במקרה ואתן חשות שבעות by now מעוד-קצת-מאותו-הדבר שעולם האופנה המהיר, העמוס והטרנדי מציע לפתחנו בחנויות ובאונליין - הגעתן למקום הנכון. התרווחו וגללו להתרשם מהדרך ומהעיצובים הייחודיים של 3 מעצבות אופנה שונות אך עם לא מעט מכנה משותף (שאפילו אנחנו די הופתענו). על פניו נראה כי רק כעת הן מתחילות את פריצת דרכן בתעשייה, אך למעשה מאחוריהן רזומה מרשים ודרך מרתקת שכבר עשו, תוך שהן דוגלות בעיצוב ובייצור שכוחם באיכות, בדיוק ובעיקר בשמירה על השפה העיצובית הייחודית של המותג שהקימו.
היא אומנם רק עכשיו "יוצאת אל האור" במונחי יחסי הציבור בואכה התעשייה המקומית, אבל מיטל כרמלי (47) כבר עשתה כברת דרך עם המותג שלה. MC, תחתיו היא מעצבת בגדים מזה 4 שנים בסגנון המזוהה עמה, והיא כאן להוכיח כי גם בייסיק ורחב יכול להיות הכי נשי ואפילו סקסי רחמנא ליצלן. "מעולם לא למדתי אופנה, אבל תמיד הייתה בי התשוקה לבטא את עצמי דרך הבגדים" כרמלי מיד מניחה את הדברים על השולחן, "אין לי את ההכשרה לגזור גזרות או לעשות חלק מהדברים שמעצבי אופנה עושים אבל יש לי את העין. ואני לא יודעת מאיפה זה הגיע, היכולת למצוא פריטים ולחבר אותם ביחד". מה שהיא כן יודעת? שתמיד היה לה מושג איך היא רוצה להתלבש - "ראיתי בסרטים אבל לא תמיד מצאתי בחנויות, רוצה את זה אבל לא יודעת איפה אפשר לקנות את זה", אז היא עשתה מעשה.
"הייתי בת עשרים כשהתקבלתי לתפקיד רשמי בנספחות צה"ל בדנמרק" כרמלי מספרת, "העברתי שנים של התבוננות מרתקת על עולם התוכן והאסתטיקה הסקנדינבית. התמרון בין שני תארים לעבודה כדיילת אפשרו לי הצצה אל שאהבה נפשי". נסיעותיה התכופות בעולם היוו עבורה חלון ראווה לעולם האופנה, "ספגתי השראות ממקומות בהם ביקרתי, אנשים שפגשתי ודמויות שגדלתי לאהוב. בין אם זה פריטים איכותיים, ישנים, מכוניות, כלים, פרחים, אסתטיקה - הם כולם תחילתו של רעיון. ואיכשהו הכל הגיע לבגדים שלי בדיעבד. הכל נובע מאיזושהי תחושת בטן, שילוב של כל מה שאני אוהבת, רעיון בנוגע לאורח חיים והיכולת שלנו לחיות אותו דרך הבגדים".
אז היא התחילה בעיצוב בגדים שהייתה רוצה ללבוש בעצמה, או לגלם את הדמויות שחשקה. בעוד שהפריט הראשון שיצרה בעבודת יד היו דווקא כפפות חצי - "למה רציתי כפפות חצי? אני לא יודעת לומר. אולי ראיתי את זה באיזה סרט ישן ואהבתי את איך שזה נראה, אולי רציתי אבל לא ידעתי היכן אפשר להשיג ובאיזה חנויות". למעשה, אותן כפפות שהן הפריט הראשון שעיצבה, לימים יכוונו את כרמלי לעבר הגישה הכוללת שהיא מאמצת בכל הקשור לעיצוב - "הרעיון הוא לקחת גזרות קלאסיות ולהפוך אותן לרלוונטיות. לשפר אותן, עם בדים טובים יותר, גזרות טובות יותר והכל לפי הטעם שלי כמובן".
