שלי סתת-קומבור היא מעצבת נעליים מוכשרת שפורצת גבולות ומאתגרת אימומים מזה שני עשורים, ראשת המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, אמא ורעיה מסורה. לאו דווקא בסדר הזה, אם תשאלו אותה. "ההיי-לייטס, השיאים בחיי, הם המשפחה שלי - בן זוגי וארבעת ילדיי. אחד אחת כוכבים", היא מבהירה כבר בפתח שיחתנו. "אנחנו באיזו סיטואציה משפחתית שאנחנו כבר חבורה, חברים. זה שומר עליי, שומר על כולנו. אנחנו כל הזמן אחד/ת בשביל כולם. כל ההישגים והכל לא משתווים לחבורה שיש לי". והיו גם היו הישגים. היא עצמה בוגרת אותה המחלקה באקדמיה בצלאל, כאשר בשנת 2000 (בסמוך לסיום לימודיה) ייסדה את מותג הנעליים המצליח "coupleof" עם בן זוגה, אילון קומבור. יחד הם היו מחלוצי מעצבי הנעליים בארץ. כעבור עשרים שנה, במהלכם לא הפסיקו לחקור ולחדש, הגיעה ההחלטה לסגור את העסק. בין לבין הספיקה לזכות בפרסים חשובים (ביניהם פרס העיצוב מטעם משרד התרבות), הציגה בתערוכות רבות בארץ ובעולם ובשמונה השנים האחרונות היא עושה קסמיה באקדמיה.
"אלה היו שנים מדהימות, מטורפות ומאתגרות" סתת-קומבור מספרת, "עברנו במהלכן קורונה, הפיכה משפטית ומלחמה. זו השנה הראשונה מאז הקורונה שהסמסטר התחיל ונגמר בזמן, כל זה תוך כדי מלחמה. אני מרגישה שעל אף כל האתגרים עשינו המון דברים, כאשר הסטודנטים והבוגרים שלנו הגיעו להישגים מאוד גבוהים. בתוך כך, הבאנו לקדמת הבמה את המושג "סביבת הגוף", את התפיסה ההוליסטית ואת החוויה של הטוטאל לוק. בנוסף יש לנו צוות הוראה מדהים. אני מרגישה שבניתי משהו שאני עומדת מאחוריו וגאה בו מאוד מאוד!". אם מרגיש לכן.ם שהיא קצת 'מסכמת תקופה', אתם לא טועים. בסוף השנה הקלנדרית תסתיים הקדנציה השנייה שלה כראש המחלקה לצורפות ואופנה באקדמיה בצלאל.
בין השורות אני חשה שזה "בא בזמן" מבחינתך?
"ברמה האישית זה יום ככה ויום ככה. יום אחד אני מאוד שמחה ומתרגשת ממה שעתיד לבוא, ויום אחרי אני אומרת לעצמי "איך אעזוב את המפעל חיים הזה?". באותה נשימה, אני חושבת שטוב שיבוא מישהו חדש, יסתכל רגע בעיניים רעננות ויגיד מה נכון למחלקה מנקודת מבטו. שישמור על הקיים, על מה שיש", כך היא מקווה, "אבל שימשיך לפתח את המחלקה קדימה. ובתוך כל זה יש איזה משהו מאוד נעים. הלא נודע הוא מאוד מעניין, כאילו אני לא יודעת מה יהיה וזה גם נורא מדליק אותי. אני אומרת לעצמי, רגע רגע, אני גם זה וגם זה וגם זה. ואני גם יכולה לשנות את דעתי לכשארצה. יש בזה מן החופש, שהוא נורא נורא משחרר".
להקים שוב מותג, או במילים אחרות - לחזור לצד המסחרי של העשייה, זה משהו שאת תשקלי?
"אני אשאיר את הקוראים טיפה סקרנים. רק אשתף במשהו קטן שאני חולמת עליו, וכבר התחלתי באיזשהו תהליך; אני רוצה לעשות סדנת נעליים אצל מאסטר ביפן. בעצם לחזור לסנדלרות המסורתית, לתפירה הידנית, לעבודה עם הסכין, ולעשות זוג נעליים שהוא one-of (יחיד במינו) מאלף ועד תו". האם הרגע קיבלנו הצצה למיתוג העתידי שלה?! (להזכירכם, המותג הקודם היה "coupleof"), רק ימים יגידו.
כמי שנעליים נשזרו בחייה כחוט השני - בין אם בדו-ממד או בתלת-ממד, בחומר, צורה או בחסות ה-AI לאחרונה, הנחתי כי בארונה הפרטי לבטח מסתתרים להם אוספים מעניינים. לא טעיתי כמובן. סתת-קומבור היא אספנית מדופלמת של נעליים, תיקים ומשקפיים, הכל בכפוף ל"חוקים" שהיא עצמה תבעה. לשמחתי היא נאותה לחשוף בפנינו את חלקם.
