מקמפיינים לפול אנד בר, ברשקה, אורבן אאוטפיטרס ועוד, דרך צילומים למותגים נחשקים שבקרוב יתפרסמו כדוגמת בית האופנה בלמיין (שיער) או הענקית בנטון (בשמים), ועד להופעותיה במגזין שון ובמגזין הארפר'ס בזאר ערביה. בהחלט רזומה מרשים לדוגמנית ישראלית צעירה רק בת 19, אך זה מועצם כפליים ברגע שמבינים עם מה נאלצה להתמודד תמר דוד לסוכנות Inch Models: "אני מאוד שאפתנית, לימדו אותי תמיד לכוון ליותר. כשאני רוצה משהו אני יודעת שאשיג אותו", היא מצהירה ואז מקנחת עם "כמובן שתמיד עם כוונות טובות ובאמצעים כשרים".
לשאלה היכן היא מתגוררת כרגע תשובתה איננה חד-משמעית, "אני פחות בבית. פעם אני בחו"ל, פעם פה פעם שם, זה מסתדר לי". ואולי זה סימן לבאות כשבהמשך השיחה נגלית אליי הפרי-ספיריט שהיא, באישיותה ובבחירותיה, ובכלל צעירה ששואפת לטשטש את הגבולות שמסביבה (באשר הם) כך שלא יגבילו אותה במסע חייה וכפי שנכון לה. בניסיון השני כבר קיבלתי תשובה ברורה יותר - כשדוד לא טסה בעולם לצרכי עבודה, הדוגמנית היפהפייה שניחנה ברעמת תלתלים מרשימה מדלגת בין חריש, שם היא מתגוררת עם הוריה, לבין הדירה של בן זוגה.
דוד גדלה במושב מַשְׁעֵן שבדרום. "זה מושב תימני בעוטף עזה, אז מילדות חוויתי את הטילים ואת המורכבויות. זה היה נורא נורא קשה". בית ילדותה, אותו חלקה עם שני אחיה הקטנים (כיום בני 11 ו-16), היה דתי-לאומי "אך מאפשר", כפי שהיא מגדירה. "אני מאוד מחוברת לדת. אבל ההורים אף פעם לא כבלו אותי אלא נתנו לי לעשות את הבחירות שלי, גם אם זה אומר לא לשמור שבת כי החלטתי לצאת למקום מסוים. עם זאת עדיין למדתי באולפנה. זה אומר שלבשתי חצאיות ארוכות וחולצות עם שרוולי 3/4, זה מאוד הקשה עלי כי לא הרגשתי שאני ממצה או מבטאת את עצמי מספיק. כמובן שגם בבית הרגישו את זה. כשהגעתי לכיתה ז' כבר לא הרגשתי חלק מהעולם הדתי, מאוד התקשיתי להישאר באותם הקווים כל הזמן ולא לסטות מהם". רק שעד כיתה ז' דוד הספיקה גם להתמודד עם מה שאף ילד.ה לא אמורים לחוות בין כותליה של מערכת חינוך מוסדרת במדינה מתוקנת: חרם קשה ומתמשך.
מה קרה שם בבית הספר היסודי בעצם?
"עברתי חרם של 6 שנים, מכיתה א' ועד כיתה ו'. חרם מאוד גדול שהשאיר צלקות".
את העדות האמיצה הבאה דוד מגוללת בישיבה זקופה ובקול צלול ורגוע תוך חיוך מרומז, שלא מסתדרים עם המילים הקשות שיוצאות מפיה: "ילדים פתחו עלי קבוצות בווטסאפ שם כתבו למשל "לכי להתאבד". היו ימים שחזרתי הביתה עם שריטות ומכות, כולל בראש. קראו לי בשמות גנאי, גם על רקע עדתי שאני (רבע) תימניה, הכל היה שם. היה אפילו מקרה שילד רץ אחרי עד לחדרו של המנהל עם קוץ של דורבן ביד וניסה לדקור אותי".
מתי סיפרת לראשונה על החרם שאת עוברת? והאם קיבלת עזרה כלשהי?