עם סיום לימודי המשפטים ומנהל עסקים, כרמלי מקימה פירמת עורכי דין הנושאת את שמה, תוך שהיא עוסקת שנים במקצוע ובעסקאות חובקות עולם. אבל כל אותו הזמן התשוקה והאהבה לאופנה בערו בה, עד שגמלה בליבה ההחלטה לעשות שיפטינג פורמאלי מעריכת דין אל עולם האופנה. לפני כשנה וחצי היא מתמקמת בסטודיו מרשים ברמת השרון שלרגע אפשר לפספס אותו בינות בתי מלאכה הישנים שמסביב. סטודיו MC מתקיים ופועל בתוך מבנה תעשייתי מעוצב למשעי אך בתצורתו המושלמת-לא-מושלמת, זוהי חווית ביקור וקניה שלא כדאי לפספס. הבגדים תלויים שם בדרך אגבית (אבל הכי מתוכננת) על מתלי ברזל חשופים, ואלה מהווים את הקונטרסט המושלם כנגד חולצות המשי, מכנסי הפשתן הטבעי והסריגים הדקיקים שמתנוססים מעל וביניהם. יש גם מערכות לבוש מדנים בשטיפות צבע ספציפיות התואמות את הפלטה הנייטרלית בעיקרה של המותג, מכנסי קורדרוי, מעילי טרנץ' משובחים שפשוט נוזלים על הגוף, ואפילו אחד שקוף פלסטיקי ומטמטם. כרמלי מציעה קולקציה רחבה אך קוהרנטית, מאוד מוקפדת וסופר נעימה על הגוף (מדדתי הכל). הבגדים שלה משדרים משהו בין קלאסיקה נינוחה מתוחכמת לבין אדג'יות סטריטית במיטבה.
לשאלתנו היכן ובמה היא מוצאת יופי, כרמלי משיבה: "אני מוצאת יופי בכל אספקט של התרבות הישראלית מראשיתה. חלוציות, ייבוש ביצות והקמת המדינה, היופי שבצפון הירוק. העוצמה והשקט של הנגב והדרום, צה"ל, סממני יהדות, המיקס האנושי שחי וגדל פה. אז אני מנסה לייצר את הגרסאות המיטביות של הבגדים האלה. אני אוהבת דברים שיש רקע של אורח חיים מאחוריהם, ואני לא מנסה להבין מה אחרים אוהבים אלא מה אני אוהבת ועל כך אני מהמרת".
מבחינתה, שלב בחירת הבדים הוא מאבני היסוד של התהליך, ומגלם בתוכו חשיבה העוסקת בטיב החומרים מהם הפריטים עשויים. "חשובים לי הגוונים הטבעיים, הרכות, הנעימות, העמידות. חלק גדול מהבדים שלנו עוברים תהליכים מורכבים שמייחדים אותם במגע ובגוון, ישנם בדים וחומרים ייחודיים שמטופלים אך ורק בעבודת יד אצלנו בסטודיו. התפירה העילית, שימת הלב לפרטים, הדיוק והגימורים, הם אלו המייצרים את האיכות והנראות המאפיינים את MC" כרמלי גורסת וממשיכה, "הסיפור שלי הוא לא על טרנדים אלא על ערכים שמחזיקים לאורך זמן, תפיסה שלמה של עיצוב ואופנה ותזכורת לדברים הטובים בחיים, הוקרה והערכה", ומן הסתם התמחור הוא בהתאמה; חולצות החל מ- 550 שקלים, מכנסיים וחצאיות החל מ-1,250 שקלים. השמלות מתחילות מ-1800 שקלים, ג'קטים מ-1,290 שקלים וג'ינסים מ-2,850 שקלים ומעלה.
"אני מתייחסת לבגדים בצורה סנטימנטלית, תוך כדי שנשים הן דמויות בעלילה שלי" היא מתארת את הלך הרוח של העיצוב שלה, "אני רוצה לספק הזדמנות לראות בגדים באור שונה, נינוח, חשוב לי שהלקוחות שלי יבטאו את מי שהן, סטייל אישי זה החיבור שלך לעצמך, למה שאת מאמינה בו, שזה למעשה בטחון עצמי. וכשיש לך את הבטחון הזה את יכולה ללבוש מה שאת רוצה ודרכו להקרין משהו אישי על מי את ומה את מרגישה. וכן, אפשר להתלבש חתיכי או נשי ועדין שזה יהיה לוס ונוח. האופן שבו את מחזיקה את הבגד מספר את הסיפור שלך, במצב הזה בחירת בגדים הופכת לחוויה ואני, כמעצבת, לא רק של חולצה או ג'קט אלא כבית אופנה, נהנית לראות את הלקוחות חוות אותה בכל פעם מחדש".
