בסוף שבוע שעבר (27/7) חווינו שבת שחורה נוספת, כאשר 12 ילדים ונערים נרצחו מפגיעת רקטה ישירה אל עבר מגרש הכדורגל במג'דל שמס, ועשרות נוספים נפצעו. רק יומיים לפני כן, לָיָאן פארס הציגה בגאון את פרויקט הגמר שלה על המסלול של שנקר. תחת הכותרת "הד הנצח", פארס הציגה קולקציה מרהיבה ואותנטית (במובן העמוק של המילה) המהווה מחווה לריטואלים האתניים מהחינוך הדרוזי ובהשראת גלגול נשמות והמסע הנצחי של הנשמה, בהם העדה הדרוזית מאמינה.
היא בת 23 ומתגוררת בחורפיש, הכפר הדרוזי הצפוני ביותר בגליל, 3.5 ק"מ מגבול לבנון. הבחירה לעסוק בנושאים לעיל בפרויקט הגמר שלה הגיעה בעקבות מאורעות קולקטיבים כמו גם אישיים שפארס חוותה. "אחרי ה-7 באוקטובר הרגשתי פתאום, שכמדינה, אנחנו צריכים משהו רוחני שירים אותנו, יתמוך בנו ואולי אפילו יעניק מעט תקווה שתסייע לנו להמשיך ביומיום. בנוסף, חוויתי 3 פרידות מאוד משמעותיות השנה. איבדתי את סבא שלי שהיה חולה סרטן, אחרי זה את דוד שלי עקב דום לב פתאומי ולבסוף חבר ילדות שנפטר במלחמה. העצב היה כל כך חזק, וזה גם חלק ממני".
מה הכוונה "חלק ממך"?
"אני זוכרת את הגלגול הקודם שלי. כבר בתור ילדה דיברתי על סיטואציות שאני זוכרת שחייתי אותן, אני זוכרת את הילדים שלי ותמיד הזכרתי אותם ואת שמותיהם. בזמנו הניחו שאני פשוט ילדה עם דמיון מאוד מפותח, אפילו התייעצו עם פסיכולוגים אבל האמינו שזה "יעבור לי". מה גם ובעדה שלנו גלגול נשמות זה משהו מוכר ומקובל, אז לא ממש התייחסו לזה בדאגה בואי נגיד. רק שזה לא "עבר", הזיכרונות הממשיים האלה המשיכו אותי. מהילדות ודרך גיל ההתבגרות התנהגתי וחוויתי את עצמי כאשה בוגרת, כאמא אחראית. ממש בכל יום עלה וצף זיכרון ממשי אחר, למשל סיטואציה בה אני שותה קפה לצד הבן הבכור שלי או דואגת לאחד הילדים שלי. עם השנים זה הפך מורכב יותר לחוות את כל זה לצד גיל ההתבגרות. האנרגיות האלה ליוו אותי תמיד, וההרגשה היא שמשהו בתוכך לא נח, לא רגוע".
פרויקט הגמר של פארס עוסק במעברים בין חיים למוות (ממש כמו מציאות חיינו כרגע) ומשלב הדפסי קליגרפיה מסורתית עם טכנולוגיות מתקדמות. העיצובים שהוציאה תחת ידיה, בהנחית המרצים אורית פרייליך ושלומי ענטבי, כוללים בגדי ערב לנשים בהם נעשה שימוש בחומרים טבעיים כדוגמת עור וצמר, בצד טכניקות הדפסה 2D ו-3D. הקולקציה יוצרת דיאלוג בין הנשמה לגוף, בין הצללים לצבעים בהירים, בין העדין לגס. היא משקפת מסע רוחני לצד אלגנטיות מודרנית ומזמינה למפגש בין מסורת לחדשנות, תוך אימוץ המורשת הדרוזית והמודרניות.
ברגע ש-5 הדגמים שלה הפציעו על מסלול תצוגת הגמר של שנקר אף עין לא נותרה אדישה, כי באמת שאי אפשר היה שלא להתרשם או לכל הפחות להסתקרן מהעיצובים הבלתי-שגרתיים בואכה גדולים מהחיים (הן פיזית והן סימבולית), ובעיקר? משמלת הארנק הדו-ממדי. במקרה זה פארס לא הסתפקה בעיצוב 'מרומז', אלא הלכה עם היצירה שלה עד הסוף (ומעבר), וטוב שכך.