"בהתחלה ההורים שלי לא ידעו מזה. זאת אומרת כן הייתי מגיעה הביתה ובוכה כל הזמן, אבל לא הבינו לעומק מה קורה. עד שיום אחד אמא לקחה לי את הטלפון וראתה קבוצה שילדה (שעד אותו היום הייתה חברה שלי) פתחה מיד אחרי ששפכה עליי מים. שם ההורים הבינו. בעקרון בבית הספר כן ניסו לעזור, נתנו השעיות פה ושם. אבל את יודעת ילדים הם ילדים אין מה לעשות, וילדים הם רעים. כלומר ככה הם היו אז, אבל גם היום יש כאלה". נקודת אור בשנים הללו הייתה חברה אחת ויחידה שכן נשארה לצידה - "גם עליה עשו חרם, היינו יושבות תמיד לבד בהפסקות ולא הוזמנו לשום מקום, אבל מזל שהיה לי אותה".
את הבחירה העצמאית המשמעותית הראשונה בחייה דוד עושה בגיל מאוד צעיר ובתקופה אולי הכי קשה בחייה, כשהיא בכיתה ו' ובשיאו של החרם נגדה. "לזרוק כדור כדורסל התחיל בכלל ממשהו שאמא שלי דחפה אותנו הילדים לעשות כדי שנבלה יותר בחוץ, ופשוט התאהבתי בכדור. לפני זה הייתי בחוג קראטה, גם שיחקתי כדורעף, וברגע שהתחלתי עם כדורסל זה המשיך לחוגים ומחנות אימונים, אפילו השתתפתי באולימפיאדת ילדים. ספורט זה משהו שבא מהבית, גם אחים שלי כדורסלנים". עד מהרה כדורסל הפך עבורה למשהו משמעותי הרבה יותר מרק חוג שהיא מתמידה בו. "הספורט מאוד עזר להרים אותי באיזשהו מקום, גם בצל החרם ובכלל בחיים. הכדורסל אפשר לי לבנות את עצמי ואת הביטחון שלי, שזה משהו שלא היה לי. אבל זה לא היה כזה מקובל שתלמידת אולפנה גם תהיה שחקנית כדורסל. מעבר לכך, רציתי ללמוד במגמת מדעי המחשב כשאני נכנסת לתיכון, אבל באולפנה אמרו "לא. אין אצלנו את זה, אנחנו לא מלמדים". אז כאן לקחתי את הבחירה הזו של מה אני רוצה להיות ומה אני רוצה לעשות, ומשם יצאתי לעולם".
איך ההורים שלך קיבלו את החלטתך, ובכלל לקיים אורח חיים חילוני?
"ההורים שלי נורא תמכו בי. אומנם אבא שלי פחות היה שם בהתחלה כי התקשה עם הבחירות שלי, אבל לאט לאט הוא הבין שאני צריכה את זה בשביל עצמי. אני מאוד אוהבת את הדת, את השבת ואת החגים, מאוד מתחברת ומאמינה. אבל הלב שלי לא היה שלם כשהייתי שם, זה משהו שאני לא רוצה כרגע. מבחינתי אם אעשה את זה אז רק מתוך אמונה שלמה".
דווקא כשהיה נראה כי קריירה מקצועית בכדורסל כתובה לה בכוכבים, החיים מזמנים לה עוד טוויסט בעלילה. ממש כמו שהאגדות האורבניות מספרות, דוד הייתה פסע מגיל 17 כשהתגלתה ברחוב, בעודה מסתובבת עם אימה, על ידי סוכן הדוגמניות תומר חכים מעלית מודלס לשעבר. כן כן אותה הסוכנות בה דבק שם רע לאחר שהבעלים דאז, שי אביטל, הואשם בהטרדות מיניות של דוגמניות, מעשים מגונים ואף אונס.
ההצעה לדגמן מיד קסמה לך?
"דווקא לא, מאוד הסתייגתי מהעולם הזה. הריי הייתי לגמרי טום בוי ומאוד אהבתי ספורט שגם עזר לי לבסס את הביטחון שלי, אז פחדתי לאבד את המקום הזה". ובלאבד, תמר מכוונת לכך שמבנה גוף מאוד שרירי פחות מסתדר, הרבה פחות, עם הדרישות הפיזיות המאוד מחמירות (שעדיין קיימות) מדוגמנית בכלל ובינלאומית בפרט. אימה הייתה זו שהציעה לה לא לוותר על ההזדמנות שנקרתה בפניה, ודוד מחליטה לתת צ'אנס לעולם הדוגמנות, רק שבתחילת הדרך העניינים לא עוברים חלק. "חתמתי איתו ואז בדיוק הפרשה עם שי אביטל התפוצצה, וגם ככה לא ממש מצאתי את עצמי בהתחלה אז החלטתי לצאת משם. אחר כך חתמתי בסוכנות אחרת ומשם עברתי אל סוכנות Inch ואני מאוד מרוצה. באמת שבכל הסוכנויות קיבלתי יחס מדהים וכולם היו נחמדים, אבל רציתי לקדם את הקריירה שלי ולעשות קפיצת מדרגה בינלאומית ממשית, ועם ניר (חצרוני, הבעלים של Inch Models) היה לי חיבור מהרגע הראשון. אני לגמרי מרגישה שמצאתי את המקום שלי".
