בתום 4 שנות לימוד, שהחלו במגפת הקורונה העולמית ומסתיימים במלחמה, 43 בוגרות ובוגרים של המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר הציגו הערב (חמישי) על המסלול במתחם אקספו שבגני התערוכה ת"א בשיתוף קבוצת הפניקס את קולקציות הגמר בעיצובם, אשר מעל לכל הדגימו יכולת התמודדות יצירתית ומדהימה עם המציאות המורכבת בה מתערבבים התכנים האקטואליים, החברתיים והאישיים. בכל אלה, ומעבר, הסטודנטים בחרו לעסוק בפרויקטי הגמר שלהם - מהקשר בין האישי לחדשותי, זיכרון, הנצחה ופוסט טראומה, אהבה ומיליטריזם ועד המוחשי למול הדיגיטלי. במבט מהצד, אין ספק כי תצוגת הסיום היא רגע השיא, רגע אליו מתנקזת כל העבודה הקשה של הסטודנטים שזוכים להציג בערב חגיגי את פרי יצירתם בפני הקהל הרחב והתקשורת, או כך לפחות חשבנו. אלא שאחרי שנכחתי בתחילת השבוע בביקורות הגמר בכבודם ובעצמם, "קודש הקודשים" אם תרצו של הנעשה בין כותלי המחלקה והמעמד הכי מותח ומרגש עבור הבוגרים - הבנתי רגעי שיא בשנקר מה הם.
אז כן, לראשונה בתולדות שנקר, או בכלל במחוזותינו, מדור וואלה אופנה הוזמן לקבל הצצה בלעדית וחד-פעמית לסשן ביקורות הגמר של מחזור 2024 בהובלת פאנל מעצבים ויזמים ישראלים מחו"ל. איך זה קרה ומדוע דווקא עכשיו? "זוהי שנה מיוחדת במינה ומחזור שאין דומה לו בעולם" משיב אילן בז'ה, ראש המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, "הם נבחנו לראיונות הקבלה שלהם בזום וגם חצי השנה הראשונה ללימודיהם התקיימה בזום בעקבות המגפה. כלומר הם לא הכירו ולא נפגשו אחד עם השני (שזה חלק מאוד חשוב ומפרה בלימודים במחלקה), ולא נגעו בחומר מעשי או פיזי אלא רק בסוף שנת הלימודים הראשונה. ואז כשהגיעו לשנת הלימודים האחרונה והמקוצרת - מלחמה ארורה, ותחילת עבודה על פרויקט הגמר בסוף דצמבר כשחלקם עוד משרתים במילואים. חלקם פגועים מהטראומה הקולקטיבית וצריכים להיכנס להשראה ופיתוח רעיון. לא פשוט. תראי לי עוד סטודנטים בעולם שזה קרה להם. ועדיין, ביחד עם צוות שהוא אגדה, הצלחנו בפרק זמן קצר יותר ליצור 41 קולקציות מגוונות, מעניינות, מרתקות ורלוונטיות. לכן, חשבתי שזה ראוי לציון ולחשיפת התהליך בפעם הראשונה".
ראוי זו לא מילה. לאורך סשן הביקורות, שהתחלק ליומיים ותיקתק כמעט כמו שעון שוויצרי, ישבתי מרותקת לכיסא שתפסתי ולא שחררתי, כי היה קהל. וואלה? לא ציפית לכל כך הרבה קהל. ממרצים מנחים וחברים שנכנסו ויצאו, סטודנטים משנים א/ב/ג שהגיעו להתרשם ולהבין מה מצפה להם בהמשך הדרך, מוטי רייף שנכח יחד עם פמלייתו הנאמנה והחרוצה התרגש ותעד (בכל זאת הוא מלווה את שנקר מזה כעשרים שנה, וכמובן גם הבמאי והמפיק של תצוגות הגמר). אפילו מעצבים בוגרי שנקר שהם כבר בעלי מותג מקומי הגיעו לתמוך ולקבל הצצה ראשונה לכישרונות שאוטוטו יצאו אל השוק, בתקווה.
