זריקת הקסם? "הבנתי שהשימוש באוזמפיק פשוט לא שווה את זה"

כמו עם כל תרופה שמבטיחה לספק מזור כזה או אחר, חלק מהמשתמשים יגלו סבילות לשימוש בה ברמה הפיזית או ההתנהגותית (כולל כאלה שיהיו מוכנים "לסבול" בשביל להשיג את התוצאה הנכספת), בעוד שרבים ידווחו על הקלה, שיפור או תוצאות "משנות חיים". מנגד, פלח מסוים באוכלוסייה לא יצליח להתגבר על תופעות לוואי שבצד התרופה, ואני אחת שיודעת. התנסיתי בשימוש באוזמפיק למשך תקופה קצרה, אך החלטתי להפסיק ברגע שתגובות לא רצויות שחוויתי החלו להפריע להתנהלות יומיומית מיטיבה ונעימה מבחינתי. או במילים אחרות, הבנתי שזה לא שווה לי את זה. אך הנושא המשיך להעסיק אותי, וחשבתי שהגיע הזמן לשים את כל העניינים והגישות על השולחן.

אבהיר כאן ועכשיו, אין בנאמר בכתבה בכדי להצדיק או לעודד שימוש בזריקות אוזמפיק לשם ירידה במשקל, אלא לבחון את התופעה (שכנראה לא הולכת להיעלם מחיינו כל כך מהר) - בראי האופנה, אימוץ טרנדים ופרספקטיבות שונות - בין אם זה בהיבט המגדרי או דימוי הגוף, בגישות של מטפלים וכן, גם מניסיוני האישי.

כאישה וכדוגמנית הנמנית על קטגוריית הפלאס או המיד סייז (תלוי מתי שואלים), שמתמודדת עם הפרעות אכילה איפשהו על הסקאלה במרבית שנותיה הבוגרים, מצאתי עצמי הולכת שבי אחרי פוטנציאל "הזהב" בזריקה השנויה במחלוקת. זו הייתה בחירה לגמרי מודעת. המחשבה כי כל מי שמאמינה ותומכת בדימוי גוף חיובי בכל מידה, ואף פועלת להנכיח זאת בתעשיית האופנה וברשתות, שאין לה שום אישיוז עם עצמה או לעולם לא תרצה/תנסה לרזות? - היא מחשבה פשטנית וכוללנית למדי, אפילו נאיבית. כולנו יצורים מורכבים, ואצל חלקנו בהחלט יכולות להתקיים, בכפיפה אחת, אמונות או החלטות סותרות לכאורה. ולפעמים זה יצוץ דווקא בתקופה של מצוקה רגשית גדולה, כמו במקרה שלי.

"החברה שלנו נוטה להישען על תודעת כזב ביחס לדוגמניות ולתפוס אותן כנשים מלאות ביטחון שעפות על עצמן. לרוב ההיפך הוא הנכון, גם במקרה של דוגמניות לא שדופות", מסבירה לורי שטרן, אקטיביסטית בתחום דימוי הגוף, סטודנטית לתואר שני במגדר, יוצרת תוכן, דוגמנית, כותבת ומרצה.

וזה כולל דוגמניות פלאס סייז בינלאומיות ומפורסמות אשר חרטו על דיגלן את אג'נדת הגיוון והיוו השראה ענקית לכל כך הרבה נשים. איך זה מתיישב לדעתך?
"בחוויה האישית שלי יש משהו בעבודה עם הגוף שהופך להיות מוצר שיוצר איזשהו ניכור בינך לבינו. פתאום זה לא כל כך חשוב איך אני מרגישה ומה נעים לי, יותר ויותר העיסוק מתמקד באיך אני נראית. כי שוב, המוצר חייב להיות מושלם כל הזמן, אחרת לא תעבדי, ויותר מזה אולי גם לא תהיי יותר דוגמנית שזה סטטוס נחשק במידה רבה. גם דוגמניות "פלאס" מצופות להיות גבוהות, חטובות, אסופות, עם פרופורציות מושלמות, עם עור פנים נקי ומבנה גוף של שעון חול. ווג הציגו בשנה שעברה דוח נתונים מדאיגים המצביעים על המגמה של השימוש היורד בדוגמניות "פלאס", אני מניחה שגם דוגמניות כאלו מרגישות את הלחץ של "הטרנד" ואולי נדחקות להתאים את עצמן למגמה האולטרה כחושה".