למותר לציין כי הבחירה בדוגמנות אכן אילצה אותה לוותר על הכדורסל אחרי ששיחקה 8 שנים רצופות. "הדרישות מאוד ברורות בדוגמנות", דוד מבהירה, "את חייבת להיות במידות 90-60-90, בעוד שאני הייתי מאוד שרירית, 10 ק"ג יותר מעכשיו. ושלא נדבר על החבלות וסימני המכות בגוף, את פשוט לא יכולה להגיע ככה אל הסט".
יש בך איזושהי חרטה על שוויתרת על הכדורסל?
"בזמנו כן, היה הרבה בכי וכל הזמן זעקתי לאמא שלי 'למה אני צריכה את זה בכלל?'. אבל היא נורא תמכה בי, היא יד ימיני, בכל דבר היא איתי. בדיעבד היום אני לא מרגישה שום חרטות על ההחלטה שעשיתי".
ואיך בשלב הזה הסביבה הקרובה מגיבה לקריירת הדוגמנות שהתחלת לטפח?
"כמו בכל דבר שמתחילים יש ביקורות, בין אם חיוביות או שליליות. בהתחלה כן התעכבתי על תגובות שקיבלתי או שכתבו ברשת, אבל עם הזמן למדתי להפסיק להתרגש מזה. תמיד יהיה מה להגיד וזה בסדר, בסופו של דבר זה עובר. ומבחינת הקהילה, כן ברור שקיבלו את זה פחות יפה. נגיד כשהלכתי עם אבא (שמגיע ממשפחה מאוד דתית) לבית הכנסת, הוא לא רצה שידעו יותר מדי במה אני עוסקת. לאט לאט כולם למדו לקבל את זה, אפילו סבא שלי מצד אבא".
טיפול פסיכולוגי היה מתישהו על הפרק?
"לפני כמה שנים הלכתי לטיפול בניסיון לסגור את הכל מאחורי. תראי אני לא שוללת לחלוטין שאולי אנסה שוב בעתיד, אבל בסופו של דבר לא משנה לכמה טיפולים אלך, אין מה לעשות צריך לדעת לחיות עם זה. וכבר למדתי לחיות עם זה, אבל הם תמיד יזכרו את מה שהם עשו לי. כאדם אני מאוד קלילה, אני לא מתעכבת יותר מדי על דברים או על מה 'הוא אמר וההוא עשה'. מה שהיה היה, אני ממשיכה הלאה והכל באנרגיה טובה".
ורק תראו אותה היום! הפקת האופנה האביבית אך מעט קודרת שלפניכם צולמה במלון הבאוהאוסי תיאודור בראון תל-אביב, והיא די מתמצתת את הלך הרוח בו רובנו נמצאים בחג הפסח השנה. מאור רבין, שאמון על הסטיילינג, בחר להלביש את דוד בפלטת צבעים מצומצמת אשר נעה מטוטאל לוקים בלבן חגיגי אלגנטי המשדרים אופטימיות זהירה ויפה, דרך שמלה מתכתית עם מפתח וי עמוק וסקסי שנוזלת מטה בא-סימטריה, בואכה פיסים דרמטיים יותר בשחור - בין אם זה טרנץ' עור אדג'י (כי מי בכלל צריכה משהו מתחת למעיל/שמלה מופלא שכזה), שמלת מיני מעור לנועזות שבינינו שמתכננות בילוי לוהט אחרי ארוחת ערב חג שני, למשל, או חצאית קומות מתחרה שחורה המהדהדת רומנטיקה-עצובה-משהו אשר צוותה לטופ ספורטיבי צחור - מערכת לבוש שמדגימה את הקונטרסט שהוא למעשה חיינו כרגע, שאך מועצמת לאור הפוזיציה והקומפוזיציה באימג'ים הללו בהם דוד כמו "מחכה" לימים טובים יותר ובדרכה הייחודית משדרת עוצמה שקטה.