יודעת לשים את האצבע על אותה נקודה בזמן בה הבנת שיש בך תשוקה לדבר הזה שנקרא 'אספנות'?
"מאז ומתמיד אני חושבת. אני רק רוצה לומר שלפעמים יש פער בין האוסף, לבין האם אני באמת אלך עם הפריט. מבחינתי, זה לדעת שיש לי משהו מאוד יפה שלא בטוח שאנעל, אבל יש מאחוריו סיפור. למשל זוג נעלי וינטג' שקניתי ובלתי אפשרי ללכת איתן כי הן קרועות מבפנים, אבל נעשו בטכניקת עבודה שמאוד מעניינת אותי, ושאני רוצה לחקור".
ובכל זאת, מאיפה הכל התחיל?
"זה מצחיק, כי זה הרי לא סוד שכמעצבת נעליים יש לי המון סאמפלים, כמעט כל דגם שעיצבנו ויצרנו בזמנו יש לי סאמפל שלו. זה מגיע לכמויות לא נורמליות, אז היה לי כלל". הו הנה מגיע הכלל הראשון: "חוץ מסניקרס, אני לא קונה נעליים של מעצבים אחרים. כלומר נעלתי אך ורק couple-of, הייתי מושקעת בזה כל כולי. אבל ברגע שהחלטנו שאנחנו עושים הולד מהמותג והפסקנו לייצר, הרגשתי שמשהו התאוורר לי. נשמתי, ואמרתי סוף סוף אני יכולה לרכוש. כפי שאפשר לראות, כל הנעליים שקניתי היו רק עם שפיץ, עם חרטום מחודד וכמעט בצורה לא פרופורציונלית, אפילו הסניקרס כפי שאת שמה לב". הו הסניקרס... אין משהו שנכנס מהר יותר לווישליסט שלי מזה. המדובר בעיצוב אייקוני של בית האופנה AZ Factory, אותו השיק אלבר אלבז המנוח רק חודשים ספורים לפני מותו (באפריל 2021). אשתקד המותג סגר שעריו וחדל מלפעול, אבל אם ממש מתאמצים ומפשפשים, ניתן עוד לאתר באונליין פה ושם את הסניקרס המחודדות-מופלאות הללו מדגם Neoprene and mesh sneakers, שמשלבות בין טכנולוגיה לסטייל. בדיוק כפי שסתת-קומבור אוהבת לאהוב, להעריך ולנעול. "אני במידת נעליים גדולה, 40-41, ועדיין, ככל שהאימום יותר ארוך, כך אני יותר חושקת בנעל. משהו בשפיץ, בנראות, הוא אחר ושונה. הוא מתריס, הוא מתגרה. יש בנעל סקס אפיל שמושך".
אבל הפרקטיות כן חשובה לך?
"בנעליים בהחלט כן. זו צריכה להיות נעל שאני אוכל ללכת איתה מהבוקר עד הלילה, ושתמיד ארגיש לבושה ונעולה. דווקא בתיקים אני יותר הרפתקנית, כי בעצם ביומיום אני הולכת עם תרמיל גב שמכיל את הלפטופ שלי. בעוד שבתיקים שאני אוספת אני רואה בהם חפץ או פסל. גם המשקפיים הם פסל מבחינתי".
את מתייחסת לאוספים שלך ביראת קודש? או שלחלוטין מוציאה אותם "לשחק", כלומר: נועלת ומתאבזרת
"לחלוטין משתמשת בפריטים. עם המשקפיים למשל זה מעניין, אני פתאום מוצאת את עצמי מרכיבה משקפיים שקניתי לפני עשור. אני מתה על זה. ועכשיו בזכותך, פתאום כשהוצאתי את התיקים אני אומרת לעצמו 'יו, אולי אני כן צריכה ללכת איתם'. אם ניקח כדוגמא את תיק הכפפה מעור של מייסון מרג'יאלה; הוא לא פרקטי, אפילו סלולרי לא נכנס בו לכן אני לא הולכת איתו, אבל נראה לי שאתחיל. גם את יודעת, עם כמה שאני שומרת על הפריטים, בסופו של דבר עם הזמן הדברים מתפוררים וזה חבל".
אז מה בעצם האוספים שלך מהווים עבורך?
"יש באוסף גם מימד נוסטלגי. זה מזכיר סיפורים או תקופות. ממש כמו תמונות, זה מחזיר אותי לנקודות מסוימות בזמן. מה גם שזה נורא מעניין אותי, הצורניות, החומרים, הצבע, הטכניקה".
את לא רק אספנית, את למעשה עושה 'מעבדת מחקר'.
"כן ממש ככה. וגם הערך הוא לרוב לא כספי אלא נוסטלגי, או כאמור הסיפור/הטכניקה שמאחוריו".