בכל הנוגע ספציפית ל'תופעת האוזמפיק', שטרן אומרת כי ברמה הציבורית התופעה חיזקה מעמדו של רזון כאידיאל אסתטי. "מעבר להשלכות הבריאותיות המיידיות בקרב המשתמשת שעלולות לייצר נזק ותלות בלתי הפיכה, כדוגמת שרון אוסבורן שהעידה כי בעקבות השימוש היא לא מסוגלת להעלות אפילו גרם, עד כדי שהיא מרגישה אומללות וחרטה. ילדות, נערות ונשים נחשפות לייצוגים שדופים של דמויות שהכירו כל חייהן - אופרה ווינפרי, קלי קלרקסון, כריסטינה אגילרה ואחרות, שבחלקן היו ידועות בקימוריהן וגזרתן. כשהן מתוודעות לדימוים הללו, הן יוצאות מנקודת הנחה שהן פשוט ירדו במשקל ולא לוקחות בחשבון את המחיר הפיזי, הנפשי והכלכלי שכרוך בתהליך כזה. אוזמפיק פותחה בתור תרופה למצב מסכן חיים, ולמרות זאת הוליווד כמו שהוליווד יודעת ניכסה את המשאב היקר רק כדי להגדיל את הפער בין חיי העושר והפרסום, אשר מסומנים כראויים, מבוקשים ומתהדרים ברזון כסמל סטטוס (כל זה בשעה שהיה מחסור של התרופה בשוק כן?). בעוד שהשגרתי, האמיתי וה"נורמלי" מקודדים חברתית כמשהו פשוט, נחות, ממוצע ואף שמן", מוסיפה שטרן.

אז מה באמת בנוגע לצד המגדרי של הדבר?
"נעמי וולף כתבה כבר לפני כמעט 30 שנה ב-"מיתוס היופי", שככל שהתנועה הפמיניסטית נחלה יותר הצלחות ונשים זכו ליותר זכויות וחירויות בתרבות, כך הצרו את דימוי היופי, הלכה למעשה. אידיאל היופי מתפקד בתור כלי של דיכוי עבור נשים, ורזון כחוש כסטנדרט הוא ביטוי להגבלות ובלמים שתרבות פטריארכלית שמה לנשים כדי שהן לעולם לא יחושו מסופקות ומוגשמות, שוות ואנושיות. כולנו מכירות את האישה הזו שקמה בבוקר, החיים שלה מדהימים, המשרה שלה ממלאת, יש לה משפחה וסביבה וזוגיות אוהבת ותומכת, על פניו החיים שלה דבש. אבל אם תשאלי אותה איך היא מרגישה ביחס לגופה? ככל הנראה תשיב שהייתה מעדיפה לרדת איזה חמש קילו".

לשאלתי איך אוזמפיק נתפסת בקהילת הפלאסיות והבודי פוזיטיב בישראל, שטרן משיבה - "אני ממש לא מייצגת ולא יושבת ראש הוועד של הקהילה בארץ, אז אין לי מושג". בנוסף, היא אומרת שהשאלה מורכבת מכמה סיבות ובראשה "השומרת אחותי השמנה אני?", כך לדבריה. "נראה לי שהשימוש בתרופה כזו, במצב בלתי מסכן חיים ורק כדי לרדת במשקל, קצת חוטאת למטרה של התנועה לדימוי גוף חיובי שהיא לקבל את הגוף כמו שהוא", היא גורסת, "וחשוב לי לומר - ירידה במשקל היא מותרת ואף במקרים מסוימים רצויה. כל התכלית של התנועה לדימוי גוף היא אהבה וקבלה עצמית. עבור נשים מסוימות המשמעות של זה תהיה עלייה במשקל ועבור אחרות ירידה במשקל, וזה בסדר גמור, בוודאי כשמדובר ברצון כנה וטהור להיות בריאות יותר פיזית ונפשית".