על אף שהייתה מאוד שמחה להתגייס ("הצבא היה נוכח בבית. אבא שלי היה מפקד בקבע המון שנים, אמא שלי במשטרה צבאית") דוד שוחררה משירות צבאי בשל סיבה רפואית, מה שאפשר לה בשלוש שנים האחרונות לקדם נטו את קריירת הדוגמנות שלה.
מתי התחלת להרגיש שאת ממש מצליחה, ואיזה קמפיין את חולמת לעשות?
"בפעם הראשונה שטסתי לעבוד בחו"ל ואמרו לי - אוקיי זה המקום שלך. אז גם הבנתי שזו תהיה העבודה שלי 24/7. ההרגשה שאני מצליחה זה לא בהכרח בגלל קמפיין ספציפי אחד שעשיתי ושאני יכולה לשים עליו את האצבע, כי מבחינתי כולם גדולים, אלא זה בכלל כבוד להגיע לשם, להוכיח מה אני יכולה לתת מעצמי וגם לייצג את ישראל. ולגבי חלומות, הייתי מאוד רוצה לעשות את סלין, את איזבל מארה - סגנונות שאני מאוד מתחברת אליהם".
לצעוד או להצטלם להם?
"גם וגם. לצעוד נכלל ברשימת החלומות שלי שאני מאמינה שאגשים בקרוב. את יודעת... צריך להתחטב, להיכנס לשייפ.. ואז בעזרת השם זה יקרה". אכן קראתם נכון, גם דוגמנית בהיקפים הנוכחיים של דוד לא עומדת בסטנדרטים המחמירים של מי שנבחרות לצעוד על המסלולים של בתי האופנה הנחשקים ביותר. "באשר לגובה כן יש שינוי לשמחתי" היא מוסיפה, "כי בעבר דוגמנית בגובה 1.73, כמוני, נחשבה נמוכה למסלולים אך היום זה אפשרי".
לדוד אין בעיה לעבוד קשה ולצמצם היקפים בכדי להגיע לסטנדרטי הגוף שתעשיית האופנה הבינלאומית מכתיבה. "כמו שכדורגלן צריך לעשות 4 אימונים ביום, לאכול בריא ולשאוף להשתפר תמיד, גם להיות דוגמנית זו עבודה", היא מתארת. "אין איך לברוח מזה, אבל חשוב לי היום לעשות את זה בדרך בריאה. כי כשהתחלתי לדגמן פיתחתי הפרעת אכילה, הייתי בולימית למשך תקופה, ובסוף הייתי רק מעלה יותר במשקל. לפני כשנה וחצי ההורים שלי הצליחו למשוך אותי מהתהום הזו. באמת הבנתי שזה לא נכון לי, כל ההטפות והשפיטה העצמית שלא מפסיקים, הקושי והכבדות על הגוף וכל הזמן להקיא. בן הזוג שלי גם מאוד תרם לכך שהצלחתי לצאת מהמצב הזה. היום אני יודעת שחייבת להיות רק דרך אחת וזו הדרך הבריאה, שזה אומר הרבה אימונים והרבה אוכל בריא. ברור שמותר לנשנש חטיף, אני מאוד אוהבת שוקולדים למשל ולא אמנע את זה מעצמי, אבל אכפר על כך באימונים. אין מה לעשות זו העבודה שלי".
סוכנות האם שלך מייצגת כמה מהדוגמניות הישראליות הכי חמות ומצליחות כרגע בעולם - כמו סאן מזרחי, רומי פלד, אור שפירא. את מרגישה שזה מפעיל עלייך לחץ להצליח "כמותן"? או שלהפך, הן אולי מהוות לך השראה אך הדרייב להמשיך נשאר בקצב שלך?
"אני לא מרגישה לחץ בשום שלב. בסופו של דבר אני ילדה בת 19 ואני חושבת שההספקים וההישגים שלי עד עכשיו הם מדהימים, וכל אחת לגילה ובשלה. בסוכנות אין קנאה, זה משהו שאני נורא אוהבת ומתחברת אליו. אף אחת לא מרגישה בלחץ או שמשווים אותה למישהי, רק הרבה פירגון. לכל אחת גם יש את הסוכנות שלה בחו"ל ומכאן שכל אחת מקבלת אופציות שונות. כולן באמת מדהימות, כל אחת היא אינדיבידואל שעושה את הדרך שלה".