הילה חילו מרני (46) מתחילה את הבקרים שלה בגבעתיים, בה מתגוררת עם משפחתה, ומשם יוצאת אל הימים המאוד מגוונים שלה. היא בעלת מותג תכשיטים שלאחרונה התרחב גם ל-fine jewelry, סטייליסטית שעובדת על סטים נחשקים, מרצה, מלווה עסקים ואנשים בדרך למיתוג אישי, קניינית אישית, מה לא. ובקיץ האחרון (בעיצומה של המלחמה) השיקה את קולקציית הביכורים הראשונה שלה, ובכך סוף סוף הרשתה לעצמה להוסיף לרזומה שלה את טייטל מעצבת האופנה. "הרבה שנים הרגשתי שפספסתי את הרכבת ללימודי תואר בעיצוב אופנה בשנקר, אז אמרתי שאני אעשה דברים שהם ליד" היא מסבירה, "אף פעם לא הערכתי את עצמי כפרסונה שמעצבת ויוצרת". אבל כל זה עתיד להשתנות.
"אני מניחה שזה היה חלום שלי מאז ומתמיד" חילו-מרני משיבה לשאלה מה הוביל אותה למהלך להתרחב לבגדים. מהלך אך טבעי בהתחשב בעובדה שהיא גדלה בבית שדיבר והדהד אופנה מכל עבר - "גם אמא שלי וגם אבא שלי אוהבי אופנה, אז זה משהו שבאופן אינהרנטי וכמעט גנטי ספגתי מהבית. בנוסף שתי הסבתות שלי היו תופרות בעיראק. כבר כילדה תמיד התעסקתי בחרוזים להכנת תכשיטים ומשאריות בדים, שתמיד הסתובבו בבית, תפרתי בגדים לברביות שלי. בהמשך זה גם התפתח לציור ולרקמות. אגב, מכונות התפירה של שתי הסבתות שלי כאן איתי בבית". בתחילת שנות ה-30 לחייה היא מחליטה לקחת קורס תפירה ותדמיתנות בשנקר כחלק מרצונה לדייק ו/או לגלות עוד נדבך במסע האישי-יצירתי-מקצועי שלה, מה שעד מהרה גם מביא אותה לפרוש מתחום השיווק וניהול הלקוחות בו עסקה עד אז, במטרה להתמסר ליצירה ולעסק שלה. אך כפי שנשמע עוד רגע מפי מי שמאמינה כי בקראפט צריך להתמקצע בכדי להיות "ראוי" לטייטל, חילו-מרני משאירה את מלאכת התפירה למומחיות שבדבר. "אני מבינה תפירה ויודעת את הבסיס, אך כפרפקציוניסטית ובנוסף הידיעה שלי מה זה קוטור, מה זה תפר צרפתי לצורך העניין - אני לא מעזה בכלל להתעסק בזה ממש או בקולקציה שלי למשל".
לאורך חייה התכשיטים והבגדים תמיד ליוו עד העסיקו אותה בקווים מקבילים. כבר בזמן לימודיה בשנקר חילו-מרני מעצבת את קולקציית התכשיטים הראשונה שלה, "זה לא שיצאתי עם זה החוצה אל העולם בזמנו, אלא זה היה בעיקר מפה לאוזן. לבת דודתי היה בוטיק באבן גבירול ושם הכנתי את התכשיטים". באותה התקופה היא גם מחליטה ללמוד קורס סטיילינג אצל הסטייליסט והמעצב גדי אלימלך, ואף מגדילה לעשות בנחישות האופיינית לה כשהיא מצליחה גם להתברג לעבוד אצלו. "כאמא לתינוקת קטנה וללא עבודה, לא היה לי תקציב לשלם עבור הקורס. אז פשוט יום אחד הגעתי אליו לסטודיו ללא כל התרעה מוקדמת, כן התפרצתי קצת, והצעתי שאעבוד אצלו. למזלי הוא אהב את "החוצפה" הזו שלי אז הציע שנעשה ברטר - שאעבוד אצלו חודש כנגד הקורס".