נראה כי אנשים כבר שכחו, או לא יודעים, שהיו שנים בהן רבות וטובות השתמשו בתרופות הרזיה, כדוגמת "קסניקל" (Xenical, חומר פעיל Orlistat) או "רזין" (Razin, חומר פעיל Phentermine). בעוד שהראשונה פועלת על מערכת העיכול בכך שהיא חוסמת ספיגת 30% מהשומנים בארוחה שאז מסולקים מהגוף מבלי להתעכל, השנייה (שמשווקת מזה עשרות שנים) מכוונת ישירות אל מערכת העצבים ופועלת לדיכוי תיאבון, על ידי הפעלת המערכת הסימפטטית והבזבוז האנרגטי של הגוף. כל "הטוב" שהתרופות הללו מציעות - ורק במרשם רופא כמובן - מגיע יחד עם תופעות לוואי אפשריות די קשות: החל מפגיעה במערכת העיכול, כתמי שומן בתחתונים, צורך דחוף במתן צואה ועד לפגיעה אפשרית בכבד בקסניקל, או כשהמדובר ברזין - עלייה בלחץ הדם וקצב הלב, נדודי שינה ואפילו סיכונים נדירים לפתח יתר לחץ דם ריאתי ראשוני או מחלת לב מסתמית. רק שלא זכור לי שאף אחת מהשתיים עוררו כל כך הרבה התנגדות חריפה כמו שקורה עם האוזמפיק. האם זה כי בעשור בהם תרופות אלה "כיכבו" עוד לא היו רשתות חברתיות? - אולי. או שזה בגלל התוצאות הדי מהירות ו"ללא מאמץ" שהזריקה מאפשרת + שיותר ויותר נשים בפרופיל גבוה בתעשיית האופנה/בידור מתוודות (או מוצאות מהארון) על שימוש בה? - בוודאי ובוודאי. זאת ועוד, העובדה כי היעוד העיקרי של התרופה הזו שייך במקור לפלח אוכלוסייה מאוד מסוים שבאמת זקוק לה - סוכרתיים - רק מסבכת את כל הסיפור.

אוזמפיק (שם גנרי סמגלוטייד) היא תרופה שניתנת בזריקות, משמשת לטיפול בסוכרת מסוג 2 וניתנת תחת אישור מיוחד גם עבור הורדה במשקל. היא פועלת במנגנון של דיכוי התיאבון והגברת תחושת השובע לאחר ארוחות, ומחקרים הוכיחו כי היא יכולה לסייע בהפחתת כ-20% ממשקל הגוף בתוך כשנה. הזריקות משוּוקת בשלושה מינונים, על פי קביעת הרופא: 0.25 מיליגרם, 0.5 מיליגרם ו־1 מיליגרם. בעוד שה-FDA האמריקאי אישר מינון גבוה יותר לטיפול בעודף משקל והשמנת יתר, העומד על 2.4 מ"ג (מה שיכול להסביר את השינויים המאוד דרסטיים ומהירים שאנחנו רואים על סלבריטאיות).