מה הסיפור שעומד מאחורי הדגם המטורף הזה?
"בעצם שחזרתי ארנק שקיבלתי מתנה מסבתא שלי בילדותי, ובתוכו הייתה שקית בד עם כסף. בבגרותי, כשהתחלתי לחקור את הסביבה שלי (אובייקטים, תמונות, העדה, השורשים) נתקלתי בארנק, וכשפתחתי אותו שקית הבד כמו התפרצה החוצה מתוכו. זה עשה לי קונוטציה של לידה מחדש, כאילו יש משהו בתוך הארנק שיוצא החוצה, כמו מתוך רחם. כשהתחלתי לעצב את הדגם החלטתי לשלב גם את הפן הדתי, אז במקום שקית מתפרצת בחרתי להציג ידיים שלובות - סממן מוכר של תנועות הגוף/העמידה של אנשי הדת. בחרתי ליצוק את הידיים של אבי. וכך נוצר דגם סימבולי-קונספטואלי המייצג לידה מחדש, משהו בתוך משהו, שגדול יותר מאיתנו. אגב סבתי, שהיא במקור מלבנון, גם זכרה את הגלגול הקודם שלה, זה סיפור מדהים שאני שומעת שוב ושוב ובכל פעם נפעמת מחדש. סבתי זכרה שלפני מותה בגלגול הקודם היא החביאה את הזהב והכסף שלה, אז היא סיפרה זאת לבני המשפחה (שזכרה שהייתה אימם), כולל המיקום של הזהב והכסף, ואחרי 20 שנה הם מצאו את זה!".
אומנם יצרת דגמים לנשים, אבל ההשראה שלך הגיעה דווקא מהלבוש המסורתי הגברי?
"כן. בתור אישה שמרנית בתוך העדה אני מגדירה את עצמי כפמיניסטית. עסקתי רבות בהשראה גברית למול הנשי, והמתח הזה היה חשוב לי, להגיד 'אני אישה נוכחת במקום מאוד שמרני ויש לי את הבמה שלי, עם כל המגבלות או התבניות שקיימות בעדה הדרוזית השמרנית'. היה חשוב לי מאוד לקחת את זה צעד קדימה".
מה שמביא אותנו אל שמלת השיפון המרשימה ומעודנת משהו שבמרכזה מתנוסס הדפס של טבור. ולא מהודק או "אינסטגרמי", לא ולא, אלא אמיתי כזה, מעט משתפל ובמלוא הדרו. ברגע שהדוגמנית יצאה אל המסלול, ומבלי שהבנתי לגמרי מה, מו, מי - השמלה ריגשה אותי עד מאוד. "השיח שלי סביב הדגם הזה היה על הזיכרון הפיזי ועל תחושות הבטן, ובהתאמה כמו הדפסתי תחושות בטן על הבטן. כשהשמלה שקופה ומתחת יש גוף, האם אני בעצם מכסה את הנשמה שלי? או סוחבת את הזיכרון הפיזי לגוף החדש שלי? שלל שאלות עלו בי, ושוב סביב המתח הנשי, לכן היה חשוב לי לחשוף גוף. גם אם נראה שהכל כזה מכוסה, היה לי מאוד חשוב שיש גוף נשי עירום מתחת. גם כשאני מצלמת את הדגם זה יהיה על דוגמנית עירומה, כלומר מתחת לשמלה אני לא מלבישה כלום. אני מודעת לכך שאלה אמירות מאוד גדולות, בייחוד לעדה שמרנית שאני חלק ממנה".
הפרויקט היה מאתגר, פחות אופנתי-לביש ויותר אמנותי-קונספטואלי. זה מה שאת גם מתכננת לעתיד?