וכך היה, חילו-מרני מתחילה לעבוד אצל אלימלך רק שהחודש הפך לשנתיים, במהלכן הפכה לחלק משמעותי מהצוות שהקיף אותו תוך שהיא זוכה להתנסות בשלל אספקטים בתהליך העיצובי - "זה היה הגיים צ'יינג'ר הראשון שלי בקריירה ומאז אני מוקירה לו תודה על כך, ברמה החודשית ממש". שתי נקודות המפתח המשמעותיות הבאות בקריירה שלה קשורות גם הן לפרסונות מובילות ומשפיעות בתעשיית האופנה המקומית - האוצרת והיסטוריונית האופנה יערה קידר, ותמרה יובל ג'ונס - מעצבת אופנה, מרצה ומנטורית למעצבים.
"את בטח זוכרת שיערה קידר הגאונה העבירה אותנו דרך המסדרון הארוך במסלול חייו של המעצב המנוח בתערוכה "אלבר אלבז: מפעל החלומות" אותה היא אצרה. ביקרתי בתערוכה ארבע פעמים ובפעם השנייה שהגעתי פשוט בכיתי, בעיקר כשחלפתי על פני קיר בובות הפורצלן המיניאטוריות שכל כך אהב. נזכרתי שבהשראתן הכנתי לגדי אלימלך בובה בהשראת אלבז, והוצפתי בעיקר כי הרגשתי שמשהו מפוספס אצלי". חילו-מרני משתפת את אלימלך במה שחוותה בתערוכה ועל החלום המפוספס שלה לעצב בגדים, והוא מפציר בה לפנות אל תמרה יובל ג'ונס אשר מלווה מעצבים וסטודנטים.
התהליך הזה של גילוי וזהות עצמית, תחת הליווי הצמוד של יובל-ג'ונס, אורך חצי שנה ובמסגרתו חילו-מרני נשלחת לחקור את עצמה ושורשיה ואף מאותגרת לשרטט מספר דגמים פלוס לאתר את החומרים עבורם, הבדים. תחילה היא נשארת בקטגוריית התכשיטים שם כבר נוח לה ומעצבת קולקציית שרשראות עם הדגים והחריטות הבבליות שכה מזוהים עמה, אבל יובל-ג'ונס לא מוותרת לה ושואלת "מה היית מלבישה עם השרשרת הזו?". התשובה הייתה ברורה לחילו-מרני; שמלת פשתן כותנה מרחפת גזורה באלכסון עם שרוולים מתרחבים ותפר צרפתי, אז היא נשלחה לשרטט 5 סקיצות. "תמרה התרשמה ממה שהצגתי בפניה, והיא בעצם נתנה לי את הפריווילגיה לנוח, במחשבות שלי, ולהרגיש ראויה על אף שאני לא בוגרת שנקר. היא פשוט פתחה בעדינות את הפקק התקוע הזה אצלי של "לא לא לא", "אסור", "אי אפשר" והחזירה לי את חופש היצירה".
עד מהרה הסקיצות הפכו לפרויקט עיצוב וייצור של ממש - "פניתי לשירלי לסרי מפטי פואה ולמעצבת אלה לוי כי כל אחת צריכה את הפיות הקטנות בדרך שיעזרו, שיגעו בך, שיסכימו לתת לך את התדמיתנית ואת התופרת. אז את גם יודעת שעשית משהו טוב בדרך. והרי לרוב אף אחד לא ינדב את הצוות שלו וכולם דואגים רק לעצמם".
קולקציית הביכורים הזו של חילו מרני - שהיא קצת ריזורט וקצת פראית, בוהמיינית על הצד האלגנטי אך משוחרר, או "פרא מעודן" כפי שהיא מיטיבה לתמצת - הולידה 7 דגמים ובתוכם 5 שמלות, חולצה וג'קט אחד א-לה צבאי שהוא "פרי יצירה של נשמה מאוד כואבת" כדבריה. "אני חושבת שזה המקום שבו הצלחתי שניה לפרוק כאב בצל המלחמה. הכל הצטמצם לכדי מדים ירוקים, כולנו רצינו להתגייס ולהיות חלק מהם, אז פשוט יצרתי את הג'קט המאסיבי הזה, שמגן עלי, ועליו רקום קו של דופק". במקביל היא גם מעזה לראשונה להיכנס לעולמות הצורפות כשהיא מעצבת שרשרת זהב שהתחילה משרבוט לב שבקצהו יצא מגן דויד, ובראשו שובץ יהלום אשר מסמל מבחינתה "אור לגויים".