ד"ר רז הגואל, מנהל המרכז הרפואי לטיפול בהשמנה, הוא רופא מומחה העוסק ברפואה למעלה מ-15 שנים, מתמחה בהענקת טיפול רפואי, תזונתי ורגשי בהשמנת יתר, והכי רלוונטי לענייננו - יש לו התנסות אישית עם אוזמפיק. לדבריו, נאבק בעבר בעודף משקל, וכרופא המתמקצע בטיפול בהשמנה ולאחר שניסה לא מעט דיאטות ושיטות הרזיה, הצליח להשיל יותר מ-45 ק"ג באמצעות שיטת הטיפול במרפאתו המשלבת, איך לא, שימוש בזריקה שבנדון. "השמנה היא מחלה" מכריזה כותרת משנה באייטם שנכתב בשיתוף עם ד"ר רז ופורסם במדור וואלה! בריאות: "בעוד שאנחנו נלחמים בעודף המשקל בשיטות רבות, החל מדיאטות קפדניות ועד לניתוחים בריאטרים במקרה הצורך, ב-2013 הושגה פריצת דרך רשמית בנושא, כשאיגוד הרופאים האמריקאי קבע בוועידה שנערכה בשיקגו שהשמנה היא מחלה שיש לטפל בה בדרכים רפואיות. הטיפול במחלת ההשמנה הוא קריטי, מאחר והשמנה מהווה את גורם המוות החמישי בעולם ואחד הגורמים המובילים לתחלואה כרונית ולמחלות נלוות כגון סוכרת, יתר לחץ דם, מחלות לב, סרטן ועוד". ד"ר רז ידוע כמי שמספק מערך תמיכה היקפי בליווי צוות מקצועי, אשר נותן מקום גם להיבט הרגשי של מטופליו. אבל רציתי להבין יותר לעומק את האספקטים הקוגניטיביים והתנהגותיים שמתלווים לשימוש באוזמפיק (ולא אחת גם אחרי שמפסיקים).

"מכנים את הזריקות לטיפול בסוכרת/ירידה במשקל וטיפול בהשמנה מורבידית "פלא" ו"קסם" והבשורה ל"מגיפת ההשמנה". ואני מבין. באמת. אני מבין... ממש כמו בגל הניתוחים הבריאטריים של לפני מספר שנים: יש בעיה ספציפית של מטופלים שמקבלים את הטיפול - מבלי לקבל את ההכנה, ההדרכה והמעטפת התזונתית והרגשית החיונית", כך שחר כוכבי כתב בפוסט בחשבון האינסטגרם שלו שניתח את התופעה מנקודת מבטו המקצועית, וזה תפס אותי.

כוכבי הוא פסיכותרפיסט, מדריך ודיאטן קליני, מנהל קליניקה לתזונה וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (מכון רב-מקצועי לטיפול בדימוי גוף והפרעות אכילה). הקליניקה שלו נפתחה ב-2015 אך לא באותה מתכונת. "תוך כדי הלימודים עבדתי כמאמן כושר, ובאותה תקופה זה היה בעיקר עם נשים צעירות" הוא מספר, "שם לראשונה בכלל נחשפתי לרעיון הזה של דימוי גוף ושל תרבות הדיאטה, וכמה הדבר הזה היה מעסיק את מי שהייתי פוגש אותה על בסיס קבוע. בתוך התואר שלי בתזונה הבנתי שהתחום הזה יותר ויותר מעניין ומעסיק אותי, ועם הזמן הבנתי שזו הנישה".