מהרגע שהתמקמתי בשורה השנייה מאחורי הפאנל המכובד (שעוד קטנה נגיע אליו), פשוט התרגשתי בשבילם ואיתם - עם הבוגרים - כי איך אפשר שלא. אחד אחרי השנייה, הם תפסו מקומם על במה קטנה הממוקמת בקצה כיתת הלימוד המכילה. וזה הלך ככה: ראשית כל בוגר מארגן בזריזות על לוח הפרזנטציה את לוחות הסקיצות, האיורים וההשראה של הפרויקט שלו, מתיישב על שרפרף מוגבה ותוך דקה-שתיים זהו, שואו טיים; הסטודנט נושא פתיח קצר בקול נרגש (לפעמים יותר ולפעמים פחות), קיו מוסיקה לדוגמניות.ים שנכנסות ומתייצבות בשורה על הבמה, והסטודנט אז פונה להסביר בקצרה על הקולקציה שעיצב כמו גם על ההשראות, החומרים וכיוב'. בשלב זה כל דוגמן יורד בתורו מן הבמה ופוסע אל עבר חברי הפאנל שיוכלו להתרשם מקרוב-קרוב, והם? מתענגים על כל רגע. נוגעים בחומרים, מתלחששים, שואלים, מבקשים לפתוח, להזיז או להוריד... בין לבין ספר הסקיצות (aka סקצ'בוק) של כל סטודנט עובר בין חברי הפאנל, וכשהדוגמנים חוזרים אל הבמה מגיע רגע השיא שלשמו כולם התכנסו; הביקורות שמשמיעים חמשת חברי הפאנל, כל אחד בתורו.
כמו בכל שנה, כך התוודעתי, מרבית חברי הפאנל הם מעצבים או יזמים מובילים ישראלים הפועלים מחוץ לגבולות המדינה; מעצבת האופנה, החונכת והמרצה הבכירה ענת חפץ, שאחרי עשור בחו"ל חזרה ארצה והשיקה את מותג האופנה והלייף סטייל העצמאי שלה KAWAYAN. מעצב האופנה קובי הלפרין, שחי ופועל בניו יורק מזה כ-20 שנה, חבר ב-CFDA (מועצת מעצבי האופנה של אמריקה), בעל לייבל מוכן ללבישה מצליח הנושא את שמו ומכהן גם כמנהל הקרייאטיבי של בית האופנה הצרפתי אונגרו. אבשלום גור, המנהל האמנותי של בית האופנה האיטלקי Maryling, מומחה עולמי לאופנת יוקרה, מסייע ומוביל בהקמת מותגים בעולם. אריאל חן נחמן, מעצב ראשי של תחום הרקמה בבית האופנה הצרפתי סקיאפרלי (לא פחות) עבור קולקציות הוט קוטור, פרט-א-פורטה ו-VIP. ורננה קרבס, מייסדת שותפה ומנכ"לית של Algaeing (חברת חדשנות טקסטיל מבוסס אצות), מומחית לקיימות, מדריכה יזמים (במיוחד נשים) במרחבי החדשנות וזוכת פרס H&M Global Change.
מדוע חשוב לך שחברי הפאנל יהיו מעצבים מובילים/בעמדות מפתח שפועלים ועושים חיל דווקא מחוץ לגבולות המדינה? למה לא למשל בוגרי שנקר שהם מעצבים מקומיים, שחיים את הנרטיב ואת המציאות וההתנהלות היומיומית/היצירתית/המסחרית כאן?
ראש המחלקה אילן בז'ה: "רוב המעצבים המקומיים בוגרי שנקר מגיעים במהלך השנה לביקורות של הפרויקטים שנלמדים בכל השנים. מאחר ואנו נמצאים ופועלים רבות בזירה הבינלאומית, חשוב לשמוע ולשתף את המעצבים בעמדות מפתח בינלאומיות. המטרה היא להביא מגוון של אנשים מוכשרים ממקומות שונים - אקדמיה, אנשי תעשייה, עיתונות, הד הנטרים מאירופה וארה"ב".
תעשה לנו קצת ניים דרופינג.
"לדוגמה גוסטבו פרנקו - מעצב בגדי הנשים של אקנה סטודיו בפריז הגיע בעבר והיום עובדים באקנה פריז ושטוקהולם כבר 4 בוגרים שלנו, אריאל חן נחמן - מעצב ראשי של מחלקת הרקמה של סקיאפרלי שמגיע זו השנה השנייה ברציפות. היו גם: רינה טולדו - מנהלת גיוס טאלנטים בתחום הקריאייטיב של קבוצת דיזל (ג'יל סנדר, מרג'יאלה, מרני, ויקטור אנד רולף, ויש לנו שתי בוגרות שעובדות כבר בקבוצה), מנהל מחלקת הג'ינסים של קלווין קליין, קראייטיב דירקטור של מגזין Dust ועוד".