אפרופו כסף. תקציב זה פקטור מבחינתך כשאת מתכננת להעשיר אוסף מסוים? או שהמטרה מקדשת את האמצעים בכל מחיר?
"בתוך כל האוסף הזה יש לי גבולות שאני שמה. ופה נכנס עוד חוק; זה תמיד יהיה סביב יד-שנייה או סופי עונה, שאז אני תמיד אמצא את המידה שלי בנעליים. אני אכנס ואחקור, באיביי וכיוב'. אני גם משתתפת בבידים (מכרזים אונליין) וחלק מהאוספים שלי הם החלפות, ממש סחר של פעם (עם אנשים שאני מכירה). זאת אומרת גם הדופמין וגם האדרנלין עובדים פה, והחיבור ביניהם הוא זה שמניע אותי. גם משחרר אנרגיות טובות וגם ממריץ. עכשיו בכל הנוגע לבגדים, הכלל הוא: יד שתיים וישראלי". הופ והגענו כבר לחוק מספר שלוש.
לוגומניה. את בעד?
"להיפך. אני לא רוצה שיראו את הלוגואים".
אבל את כן מעריכה ואוהבת בתי אופנה. זה ניכר גם באוספים.
"יפה, נגעת בנקודה מעולה. אז בהקשר הזה, אני תמיד אבל תמיד אקנה את המקור ולא את הפריט שעשו לו טייק-אוף. זה מאוד מפריע לי, העין שלי מאוד חדה ואני יודעת מה המקור, מי המוביל. למשל אם כבר מגפי בוקרים? אז אני עם מרג'יאלה. אבל אין מותגים ספציפיים ש'עושים לי את זה', לא באביזרים ולא בבגדים. כאמור, אין לי עניין להראות את השם של המותג אלא יש לי עניין בלדעת, ביני לבין עצמי, שאני עם הכי טוב או הכי עדכני. אני מרגישה שאני שומרת סוד, מספיק לי שאני יודעת. אם תבואי ותשאלי אותי אני אספר לך כן? אבל אני לא צריכה את זה. למשל נעלי הסירה האפורות של פראדה, מדובר על אימום שאני יודעת שנורא קשה לעשות (בין שפיץ למרובע) וזה מה שמדליק אותי. אני חיה ורואה צורות. הייתה תקופה מאוד ארוכה שהייתי נרדמת ומדמיינת נעליים".
היכן את שומרת ומאחסנת את הכל?
"יש קופסאות נעליים שאני מאוד אוהבת ואז בהן מאחסנת. רק שלרוב כשאני קונה יד שנייה זה מגיע ללא הקופסא המקורית. אבל אין לי מקום אחסון ייעודי. הנעליים למשל מפוזרות בכל הבית. אני מהמבולגנות, ויכול להיות שאם הייתי מסדרת הכל באופן "מסודר" אז לא הייתי מרגישה שזה שלי. ככה כשזה נטמע בבית, אז עדיין יש לזה חיים. גם אם אני לא הולכת עם זה, זה לא מנותק מהקונטקסט. אז אני פתאום מציצה, נוגעת או מראה לבנות... שלא ירגיש לי לא נגיש, אלא שזה חלק מהיומיום שלי". אוהבת. מאמצת.
יש איזה פריט ספציפי ש"חסר" לך באוספים, שאת חושקת בו שיהיה שלך ביום מן הימים, ואפילו עושה מאמצים לאתר אותו?
"יש מוקסינים של ג'יל סנדר, עם שפיץ כמובן, ואני בחיפושים אחריהם באתרים שלי של היד2 כי אני לא אקנה חדשות מתוך עקרון (גם לא בטוחה שהן מהעונה האחרונה). אני אומרת לעצמי, הם יגיעו אליי. זה יקרה. עד אז יש לי עם מה ללכת" היא מחייכת וממשיכה, "יש בהם פשוט משהו שהוא מאוד צ'יל והם הכי אני, אז זה יקרה".
איפה את רואה את עצמך בעוד 5 שנים מהיום?
"עכשיו אני רוצה לדבר דווקא במטאפיזי; אני רואה את עצמי שמחה, עם הילדים, עם אילון. אולי יצטרפו תינוקות קטנים (ואהיה סבתא). בעיקר להמשיך לשמור על השגרה. אני בן אדם מאוד אקטיבי שחייב אקשן, ומאוד אוהבת אנשים ולהיות עם אנשים. חשוב לי להגיד כי חלומות נועדו להגשים את עצמם, אני באמת מאמינה בזה וכך אנחנו מחנכים את הילדים. האופטימיות ושמחת החיים, התשוקה והמוטיבציה - גם ברגעים הקשים - זה מה שמניע וזה מה שמחזיק אותנו. אנחנו המון סביב הדבר הזה בבית. והג'יל סנדר? כבר יהיו אצלי עד אז, ואני אתפנה לפנטז על הנעליים או הפריט הבא".