בנוגע למתאמנות שלו, מה שהדליק אצל כוכבי את הנורה הוא הדיסוננס שהוא ראה בזמנו (לפני כעשור ובתחילת עידן האינסטגרם): "אותן נשים צעירות מקדישות כל כך הרבה זמן, אנרגיה, משאבים וכסף כדי להשקיע ולטפח את עצמן, להראות טוב, להתחזק, והשיפור שלהן היה אובייקטיבי. אני לא יודע אם הן רזו, אבל הן בוודאי שינו את הרכב גופן (שזה חלק מהיתרונות של פעילות גופנית, לא צריך להתעלם מזה). הן הלכו והתחזקו, פיתחו מסת שריר, היכולות הגופניות שלהן השתפרו, אבל זה לא הגיע בהתאמה - הן עדיין היו מאוד מתוסכלות, עדין היו נכנסות לסטודיו ומתבאסות על הגוף שלהן או על איך שהן אכלו אתמול. לעיתים אף היו מתקשות להסתכל על עצמן, לא מדברות לעצמן יפה. כלומר לפעמים היה שינוי אובייקטיבי מיטיב לעבר אידיאל היופי, ועדיין זה לא כל כך התכנס". כיום עבודתו של כוכבי ממוקדת כאמור בטיפול בדימוי גוף והפרעות אכילה. על המטופלים בקליניקה שלו נמנים בני נוער, גברים ונשים. "השכיחות של ההתמודדות, וגם כנראה של הפנייה לטיפול, היא גילאי נוער או מה שנקרא young adults (גיל 35 ומטה)" הוא ממשיך ומבהיר, "זה לא אומר שאחרות לא מתמודדות, ויש לנו מטופלים גם מעל גיל 35, אבל יש איזושהי מאסה קריטית צעירה יותר, שבה גם ההתעסקות עם מראה חיצוני ודימוי גוף היא הרבה יותר גבוהה. ואחת הדרכים להסביר זאת היא, שבאותם גילים יש נטייה להשעין יותר מהערך העצמי על דימוי הגוף".

יצא לך לטפל בנשים שהשתמשו באוזמפיק?
"כמובן שיצא לי, לנו, במכון. אני מתייחס לשימוש באוזמפיק כמו לכל התנהגות שעלולה להיות לא מיטיבה, בוודאי אם היא נעשית ללא מרשם. כשאנחנו מקבלים פניה קלאסית באתר, משהו בנוסח 'צריכה עזרה, ניסיתי כבר הכל. כדורים, זריקות, ניתוח בריאטרי, את כל סוגי הדיאטות, כל אנשי המקצוע, ואני אובדת עצות' - זו עוד דוגמה בעצם לאיך הטיפול התרופתי הוא לפעמים עוד חלק בסיפור הטראומה במערכת היחסים עם אכילה ועם גוף. האוזמפיק הפכה לנורמטיבית, לעוד כלי בארגז הכלים, וזו תרופה קשה. בוודאי, היא יעילה כאשר משתמשים בה בצורה נכונה לחלק מבני האדם שמתמודדים עם השמנה, אבל היא תרופה מאוד רצינית, עם תופעות לוואי, עם השפעה רב מערכתית על הגוף. אני בכלל לא נגד הזריקה, אבל אני אומר שיש דרך. הטיפול התרופתי צריך להגיע עם סיבה סדורה מספיק, טיפולית ופיזיולוגית, כאשר אנחנו אמורים גם להבין על מה זה נשען מבחינת חייו של המטופל. איך נראו ההתמודדויות הקודמות שלו בניסיון לשנות הרגלים או לרדת במשקל. הם היו ממצות, או לא? האם היו באמת מעורבות בזה התנהגויות אכילה שהן מזיקות?". כוכבי גם משיב בחיוב לשאלתי אם היו או יש לו לעיתים מטופלות מתעשיית האופנה המקומית.

