווה נשי הפך (או חזר להיות) לגיטימי באופנה? ומדוע דווקא עכשיו? - ועוד על מסלול קוטור בפריז, לא פחות.
פמיניזם: מהגל השני ועד הנוכחי
בעולם המערבי, שנות ה-60 נודעו כתקופה סוערת ומרגשת, בה התעוררו ופעלו תנועות אזרחים למען נושאים שונים: תנועות לזכויות אזרח, המהפכה המינית, מהפכות סטודנטים ועוד. בתנאים אופטימליים אלה, זכתה תנועת הנשים להתעוררות מחודשת והפכה בשנית לתנועת המונים. תחילת שנות ה-80, המכונה הגל השני, הביאה את הפמיניזם הסקס-פוזיטיב (Pro-sex feminism) אל הפרונט. בתוך כך, הדוגלות בזרם החלו לפעול בתגובה לעמדה האנטי-פורנוגרפית של חלק ממובילות הפמיניזם הרדיקלי.
הן הביעו ביקורת ישירה על מה שנתפס כשליטה פטריארכלית ודיכוי של מיניות האישה. בשנות ה-90, הגל השלישי התעורר כתגובה לכישלונות הגל הקודם וכנגד היוזמות והתנועות שלו. במרכז האידיאולוגיה של גל זה עמדה פרשנות של מגדר ומיניות, והוא ערער על הפרדיגמות של קודמו (השני) לגבי מה טוב, או לא טוב, לנשים. והנה הגענו לגל הרביעי של הפמיניזם, שהחל סביב שנת 2012 וממשיך עד היום; גל זה מאופיין בהתמקדות בהעצמת נשים ושימוש באינטרנט ככלי להעברת מסרים - סביבה בה גם עולם האופנה משגשג. במרכזו עומדים קריאה לצדק חברתי במקרים של תקיפה והטרדה, לצד מאבק לשכר שווה ולאוטונומיה גופנית, משמע: הזכות של נשים על גופן ופרטיותן. בעוד שפמיניסטיות ממשיכות לפעול לשחרור נשים מכבלי הפטריארכיה, אחרות החליטו לבטא או לאתגר את החלק של ה"שחרור" גם הלכה למעשה. משכך, כל מה שנחשב "מיני מדי" - אאוט, ושחרור הגוף הפיזי (מהלבשה תחתונה ועד כל הבגדים) - אין. על הרקע הזה, פלוס העובדה שברמה התרבותית והחברתית העין שלנו כבר די "התרגלה" למראה של אימג'ים בהם מופיע עירום חלקי או מלא, אין זה מפליא שיש מעצבי אופנה שיבקשו למתוח את החבל הזה עוד קצת. וזה בדיוק מה שגליאנו עשה.
שיער ערווה בראי ההיסטוריה
קידר, אשר חוקרת בין היתר את השינויים במעמד האישה בראי היסטוריית האופנה, גורסת כי שיער ערווה אף פעם לא באמת היה מקובל, אלא מוסתר ומוחבא. כך היא מסבירה: "גם ב-1866, כשגוסטב קורבה צייר את "מקור העולם" שמתמקד באיבר המין הנשי - זה היה טאבו מוחלט. גם ב-1899 כשגוסטב קלימט צייר שיער ערווה ביצירה "האמת העירומה" זה התקבל בזעזוע. למרות שציירים ציירו נשים בעירום עם איבר מין חשוף, נדיר היה לראות שיערות. בהתאמה, בעולם האופנה אנחנו יכולים לראות מספר מקרים בודדים לחשיפה כזו בשנים המוקדמות. ב-1989 כשויויאן וסטווד שלחה אל המסלול דוגמן בטייטס בצבע גוף ועליו תפור עלה תאנה, זו הייתה סנסציה. חמש שנים לאחר מכן קרלה ברוני, מי שהייתה אז דוגמנית, צעדה בתצוגה של וסטווד לבושה בכיסוי ערווה עשוי פרווה, ומעיל פרווה ענק. ויש גם ג'וצי שבשנת 2003, בתקופתו של טום פורד, יצא בקמפיין בו רואים דוגמנית עם שיער ערווה מגולח בצורת מונוגרמה/לוגו המותג. כל הדוגמאות האלה עוררו תדהמה, ללא יוצא מן הכלל".