מטבע הדברים, ולו רק מעצם היות הסטודנטים אזרחי ישראל הכה מורכבת והפכפכה, בכל מחזור ישנם בוגרים שבוחרים להקדיש את פרויקט הגמר שלהם להתמודדות או לחקר אירועים מכוננים המתרחשים סביבנו, או בתוכנו. אבל השנה, כשאנחנו במלחמה, זה קרה ביתר שאת (ובאופן מאוד מובן, כמובן). חלק ניכר מהקולקציות של בוגרי מחזור 2024 עוסק באירועים קולקטיביים או חוויות אישיות מורכבות שהסטודנטים התמודדו עמם בתשעת החודשים האחרונים - מכאלה שגויסו בעצמם למילואים, דרך "עקרות בית נואשות" שנותרו מאחור עם כל הנטל, מי שתחושת הביטחון שלו בין כותלי הבית נופצה, חתונה שנדחתה ונדחתה ועד אבדות והנצחה. בטרם הגעתי תהיתי כיצד חברי הפאנל יתמודדו עם הדבר, אך ענת חפץ סיפקה לי את המענה מיד בפתיחת יום הביקורות הראשון באומרה בדברי הפתיחה כי "על אף הנסיבות המיוחדות, אנחנו מתכוונים לתת ביקורת אמיתית וכנה, כי זה מה שמגיע לסטודנטים", כפי שהיא ביקשה להדגיש - "בייחוד שזו הביקורת האחרונה שיקבלו לפני שיצאו אל העולם, אל התעשייה".
ואכן השופטים, הפאנליסטים, לא נתנו לסטודנטים שום הנחות, גם כשנושא הפרויקט היה סופר דופר רגיש או אישי, והיו לא מעט כאלה. את קולקציית "אני אוהבת אותך אמא" מעיין גלילי הקדישה להנצחת אמה (חני גלילי ז"ל) שנפטרה מסרטן בזמן לימודיה תוך שילוב בגדים מארונה הפרטי של האם בתוך העיצובים, שכמה שהם נועזים ככה הם מרגשים. כך גם בפרויקט "תיבת נדוניה" היפהפה של סשה רטנר שעוסק בנדוניה שסבתה טיפחה בעבורה אך בנסיבות משפחתיות מצערות נגזלה ממנה, כשהיא מציגה פרשנות חדשה לגזרות ולפיתוח בד מסורתיים בשילוב רקמה והדפסות על הבדים. ובעבודתו של דניאל קורדיאבצוב, "אהבה חולה", הוא עסק בפתיחות ובאומץ בזוגיות, אהבה, פרידה והחלמה, תוך שהציג קולקציה קוהרנטית ומוקפדת בצבעוניות מעולה שהדהדה חנק ונוקשות למול רכות וכאב. אז אולי דווקא בגלל שהמדובר בכישרונות, הציפייה היא בהתאם, גבוהה, והדבר בא לידי ביטוי בירידה לפרטי פרטים בנוגע לשלל אספקטים בפרזנטציות של הסטודנטים. החל מהסקיצות והאיורים שקיבלו גם הם התייחסות ניכרת במהלך הביקורת, ולא רק הדגמים עצמם, וכלה בבחירות הסטיילינג (הנעלה, תכשיטים וכיוב') שלפעמים הפריעו ולפעמים תרמו - בייחוד כשהמדובר היה באביזרים שעוצבו from scratch על ידי הסטודנטים.
ואם כבר באקססוריז עסקינן, מרגיש לי שהמחזור הזה התעלה על עצמו ולא מעט שהסטודנטים בחרו לאתגר את עצמם אקסטרה, לעצב וליצור בצד מערכות הלבוש גם את הפריטים המשלימים, כדוגמת תיקים וכובעים. ולפרקים היה זה הו כה משובח. למשל, התיקים המצוינים שתמר אלבז עיצבה בטכניקות פיסול בעור, "מסגרת פלואידית", שכמעט וגנבו את כל ההצגה, אבל למזלה גם מערכות הלבוש שיצרה לא נפלו באיכותם ובייחודם, כך שהקולקציה שלה יכולה הייתה לעמוד בפני עצמה גם ללא התיקים. הנרי קליוזנר בכלל הפעים כשבקולקציית "ארגונומיה", שעסקה במערכת היחסים בין אביזרי אימון ומכונות לבין גוף האישה ואופיינה בפלטת צבעים רכה על טהרת קרם וחום על גווניו, כנגד צמר ועור, יצר תיקי צד, גב, כמו גם אלמנטים מפתיעים (היי לכיסי המטקות המעולים) והכל עשוי לעילא ולעילא. נוי סלמי, שכבר התחילה להותיר חותם בתעשיית האופנה המקומית (עיצוביה מושאלים לא אחת להפקות מובילות ונלבשים על ידי טאלנטים כדוגמת סטפן לגר או נס וסטילה), חקרה בעבודתה "When going on a virtual camping trip, be sure to dress accordingly" את ההבדל בין חוויות המציאות הפיזיות לבין אלה הוירטואליות בעידן הטכנולוגיה המודרנית - ויצרה דגמים מסקרנים ברמת גימור מעוררת השראה, כולל אביזרים משלימים.