א.נשים מוכנים לפעמים לסבול (מעט או הרבה) בכדי לרזות, been there done that. ביקשתי מכוכבי לשפוך על זה אור, וכך הוא מסביר: "קודם כל ההסבר הוא יותר תרבותי-חברתי, ובוודאי שזה משפיע על הרגשי ועל ההתנהגותי שלנו. בחברה המערבית, בעיקר, אנחנו נולדים לתוך חברה שמקדשת את הרזון כבר הרבה מאוד שנים, היא מדירה הרבה פעמים את האדם השמן ויש בה סטיגמת משקל. אנחנו מצוותים את הערך של כמה אני שווה לאיך אני נראה, ומכבש הלחצים הזה פועל מכל הכיוונים. אנחנו רואים אותו במגזינים לנשים כבר לפני מאה שנה, דרך תכנים בטלוויזיה, ועד הרשתות החברתיות כמובן. כל הדבר הזה, בגלל שהוא מוטמע אצל כל אחד ואחת מאיתנו, אז הוא גם עובר באיזושהי שרשרת העברה בין-דורית. ובכל הנוגע לפן הקוגניטיבי, אנחנו נוטים לחפש להפחית קושי ולהגביר עונג. זו הדרך האבולוציונית שבה אנחנו מתוכנתים. עכשיו אם יש למישהי אמונה (ואמונה זו קוגניציה) שחייה יהיו טובים יותר אם היא תהיה רזה, שהערך שלה יעלה, או שיאהבו אותה יותר - ואכן בטווח הקצר זה קורה - אז היא כבר משוכנעת בדבר כאילו זו האמת לאמיתה".

כולם מדברים על אוזמפיק. אבל לא כולם מספרים שהם נוטלים אותה, או על תופעות הלוואי שבצידה. לכן, טוב שיש ידועניות שפרצו את מחסום הבושה ומתחילות לדבר על כך בגילוי לב. כשאיימי שומר התארחה בתוכנית "צפו במה שקורה בשידור חי" עם אנדי כהן, היא התבדחה (או שלא?) כשאמרה - "כולם אוהבים מידות קטנות יותר, אז תשתקו לעזאזל. אתם על אוזמפיק או אחד מהדברים האלה", ואז הוסיפה "פשוט תפסיקו, פשוט תהיו אמיתיים עם אנשים".

יש גם את אופרה ווינפרי, שיצאה לאחרונה מהארון (או מארונית התרופות אם תרצו). ווינפרי, שבמשך עשרות שנים הייתה דמות דומיננטית בשיחות על הטיית משקל ודיאטה, התראיינה בחודש דצמבר החולף למגזין "פיפל", שם התוודתה בשימוש בזריקה ואף הכריזה "סיימתי עם השיימינג". אך בכל הנוגע אלינו, בישראל, הנושא עדין בגדר טאבו - סוד שמור בתעשייה, וגם ברחוב. "לא נראה לי שאף ישראלית הייתה מודה בדבר כזה", שטרן אומרת, ואכן לא הצלחתי לאתר פרסונה ישראלית מפורסמת/עם כוח השפעה שמדברת בגלוי על שימוש באוזמפיק ואולי הייתה מוכנה להתראיין לכתבה. "בארץ כולן מאוד מתחמקות מהנושא ולא מעיזות כמעט לדבר על התערבויות חיצוניות בגופן למעט אולי 'קצת הזרקות', למרות שבפועל כולן עמוק בזה. חבל שאין מספיק כנות בנושא, אני חושבת שדמויות מפורסמות לא מבינות את האחריות שיש להן על הכתפיים - הנערה הצעירה שרואה את התמונות האלה הולכת לישון בדמעות מתוך המחשבה שהיא לא נראית ככה, היא תרעיב את עצמה, תיקרע במכון, תבזבז כסף על הליכים קוסמטיים ומה לא. בשעה שהידוענית בעצמה אפילו לא באמת נראית כך".

אולי באמת הגיע הזמן ששנהג יותר באחריות ובפתיחות, הנה אני כבר התחלתי על אף שלא היה קל לי להיחשף. נשים שנמצאות בפרונט, בין אם זה בתקשורת, באופנה, ברשתות החברתיות או בקהילות המובילות, מוטלת עליהן ( או לפחות מומלץ) שינהגו בשקיפות, כל אחת כמובן לפי אמות המידה שלה והגבולות אשר הציבה לעצמה. למילים ולמראה שלנו יש השפעה, הרי לשם כך, בין היתר, התכנסנו.