אחד הערכים שמלווים את חילו-מרני בעיצוב הם חומרים איכותיים ותפירה מוקפדת, ועל כך היא לא מתפשרת. השמלות שלה שעשוית פשתן איטלקי מתומחרות ב- 1,400 שקלים, החולצות 620 שקלים והג'קט 1,500 שקלים (עכשיו הוא בהנחה). "הסטיילינג שלי, כמו גם התכשיטים והבגדים שאני מעצבת, זה אף פעם לא מדויק במובן של הדבר "מושלם". תמיד יש איזשהו "לכלוך" או חספוס, אני מחפשת את הסיפור שמעבר - להוציא את עצמך דרך הבגד, כי אנחנו אף פעם לא מושלמות. אז בין אם אני לוקחת פנינה (שזו אהבה ענקית שלי, אני עובדת עם פנינים כבר 8 שנים) ואז "מלכלכת" אותה כשמשחילה דרכה חוט טבעי - בדומה למה שעיצבתי עבור "קרינה" של קרין לאופר דיין שתמכה בי מההתחלה, או כשאני בכוונה משאירה את הסיומת בשמלות הפשתן שלי פרומות.
מקורות ההשראה והאסתטיקה מתוכם אני מעצבת בגדים ותכשיטים ניזונים מהבית, מהלך רוח ומהתרבות עליה גדלתי - יהדות בבל, הגלביות, הפשתן, החריטות על ספרי הקדושה וכוסות היין, השטיחים עם הקצוות הפרומים. ההבזקים של פומפוזיות, זהב ויהלומים בעיצובים שלי זה בהשראת אמא, שהייתה יותר מהודקת ואהבה להבליט את הנשיות שלה. בעוד שאבא שלי היה מאוד free spirit עם נטייה לבוהו, כזה שנהג ללבוש מכנסי באגי והיה זה שתמיד קנה לי את החולצות עם הרקמות, את הבדים היפנים. גם התרבות והדמויות של שנות השישים והשבעים מאוד השפיעו עלי".
מבחינת תוכניותיה לטווח הרחוק יותר קרוב, חילו-מרני מתכננת להמשיך להתפתח ובגדול: "להקים סטודיו משלי זו הפנטזיה, והיא כבר לחלוטין בקנה, מקום שיהיה בית לכל החלומות והיצירה שלי". ואם יש לה מסר אחד חשוב להעביר זה: "לא להניח לחלום. כי זה יפגוש אותך בכל כך הרבה נקודות בחיים, אז לא לוותר על החלום".
המעצבת השלישית שנצלול לסיפורה אמנם שונה מאוד בגישתה ובשפה העיצובית מאלה של קודמתה, ובכל זאת יש ביניהן מן המשותף בכל הקשור לדמויות בולטות בתעשייה אשר התייצבו לצידן. "יערה קידר הכירה אותי עוד כשלמדנו בשנקר וזכרה את הפרויקט גמר שלי אז מניחה שאיפשהו היא סימנה אותי. יש לנו גם את אותה המנטורית - תמרה יובל ג'ונס" פותחת ומספרת טטיאנה דוידוב (47). היא ילידת אוקראינה שמגיל 7 למדה אמנות, ציור ופיסול, ולאחר שעלתה ארצה עם משפחתה בגיל 14 השלימה בגרות באמנות בויצו חיפה. משהתבגרה האמנות המשיכה להיות חלק מהותי אצלה, אבל זה תפס יותר ויותר כיוון של אופנה אז המהלך הטבעי הבא היה לימודי תואר בעיצוב אופנה בשנקר. "גם כשעברתי לעיצוב אופנה אהבתי והתמקדתי יותר בכיוון האמנותי - הוט קוטור, האופנה שהיא יותר קריאטיבית ואקספרימנטלית" דוידוב מחדדת, "ובזה אני ממשיכה גם כיום".