"כן. מבחינת הצעדים הבאים שלי בעתיד הנראה לעין, אני מתכננת ללמוד לתואר שני ולהתקבל לסטאז' בבית אופנה בחו"ל. ובהמשך הדרך, אחרי שאני אתמקצע ואדע בדיוק מה אני רוצה - המטרה היא לפתוח מותג משלי, אבל כזה שייגע לא רק בעולמות האופנה. אני רואה את עצמי גם כאמנית, וגם כאוצרת אולי. בעיניי אופנה ואמנות מאוד קשורים האחד בשני. דווקא העובדה שאני באה ממקום מאוד שמרני, מעודדת אותי לשנות ולהביא דברים חדשים ואת המסורת הדרוזית גם לעולם הגדול. אין כמעט מעצבים או בתי אופנה דרוזיים ידועים/מובילים (יש את בית האופנה הלבנוני סאלים עזאם-Salim Azzam, שגם עוסק בלבוש הדרוזי, שווה להציץ הוא מדהים בעיניי). אני שואפת להביא אסתטיקה חדשה, בין אם זה בנישה של הרדי טו וור ואופנה לבישה או בפרויקטים אמנותיים יותר".
כיצד את והכפר שלך מתמודדים אחרי האסון הנורא שפקד אותנו במג'דל שמס?
"זה באמת נורא, אין מספיק מילים לתאר את גודל האסון. אני מרגישה שחזרנו ל-7 באוקטובר, זה מאוד קשה לנו. מכירים לא מכירים, כולנו מתאחדים, הולכים ללוויה ולובשים שחור למשך חודש, מתאבלים ונותנים לכאב מקום. אבל אני אגיד לך מה, בתור עדה שמאוד חזקה באמונה שלנו ושמאמינה בגלגול נשמות, מה ש'מכתוב' מלמעלה זה מה שהיה צריך לקרות כנראה, עם כמה שזה עצוב וכבד לומר או להכיל. אני מאמינה ש-12 הילדים הם עכשיו במקום הרבה יותר טוב. באמונה שלי, שלנו, הם כולם חוזרים כתינוקות חדשים אל העולם. ואני יודעת שזה מאוד קשה להגיד זאת ולהאמין בכך, בייחוד כשאת עומדת מול אמא שאיבדה את היקר לה מכל והיא שבורה, אבל היא לא שואלת "למה זה קרה", כי בתוך תוכה היא יודעת שזה הגורל - וזו האמונה שמלווה אותנו. יש לנו עדה מאוד מחבקת ומעניקה, גם מצד אנשי הדת. את חלק מהאימהות אני מכירה גם - להורים שלי יש גלריה לריהוט וינטג'י ופריטים לבית, אמא שלי עוסקת בהום סטיילינג ועיצוב פנים. אז חלק מהנשים האלה ממג'דל שמס לקוחות שלה, שהכרתי כשהייתי מגיעה לעבוד איתה מדי פעם בגלריה. אנחנו עדה מאוד קטנה, כמעט כולם מכירים את כולם".
נקמה על האסון זה משהו שאת קיווית/ציפית לו מהמדינה?
"בשבילי מדינת ישראל הייתה מקום נורא בטוח, לכולנו אני חושבת. אני מגיעה ממשפחה צבאית לדורותיה, סבא שלי הוא לבנוני והוא אלוף משנה הדרוזי הראשון, גם אבי והאחים, כולם. אני באמת מייחלת שנחזור לביטחון, ושלא תהיה מלחמה לא כאן, לא בעזה ולא בלבנון, לאף אחד לא מגיעה מציאות כזו. מה-7 באוקטובר הבית שלנו בחורפיש רועד, אנחנו חיים על ההר ובשיא המתח שם. בתור עדה אנחנו לא מאמינים בדם ובמלחמות, אנחנו מאמינים בגורל. אני לא חושבת שצריך לנקום (הריאיון התקיים לפני החיסול הממוקד בביירות), אני חושבת ומצפה מהמדינה לקבל החלטות יותר חכמות. הכל צריך להיגמר - המלחמה המתמשכת, החטופים שצריכים לחזור, העצב הגדול. מאחלת לכולנו שנחזור לשגרה נורמלית ושנתאפס בתור מדינה".
ואת מילות הסיכום של פארס, ששלחו לי כמה חצים טובים ללב, לא נותר לנו אלא להדהד: "אנחנו בעדה הדרוזית מאמינים בגורל ומאחלים לילדים האלה חיים הרבה יותר טובים ממה שהם קיבלו כאן. וזה מקסים, מדהים, כואב ושובר את הלב. הכל ביחד".