כנ"ל לגבי הפרויקט של לב פרימן, "תנועה עבור תכלית", שבוחן את הקונפליקט בין הרצון האנושי למצוא משמעות לבין חוסר היכולת להבין אותה, ומתמקד בעבודות קראפט ייחודיות, כמו קליעה בצמחייה מקומית ושילוב דיטיילים מתרבות עבודה ובגדי נזירות. אחרונה חביבה בקטגוריה הזו אזכיר את עבודתה של נטע שלום, "זריקת אנרגיה", שפשוט השאירה אותי עם טעם של עוד - קולקציית עשירה בחומרים ובצבעוניות מרהיבה שמרפרפת לעולמות הריזורט ובכלל משקפת התמודדות של היוצרת עם פוסט טראומה מילדותה, תוך שימוש במגבות, ג'ינס, עור, רקמות, סריגה, טאפטינג, אריגת חרוזים והדפסות דיגיטליות.
עוד עבודות שמאוד התרשמתי מהן, אך קצרה היריעה מלהכיל, היו: "פיזיותרפיה במוזיקה" של דוד אוקס, "קטורה-סיפורה של היאחזות" של מיטל לרר, "קטוף את היום" של נעם שליכטר, "אני המוזה של עצמי" של עדן פריד, "הד הנצח" של ליאן פארס, "C'YBORG_ORGANISM" של עתליה לברטובסקי, "Not Belonging Anywhere" של פאדי אנק, ו"הצל הפנימי" של שחר גלר.
היה מאלף לצפות בחברי הפאנל מציעים לפעמים לדוגמניות "תורידו רגע את הנעליים", או "את גופיית הסריג האדומה יכול רגע להחליף עם הדוגמן מימין..?", ואף פיזית קמים ממקומם לעזור עם זה, משמע להציע איך אולי לסגנן מחדש. במקרים מסוימים ההצעות מהפאנל בהחלט שיפרו ושדרגו את הפרזנטציה כמכלול. אז תהיתי ושאלתי, אם ב-4 הימים שנותרו עד לתצוגה יהיו סטודנטים שבאמת יערכו שינויים? אך תשובתה של חפץ הייתה חד משמעית: "לעיתים רחוקות זה קורה".
"אני חושבת שהסיפור הוא חלק מהמעצב, חלק מטביעת האצבע שלו וממי שהוא" אומרת קרבס, "אבל זה לא הכל. זו נקודת ההתחלה ומשם צריך לעבור לשלב של המעצב הבוגר שמבין שבסוף אנחנו צריכים לעשות את הניתוק מהפן הרגשי-אישי ולתת ביקורת מקצועית. גם אם את נורא מתחברת לפרויקט מסוים והסיפור קורע לב או מאוד מרגש, עדיין זה לא ישפיע על הביקורת הסופית. כי בסוף את שופטת את מערכות הלבוש והן צריכות לדבר בשפה שמתכתבת גם עם הקונספט, גם עם החומר, עם הכל". גם אבשלום גור גורס "אין לי בעיה", לתת את הביקורת, הכוונה, גם כשנושא הפרויקט מאוד אישי או רגיש - "כשאתה מקצועי, מנוסה ומומחה בתחומך אז אתה מסתכל על העבודה ומכבד את הבן אדם שמולך אבל יודע לעשות את ההפרדה. הביקורת היא אף פעם לא כלפי הסטודנט עצמו, כלומר לא כלפי היוצר באופן אישי, אלא כלפי התוצרים שלו. ובמקום הזה יכול להתקיים דיאלוג אמיתי, לכן אין לי בעיה לתת ביקורת בונה". ויש לו טיפ חשוב לסטודנטים לעיצוב אופנה: "אני חושב שעדיף לא לבחור בנושא אישי לפרויקט, עדיף אישי של מישהו אחר" הוא מחייך וממשיך, "אחרת זה מאוד קשה, ועדיף תמיד לשמור על קצת ריחוק מנושא העבודה. אחרת אתה כל הזמן מחויב לתת דין וחשבון ובעצם תמצא את עצמך עובד בשביל ההשראה, במקום שהיא תעבוד בשבילך".
