לפני כשבוע התפרסמה ידיעה על רכישתו במכירה פומבית של תיק בירקין המקורי, אותו תיק שהתפתח משיתוף הפעולה הראשון בהיסטוריה בין משפיענית לבית אופנה (40 שנה לפני כולם) והפך להגדרה המילונית של הביטוי סמל סטטוס - והיום אפילו נחשב לאפיק השקעה רציני. קשה היה להעריך בכמה יימכר הדגם המקורי (שנמכר בסופו של דבר ב-8.6 מיליון יורו לאספן פרטי מיפן), לאור העובדה שתיקי הבירקין החדשים מהמפעל נמכרים לכל הפחות בעשרות אלפי דולרים ודורשים סבלנות וסובלנות לרשימות המתנה, אבל קל לדמיין היום את הקונה.
התיק שהתחיל כאמור בתור התיק שעוצב עבור השחקנית והזמרת המנוחה, ג'יין בירקין, לא היה אייקוני עד שנות התשעים המאוחרות, אלא שאז שמה עליו את ידה אייקון אופנה אחר - קייט מוס. הבחירה של מוס בבירקין, אגדה מסוגננת בעצמה שתמיד נודעה בפרשנות הנועזת שלה לאופנה ובסגנון האינדי גבוה-נמוך שלה, היא בחירה טבעית. האנגלייה הצנומה שלבשה גופיות פאייטים ביום וג'ינס בערב, שנעלה ד"ר מרטינס עם פרוות של מעצבים ושמלות קומבניזון משוק הפשפשים של לונדון - היא הגילום המודרני של בירקין בעצמה. אבל קייט מעולם לא היתה סלבריטאית קלאסית והיא בטח לא עבדה בזה, לא היא שהעלתה על נס את התיק.
ובכל זאת, מוס היתה מושא הערצה של סלבריטאיות אחרות, בין היתר ויקטוריה בקהאם שהייתה אז ה"טרופי-ווייף" הכי מוכרת ומושכת בעולם וגם כוכבת בעצמה. לפוש ספייס היה טעם, אבל היא גם היתה פרחה בדיוק במידה הנכונה בשביל להיות מאוד מפורסמת בשנות האלפיים, וכשהיא הפכה מזוהה מאוד עם התיק כך גם השתנה הביקוש לטובתו. כשקים קרדשיאן אימצה את הבירקין בשנות האלפיים המוקדמות, כבר הורכב השלב האחרון בסולם של הרמס. התיק שאומץ על ידי מוס כנראה כמחווה לאגדת הסטייל שלה, אומץ על ידי בקהאם אולי כמחווה לשתיהן, ועשה את דרכו לחשבון האינסטגרם שנולד בינתיים של האישה והתחת. עוד יותר טוב ועוד יותר טוב, אבל רחוק מאוד מהוייב המקורי של בירקין - האישה או התיק.
ג'יין בירקין נולדה באנגליה השמרנית של שנות הארבעים, אבל פרחה בצרפת של שנות השישים. הרומן המפורסם שלה עם סרז' גינסבורג לא רק שיקף את השחרור המיני של התקופה, אלא גם הניח אותה בלב הסצנה הבוהמית של פריז. היא עצמה היתה שחקנית וזמרת בריטית שלא הותירה את חותמה על תעשיית הקולנוע או המוזיקה, אבל בהחלט הפכה למוזה, למשפיענית בעידן הטרום דיגיטלי. היופי והסגנון שלה היו ייחודיים, הכריזמה שלה עזרה, אבל הגישה שלה הפכה אותה למה שהפכה להיות. הרוח החופשית שלה, האנדרוגיניות הלא מתאמצת, הדרך שבה לבשה חולצה מכופתרת פתוחה בלי חזייה או העדיפה ג'ינסים גזורים עם סלסלת קש במקום תיק - סימלו עבור דורות של נשים את האפשרות לחיות אחרת: לא לפי תכתיבים, אלא לפי הלב. במובנים רבים, היא הקדימה את עידן ה-self love הרבה לפני שאינסטגרם הפך את זה להשטאג או למקדם מכירות לתחתוני מחזור.
גם כשהתבגרה בירקין ועד שנפטרה לפני כשנתיים, היא לא הסתירה את קמטי ההבעה או התנגדה לסימני הזמן, אבל גם לא יצאה במובהק נגד טיפולים או התערבויות קוסמטיות (למשל, היא כן צבעה את שיערה) - והפכה לסמל של יופי אותנטי, כזה שלא מתנצל ובעיקר לא חייב שום דבר לאף לאחד. היא לא הפכה לנושאת דגל מעולם, שום דגל, ומשם הסטייל האמיתי שלה.
באירוניה כמעט סוריאליסטית, האישה שנשאה סלסלת קש פשוטה - כזו שנראתה כאילו קפצה הרגע לשוק של הידרה, הפכה כאמור לשם של אחד מפריטי היוקרה הכי קשים להשגה בעולם. תיק שדורש כמעט כמויות של פולחן כדי לרכוש אותו: רשימות המתנה, לקוחות VIP, תווית מחיר שיכולה להגיע למאות אלפי דולרים וכן, אפילו שוק שחור.
התיק הפך לסמל סטטוס, סמל למאמץ, סמל למי שיכולה - מהכוכבות של "דובאי בלינג", לכוכבות של "מסמנים את סאנסט" ועד אשתו של סינוואר בורחת במנהרות, הבירקין מככב היום במדיה שפחות מזוהה עם חופש, פשטות טבעית ושחרור.
סאפה סידיקי, כוכבת "דובאי בלינג"
לסלסלת הקש הפשוטה שבירקין נשאה לאורך שנות ה-70 וה-80 - ברחובות פריז, בשווקי לונדון, על השטיחים האדומים - הייתה אמירה אופנתית חזקה הרבה יותר. זו לא הייתה בחירה נוסטלגית, אלא חתרנות אופנתית מודעת או בלתי מודעת. היום כשמגמת ה"נורמקור", "הסלואו ליבינג" וה"מינימליזם רדיקלי" הפכו לטרנדים, ברור שבירקין הקדימה את זמנה. בצעירותה לבשה לא פעם שמלות שקופות לחלוטין או קצרות עד כדי ישבן, בדיוק כשם שלבשה ג'ינסים וטי-שרטס. בבגרותה העדיפה לרוב חולצות מכופתרות ונעלי אולסטאר, אבל תמיד נראתה נינוחה, מעולם לא דיברה בסיסמאות. היא לא הייתה תנועה, היא הייתה אישה.
ג'יין בירקין הלכה לעולמה ב-2023, אבל ההשראה שהיא הותירה אחריה לא נמדדת במספר עוקבים או בערך תיק היד. המורשת שלה מרגישה היום נכונה מתמיד - לאהוב מתוך סקרנות, להתלבש מתוך אהבה ולחיות חיים משוחררים מהצורך להוכיח.