את פריצת הדרך או ההזדמנות הראשונה להציג את עיצוביה דוידוב קיבלה מיערה קידר, אשר הזמינה אותה לעצב דגם לתערוכת "הנשף" שאצרה במוזיאון העיצוב חולון. "כשיערה כתבה לי הודעה שתינו היינו במקרה בניו יורק אז נפגשנו שם. משחזרנו לארץ פרצה הקורונה ואז התערוכה התעכבה. בהמשך יערה כיוונה אותי, הסתכלה על הסקיצות, על היצירה שלי וזכרה את פרויקט הג'ינס הממוחזר שעשיתי בשנקר, אז החלטנו שאעצב שמלה מדנים. כמובן שלקחתי את זה יותר לכיוון של קוטור ויצרתי שמלת נשף בהשראת המחוכים התקופתיים של מארי אנטואנט, אשר הורכבה מג'ינסים שקניתי בשוק הפשפשים ביפו". פה אציין כי אני ממש זוכרת את שמלת הג'ינס הזו בתערוכה ואת הקראפט המדוקדק שניכר בה, היא בלטה בקונטרסטיות מסקרנת כנגד השמלות המפונפנות שהוצגו על הבמות. ומה שדוידוב מסבירה לי נקסט חידדה את זה אף יותר: "הרעיון של לקחת פריט שמסמל בגד עבודה - חומר פשוט ויומיומי שיש לו אפילו ערך נמוך - ואז לעשות ממנו דגם מתוחכם, מאוד אתגר אותי ובמובן הכי טוב של המילה".
עם סיום לימודיה בשנקר, דוידוב מקשיבה לעצת תמרה יובל ג'ונס ושולחת את הפורטפוליו שלה לבית האופנה רוברטו קוואלי. "התשובה הראשונית שקיבלתי הייתה שהם לא מקבלים לעבודה ללא ניסיון, אבל בכל זאת החליטו לקבל אותי במעמד של סטז'רית". אז היא אורזת את חייה ונוסעת לעבוד שם בפירנצה, איטליה. ההתחלה שלה שם הייתה רחוקה מסיפור אגדה, דוידוב בעיקר עושה עבודות מזדמנות כגון פוטו-קופי, קפה וקצת ניקיונות. אך היא הבינה את הזדמנות הפז שנפלה בחיקה אז נשארה ובכל יום שאלה מחדש "יש אולי משהו לעשות?", ובסוף זה עבד. "באיזשהו שלב כן נתנו לי משימה שקשורה בתהליכי העיצוב והם אהבו את התוצאה, אז משם המשכתי לקבל עוד ועוד משימות עד שהפכתי לאסיסטנטית של פיטר דונדאס, המעצב הראשי ברוברטו קוואלי בזמנו, והתחלתי לעבוד איתו על קולקציות". מאחר והייתה חלק מצוותו, ברגע שדונדאס עזב גם היא נאלצת לעזוב את קוואלי ועוברת לפריז לעבוד תקופת מה בבית האופנה עמנואל אונגרו.
למעשה דוידוב זוכה להתמקצע בתפירה עילית, אך משבתה היחידה נולדה היא מחליטה שכבר לא מעוניינת להסתובב ברחבי העולם, ובוחרת לחזור ליצור בארץ. זה מתחיל מסטודיו שהיא פותחת בהרצליה, עד שבעיצומה של הקורונה היא מחליטה לקחת וואחד סיכון כשעוברת אל "חנות עם חלון ראווה לכיכר המדינה", לא פחות. "המחשבה הייתה שזה מקום מרכזי אליו מגיעות נשים מכל הארץ כדי לחפש דברים מיוחדים. ואני לא מדברת על המחירים, אלא משום שהכיכר מסמלת חנויות בוטיק שמחזיקות אופנה עילית, וזה מה שרציתי לעשות". אך היא מיד מסייגת ומבקשת לחדד, "חשוב לי להבהיר שאני ממש לא מכריזה על עצמי כהוט קוטור כי כדי להיות ראויה לכך אני חייבת להיות מקובלת בסינדיקט. אז אם להגדיר את עצמי, אני עושה פרט א-פורטה דה לוקס. זה בוטיק ארטיזן, אני והצוות שלי כן משמרים את הטכניקות והביצוע של אופנה עילית, מייצרים אופנה איטית בשיטות של פעם ובהתבסס על הקאנונים והחוקים המקובלים".