כמי שטסה הרבה בעולם, איפה את הכי מרגישה בבית? והאם ההתנהלות שלך בחו"ל השתנתה מאז ה-7 באוקטובר?
"הבית זה תמיד בישראל. ולגבי העולם, בעבר הייתי עונה לך שבספרד גם הרגשתי הכי בבית, אבל זה כבר לא המצב. עכשיו פחות אוהבים אותנו שם ואני כבר לא מרגישה בטוחה, בייחוד אחרי שחוויתי אישית מקרה לא נעים. הייתי במרפסת הדירה שלי ודיברתי בעברית עם חברה, כשפתאום השכן ממול התחיל לקלל אותי בספרדית בלי הפסקה, אז נכנסתי מהר פנימה. אבל במשך שבוע כל לילה בשעה 02:00 הוא הגיע לדפוק על הדלת ולצלצל בלי הפסקה. נורא נלחצתי מזה, גם אמא שלי נבהלה, ושם הבנתי שאין איך לברוח מזה. במילאנו עוד איכשהו כן מרגישה טוב, יש לי שם גם חברות ישראליות. אז אני לא מדברת יותר עברית בחו"ל, מאוד נזהרת ובלית ברירה מסתירה את הזהות שלי".
יש לך מחשבות לפתח את עצמך בתחומים אחרים מחוץ לדוגמנות?
"אם תקחי אותי 5 שנים קדימה, כן ארצה ללכת ללמוד עיצוב ואדריכלות פנים או מדעי המחשב. שני העולמות האלה מאוד מעניינים אותי".
את מרגישה שהדוגמנות זה איזשהו ניצחון שלך על החרם שעברת והניסיון להקטין אותך כל כך הרבה שנים?
"באיזשהו מקום כן. גם יצא לי לדבר על זה עם אמא שלי לפני כמה חודשים. ראיתי שמי שהובילה את החרם נגדי הסתכלה לי בסטורי, וזה מאוד תפס אותי. אמרתי לעצמי.. אולי עכשיו היא מבינה שמה שהיא עשתה לא היה במקום.. ושקלתי אולי לדבר איתה, חס וחלילה לא ממקום של נקמה כן?", דוד מבקשת להבהיר בעודי נמסה מגדלות הנפש שהיא מפגינה אחרי כל מה שעברה. "אין לי אף פעם רגשות כאלה, אני תמיד אוהבת להיות בטוב עם כולם, אלא פשוט כדי לסגור את הסיפור הזה מאחורי. לבסוף החלטתי להניח לזה, ועדין הרגשתי שזה לגמרי ניצחון שלי מבחינת איפה שאני נמצאת היום ומה שהשגתי. במיוחד שפתאום אני מרגישה שכן אוהבים אותי, נורא מכילים ומחבקים אותי. בנוסף שאני יכולה ככה לעמוד בביטחון מול מצלמה ולהגיע להישגים. כיף להרגיש את האהבה הזאת, זה שמים וארץ מאיפה שהייתי לאיפה שאני היום. גם לא האמנתי שאני כל כך אהנה לדגמן".
גם נהנית וגם מתפרנסת טוב אני מניחה.
"מאוד. את כל הכסף שאני מרוויחה אני חוסכת וגם משקיעה. אני רוצה לקנות דירה בשנה הבאה, רכב כבר קניתי. שיהיה לי הכל משלי, אני לא אוהבת להסתמך על אף אחד. אני גם חושבת שזו הברכה הכי גדולה שיכולה להיות, שאני עושה במו ידיי. אבל חשוב לדעת להתנהל נכון עם הכסף, כי יש הרבה פיתויים בעיקר בחו"ל. גם אני קניתי שני תיקי יוקרה וחגורה וכו', אם אני ממש רוצה משהו לא אמנע מעצמי, אבל בו זמנית אהיה מאוד מחושבת בהמשך. ובמיוחד עכשיו בתקופת המלחמה כשיש כל כך הרבה משפחות שמתקשות זה כואב לי, אז לא מרגיש לי נכון 'להרשות לעצמי'. מתחילת המלחמה תרמתי להרבה משפחות ולחיילים, אני עושה מה שאפשר". זהו, התאהבתי סופית.
צילום: רותם לבל
סטיילינג: מאור רבין
איפור ושיער: גיטלה ברושל
דוגמנית: תמר דוד עבור סוכנות Inch
לוקיישן: מלון תיאודור בראון, הרצל 10, תל אביב