אולם הלכה למעשה, ועל אף התדהמה והזעזוע, התופעה סרבה לדעוך. קמפיינים או אושיות אופנה ורשת המשיכו להתעקש להנכיח את שיער הערווה בפרונט (גברים ונשים כאחד), בעיקר כל אימת שחפצה נפשם לעורר פרובוקציה ובאז תקשורתי, משמע שיווק ופרסום בכל מחיר. כך למשל ב-2005, קבוצת הדוגמנים המסוקסת אשר נעלה את מסלול הגברים של דולצ'ה וגבאנה לעונת סתיו/חורף, יצאו בזה אחר זה במכנסי סקיני ג'ינס לוהטים עם מותן אקסטרה נמוכה, אשר זכו לכינוי "מכנסי הערווה" (The pubic pants).
צלם האופנה המפורסם סטיבן מייזל, שצילם את הקמפיין לאותה קולקציה, לקח את זה עוד שלב אחד קדימה (או למטה אם תרצו); מייזל הציב בפריים דוגמנים שריריים נטולי חולצה, בדיוק כפי שהופיע על המסלול המקורי ומה שהדגיש עד כמה קו המותן נמוך, רק שהפעם גם שערות הערווה בצבצו וכיכבו באין מפריע. דוגמה נוספת: באחד מרגעי השיא (ויש שיאמרו השפל) של אמבר רוז, הדוגמנית הפרובוקטיבית והאקסית של קניה ווסט, היא פרסמה ב-2017 ברשתות החברתיות שלה תמונת חצי עירום בעודה ישובה על כיסא וחושפת את ערוותה בגאון.
הפוסטים נמחקו מאוחר יותר על ידי אינסטגרם ו-X בשל דיווחים של גולשים, וכיום ניתן למצוא במרשתת רק צילומי מסך "מצונזרים". אבל אם צוללים פנימה אל סיפורה של רוז, מגלים שהיא בעצם רק הציגה סוג נוסף של פמיניזם - כזה שכולל נשיות מתפרצת בלתי-מתנצלת ושלא מוכנה שיאלפו או ימתנו אותה. למעשה, הכל היה למען מטרה טובה בסך הכל, אם תשאלו אותה, וכחלק מעבודתה עם תנועת "צעדת המופקרות" (SlutWalk), אותה אנחנו מכירות גם במחוזותינו. התנועה העולמית נוסדה בקנדה ב-2011, על רקע הצהרה שערורייתית של שוטר כי נשים "צריכות להפסיק להתלבש כמו שרמוטות" אם אין ברצונן להיאנס. פעילות התנועה אומנם התרחבה מאז, אך היא כמובן עדין פועלת למחות כנגד התפיסה הרווחת שנשים שמתלבשות או מתנהגות בצורה "מינית" מביאות על עצמן אונס ואלימות מינית.
שיער ערווה בפול דיספליי הוא פתאום שוב לגיטימי - האם זה קשור למעמד האישה שלא סיים את מאבקו, והעובדה שחשיפה נשית בוטה מתקבלת על הדעת בימינו היא בהפוך על הפוך מעין קריאת תיגר? או שבסאבטקסט הטרנד הנועז החדש-ישן הזה הוא התרסה כנגד תופעות חברתיות/כלכליות? ואולי זה בכלל האקלים הנוכחי המבעבע של מלחמה ועימותים בעולם, שמבהיר עד כמה החיים הם שבריריים? בכל הנוגע לנשים, הן ימשיכו לאתגר תכתיבים חברתיים ומגדריים ויפעלו (במודע או שלא) להשתחרר מכבלי הפטריארכיה - כל אחת בחלקת האלוהים הקטנה שלה, שכמובן כוללת את גופה. זה נעוץ בעובדה שזכויות נשים נרמסו לאורך ההיסטוריה. בתוך כך, ישנן נשים שיבחרו להביע ולהציג זאת באמצעות סממנים פיזיים שמבהירים "שחרור האישה זה כאן", תוך שהן מאמצות רוטינות הקוראות תיגר על אידאל היופי הבלתי אפשרי: בין אם זה לתת לשיערות בית השחי לצמוח פרא (למרות שחינכו אותנו שזה "לא מקובל"), לשחרר פה ושם את הפטמה, או להפסיק לגלח/להסיר לצמיתות את שערות הערווה (תרבות שהושרשה במשך שנים בסרטי פורנו, וזלגה אל המרקע ולעולמות הביוטי). הבחירה וההחלטה היא שלכן ליידיז.