אבל הייתם מצפים או רוצים שזה יקרה? כלומר, שסטודנטים ינסו ליישם לפחות חלק מההערות עד לתצוגה?
חפץ: "כן הייתי שמחה לדעת שהם לפחות חשבו על זה. אבל בשלב הזה הכל כבר סגור ומוכן מבחינת הסטודנטים, הם כל כך מתרגשים, אז אני לא באמת מצפה לראות שמשנים משהו. כן אציין שכאשר אני נותנת הערות וביקורת, אני גם מייעדת שזה יגיע לאוזני סטודנטים משנה א', ב' ובעיקר ג', שגם יושבים בקהל ויכולים ללמוד מזה המון".
חן נחמן: "בסוף היום התצוגה זה הפאן, איזושהי מסיבת סיום בה הבוגרים חושפים את הקולקציה לעולם, בעוד שאת הביקורת שלי אני נותן לא בהתייחס דווקא אליה, אלא בראייה לעתיד, והסטודנטים יבחרו אם ומה לקחת מזה להמשך דרכם".
גור: "הייתי מצפה (בשבילם), אבל אני יכול להגיד לך שבטוח הם לא יישמו. ובאופן כללי אני רוצה לצפות לפחות. כלומר לא מצפה פתאום לסטיילינג מוקפד בתצוגה וכו', אלא מה שחשוב לי הוא לראות את הרעיון ואת כתב היד של המעצב".
בעוד שעל פרזנטציות מסוימות הדעות ממש, אבל ממש, נחלקו, כשהסתמנה תמימות דעים גורפת בקרב חמשת חברי הפאנל על פרויקטים מסוימים היא נשמעה חזק וברור, בייחוד כשזה היה לחיוב. כך למשל שני מיטב זכתה למחיאות כפיים עם כניסתה פלוס בזמן הפרזנטציה, ולא רק לאור העובדה שהיא הגיעה שבוע לאחר שילדה(!) ובכוחות פלאיים הצליחה לסיים את הפרויקט שלה, אלא כי קולקציית היוניסקס שהציגה במונוכרומטיות לבנה, "אל מול המוגבלות", הצליחה גם לרגש וגם לדייק ולהפתיע בעיצובים המתקדמים, תוך שילוב עזרים רפואיים לבעלי מוגבלויות בדומה לאלה שאחותה הצעירה שנולדה עם שיתוק מוחין נעזרת בהם.
וכך היה גם עם נדב בן דוד, שגרף מכולם מחמאות - הפרויקט שלו, "איש רגיש מאוד", מספר את סיפור ההתמודדות שלו, כאדם רגיש, עם המציאות הקשוחה אשר נשלטת על ידי קוד הטרונורמטיבי, כאשר כל חריגה ממנו מותנית במחיר אישי (כמו חרדה, הצפה רגשית, דיכאון ופגיעות יתר). הוא הצליח ליצור מרחב טקסטילי-לבושי, עמוס בצבע, מרקמים ופרטים מופלאים, שמעניק הגנה ונחמה לאנשים עם רגישות יתרה, תוך שילוב ציורים מקוריים שלו על בדים רכים ומנחמים כמו כותנת מצעים וספוג. והיו גם פרויקטים שהעלו יותר שאלות מהרגיל מצד המבקרים - כדוגמת הקולקציה הסכרינית והמשגעת של הדר בר נוי, "Cherry on top", שעוסקת בהחפצת נשים בפרסומות מהפיפטיז - מה שרק הדגיש כי העבודה מעניינת ומעוררת רגש או תגובה, שהיי זה הרי תמיד סימן טוב!
העובדה שאתם, חברי הפאנל, לא מגיעים "טאבולה ראסה" מה שנקרא, אלא לפני הביקורת נשלחים אליכם מספר סקיצות ואיורים, הסבר קצר ו-2 דגמים מצולמים מכל פרויקט - האם בעיניכם זה תורם לתהליך או דווקא "מפריע"?