אם להוציא את תקופת סגרי הקורונה סטודיו "Tiamanta" קיים מזה כשנתיים, והמפגשים הפיזיים שנוצרים שם של "אישה מול אישה", כדבריה, ממש תרמו לה בתהליך ההתפתחות שלה כמעצבת אופנה. "זה כבר לא לעצב לדוגמנית-על בחו"ל שהכל יושב עליה ואין אתגרים או מגבלות כמו כשמלבישים גוף נשי אמיתי. אז גם שיניתי את הגישה שלי, וזה לא בא ממקום של תסכול אלא להיפך. שמחה שכיום אני מצליחה לשלב את האמנות שלי יחד עם פרקטיות והבנה עמוקה יותר של גוף האישה".
מעבר לדנים, דוידוב לפעמים גם משתמשת בבדים וינטג'יים שהיא מלקטת, או למשל מפרקת חגורות מקימונו ייחודיים ואז משלבת בעיצוביה. אבל את הרוב הגדול של השמלות שלה היא מייצרת מבדים איכותיים עד מאוד. וכן, היא מעצבת בעיקר שמלות. "אני כמעט ולא מייצרת מכנסיים כי אני בעיקר אוהבת שמלות, לראות נשים בשמלות, וגם אני רוב הזמן בשמלה" היא מכריזה. כמעט תמיד, ולאחר הסקיצה הראשונית שציירה, דוידוב עוברת מיד אל בובת הדיגום ומכינה בעצמה את הדגם הראשוני. "אישה יכולה להגיע למדוד או להתרשם ואז נייצר לה בהתאמה אישית את הפריט המושקע והיקר הזה. לצד אלה, יש את החלק השני שבו ניתן למצוא בגדים מוכנים במידות ובצבעוניות משתנה".
"אני אוהבת להפוך נשים ליפות, ואני חושבת שאישה צריכה להיות דמות מפתה", היא לפתע זורקת אל החלל ואני מעט מופתעת אך בעיקר מסוקרנת לשמוע עוד. "עכשיו זה מאוד גבולי, ואני לא אוהבת אופנה וולגרית. אני מאוד אוהבת אופנה נשית, רומנטית ומפתה, אבל יש לזה גבולות". כמעצבת אופנה, דוידוב מאוד מושפעת מגוף האישה ולנז'רי, מרטרו, מאסתטיקה מוזיאונית, ובקולקציות שלה היא הלכה למעשה מצטטת מתוך הספר "A History of Costume" אשר מונח קבע על שולחנה - "אני עושה הרבה מחוכים בהשראת ויקטוריאניים ותקופתיים, בעיקר מתקופת מארי אנטואנט עם החזה השטוח ועם הרבה תיפורים. יחד עם זאת אני אוהבת לערבב לתוך כל זה קצת רוק אנד רול, לשלב אלמנטים יותר אדג'יים כמו עור או ג'קט בייקר. זה בעיקר מה שאני מכינה כרגע ואפשר להגדיר את זה כמעין בוהו-גלאם. לא הבוהו הכפרי, אלא יותר היפי גלאם שמגולם באמצעות ערבוב חומרים וסגנונות שונים, אקלקטיקה בעצם".
אני למדה כי חוג הלקוחות של סטודיו טיאמנטה הוא מגוון עד מאוד. מנשים צעירות, דרך דתיות ועד נשים בשנות השישים-שבעים לחייהן, כאשר המשותף לכולן הוא החיפוש אחר עיצוב ייחודי שמגיע במעטפת של סילואטה החובקת ומדגישה את הגוף. אם תשאלו אותה מה המוטו שלה, ושאלתי, אז זה יהיה "לייצר מעט ואיכותי, ומשהו שיהיה מאוד קשה לזרוק. יש לבגדים שלי ערך ומחיר יחסית גבוה, וזו גם התרומה האקולוגית שלי בכל הקשור לתעשיית האופנה. אני לא מחפשת להפוך לאימפריה ולעבור לייצור המוני ואז אולי לאבד שליטה. אבל יכול להיות שאשנה את דעתי" היא חותמת בחיוך. ואם כבר במחירים עסקינן, הפריטים המוכנים בבוטיק מתומחרים מ-2,000 שקלים ועד 8,000 שקלים. כשעוברים להזמנה בהתאמה אישית המחירים מיד מתייקרים ב- 20%-30%, "בהזמנה אישית זה מתחיל מ-5,000 שקלים ועד אין סוף" דוידוב מוסיפה, "שכן זה תלוי בחומרים ובבדים שהלקוחה בוחרת".