קובי הלפרין: "אני עושה את זה כבר יותר מ-15 שנה בשנקר, אז מן הסתם אני יודע למה לצפות. האמת היא שלאורך השנים אני מסרב בדרך כלל לעבור על ספרי העבודות לפני ימי הביקורת, כי אני באמת מעדיף שלא יהיו לי "רעשי רקע" מה שנקרא, ושאוכל להגיב באינסטינקט מיידי לאיך שאראה את הדברים במהלך הביקורת. אבל בגלל המצב לא הרשתי לעצמי להגיע למקום הזה, כי רציתי כן להגיע טיפה מוכן וטיפה יותר רגיש. זו לא שנה כמו כל שנה, והרגשתי מחויבות להבין קצת יותר את נושאי ההשראה ברמה האינטלקטואלית ולהגיע יותר מחובר. בכל אופן, ומאחר ואני נמנה על הדור הישן, זה לא תחליף למה שאני רואה, נוגע ומדפדף. אז החומרים המוקדמים שקיבלנו לא יכולים להשפיע עלי, רק לתרום כאמור". גם מבחינת יתר חברי הפאנל זה לא מפריע לתהליך הביקורת. לדעת חפץ זה דווקא "תורם ואף מכבד את העבודה של הסטודנטים", וכך היא מסבירה: "לכל אחד מאיתנו יש רק 4-5 דקות במהלכן אנחנו צריכים גם להספיק להתרשם מהקולקציה (שסטודנט עבד עליה מספר חודשים), לגבש את ההבנה והדעה, וגם להספיק לתת את הביקורת ולדבר על הכל. וככה כשכבר ראינו קצת מראש זה בהחלט תורם".
קאט אאוטס, נפחים ופרופורציות מוגזמות. בכל שנה זה בולט בחלק לא מבוטל מהקולקציות. יש לכם הסבר לכך?
הלפרין: "לא ממקום של ביקורת אלא כעובדה - כולנו חשופים בסוף לשפה מסוימת, לאותם הטרנדים והאימג'ים (בעיקר ברשתות החברתיות), וכדי לקבל תשומת לב הסטודנט צריך איכשהו להגזים בדברים. אז לפעמים כשדברים נכנסים לתוך משבצות מסוימות זה יכול באמת לגרוע. אני בתור מעצב מסרב, ותמיד מנסה להיות רגיש ולזכור שיש בסוף גוף של אישה, יש לקוחה מאחורי הדברים. כך שהתפקיד זה לעצב עבורם, לגרום להם להיות הגרסה הכי טובה של עצמם ובעיקר להרגיש טוב. לטווח הארוך מעטים המעצבים שיכולים להמשיך להישען על תשומת לב, רובנו צריכים ליצור בגדים שלקוחות ירצו ללבוש. כשאני מגיע לשנקר אני מצפה לראות משהו שייחודי לנו. מה שאותי מרגש זה דווקא לראות את האינדיבידואליות, משהו שקשור למקום, לכאן. לדברים האלה אני מתחבר יותר, כשמשהו מנסה להיות "כמו" זה פחות נוגע בי".
גור: "ומה שאני מצפה מהבוגרים הוא מה שאני מצפה מעצמי. אני לא מסתכל על טרנדים, אף פעם, אין לי מושג. אני הולך לתערוכות, לשווקי פשפשים, אני חולם. טרנדים או מגמות הם סוג של פקידות אופנה, שנכון והכרחי להתייחס אליהם רק אם עובדים ברשתות המהירות למשל. באופן עקרוני טרנדים זה משהו שהמעצבים אמורים ליצור בעצמם, בכדי ש"פקידי אופנה" וקניינים וכו' יוכלו לעבוד עם זה. כלומר אם אתה עובד עם/מתייחס לטרנדים אתה בעצם כבר מאחר, לכן אסור לעבוד עם טרנדים אלא צריך לעבוד עם הרגש".
ההזדמנות שקיבלתי, אומר אפילו הזכות, לצפות ולהעמיק בקולקציות כפי שהזדמן לי לעשות השנה במסגרת ביקורות הגמר, ובאופן שלא מתאפשר בצפייה בדגמים החולפים במהרה על מסלול תצוגת גמר (וגם לא בחומרים ובצילומים המקצועיים שנשלחים בהודעה לעיתונות) - הדגישה לי עד כמה לפעמים אנחנו אולי מפספסים, וחבל. באמת ובתמים שמגיע לכל אחד מ-41 פרויקטי הגמר של שנקר לקבל במה וחשיפה והדהוד, אך מאחר וקצרה היריעה מלהכיל - בכתבה זו הוזכרו הפרויקטים שבלטו ו/או הזיזו בי משהו מעל כל היתר.