אחרי שנים של ניסוי עם הגוף של הגבר הישראלי, הרומן עם התופרת נעצר

מעוז דהאן תופר מחדש את הגבריות הישראלית. הוא התחיל כאסיסטנט מאחורי הקלעים, פחד להשתמש בשמו הפרטי כי עדיין הרגיש "לא ראוי", והפך לאיש שהלביש את המדינה בטוניקות ובחליפות נועזות. מעוז דהאן, האיש מאחורי Nouveauriche Dog, ("נובוריש דוג") מדבר על האגו בתעשייה, על החליפה שתפר לרווק הנצחי של ישראל ולמה ב-2026 הוא מחזיר אותנו לג'ינס של מעמד הפועלים?

בתעשייה שמונעת בין היתר על ידי אגו ורעש, מעוז דהאן הוא עוף מוזר. מצד אחד, הוא חתום על כמה מהלוקים הכי אייקוניים והכי שנויים במחלוקת בישראל. מצד שני, לקח לו שנים בכלל להרגיש ראוי לתואר "מעצב אופנה". "פתחתי את המותג אחרי הלימודים, עבדתי הכי קשה שיש, הייתי אסיסטנט בתוכניות ריאליטי, אבל לא הרשיתי לעצמי להגיד את המילים האלה", הוא מודה בשיחה כנה. "הרגשתי שזה דורש ניסיון שאין לי. שלוש שנים לקח לי עד שמישהו אמר 'וואו, זה אתה? זה נובוריש?' ורק אז זה תפס."

הפחד מאחורי השם "נובוריש דוג", כשרבים תהו לאורך השנים בנוגע לשם הפרובוקטיבי של המותג שלו. דהאן חושף שהבחירה בשם המלווה את המותג נבעה דווקא ממקום של צניעות וחשש. "פחדתי להגיד 'מעוז דהאן'. למה שמישהו יקנה בגדים של מעוז דהאן? השלכתי את זה על ישות אחרת". השם עצמו הגיע מהשיח על תרבות האוליגרכים והעושר המופלג (הנובורישי) של אותן שנים, שם שהפך לסימן ההיכר של מי שמחפש בידול וחוצפה.

"הטוניקות היו הטריידמארק שלי". אם מחפשים את נקודת המפנה שבה דהאן שינה את הרחוב הישראלי, צריך לחזור לעשור הקודם. "התחלתי מגמה של טוניקות כשלא היה דבר כזה בארץ. זה נבע מהאזור שאנחנו חיים בו, טוניקות מוסלמיות ומרוקאיות ששכללתי לטריקו. פתאום ראיתי את תורג'י (השחקן איתי תורג'מן) ואת אליעד (נחום) לובשים בגדים שאנשים לא קלטו - גבר לובש שמלה." התעוזה הזו הגיעה לשיאה בשנים שבהן ליווה את סטטיק ובן אל תבורי. "זה מקור לגאווה עצומה," הוא אומר. "יצרנו שפה חדשה, דומיננטיות גברית בלי בושה. 70% מהאייטמים שלהם היו על הלבוש. כשאנשים כתבו לבן אל 'צא מהארון' בגלל איך שהוא התלבש, זה רק הראה כמה אנחנו חברה שמרנית וצרת אופקים. בעולם, האייקונים הכי גדולים הם סטרייטים שלובשים הכי נועז שיש. אין קשר בין הבגד לנטייה המינית."

אז מה לובשים עכשיו? לפי דהאן, שנת 2026 מסמנת חזרה לשורשים אבל עם טוויסט של איכות. הדנים משתלט: "המון שנים פחדתי לגעת בדנים, אבל עכשיו זה הסיפור המרכזי. ג'ינס עבה, כבד, מראה של מעמד הפועלים אבל בגימור סופר פיין." גם סופו של האוברסייז קרב, דהאן מעריך שהטרנד הרחב הגיע לקיצון. "הסלים-פיט מקנן בשובו. האוברסייז מאבד מהכוח שלו ואנחנו חוזרים למראה מוקפד ואירופאי יותר".

אצל דהאן, הבטחון המקצועי מתנקז דווקא לפריט הכי יומיומי בארון: מכנסיים. אחרי שנים של ניסוי עם הגוף של הגבר הישראלי, הוא מרשה לעצמו להגיד בענווה שהוא ה-מעצב הכי טוב בארץ למכנסיים. גזרות שנבנו מראש לגבהים המקומיים ולא לפרופורציות אירופיות מבטלות את התחנה הקבועה אצל התופרת, כך שגבר בגובה 1.70 מ' נכנס, מודד ויוצא. שם האירוע נגמר.

בשנים האחרונות, סערות סביב סטייליסטים הפכו כמעט לז'אנר בפני עצמו בתעשייה המקומית. חילופים פומביים, פוסטים טעונים וטוקבקים קשים במיוחד. דהאן מתייחס לזה בפשטות כמעט אכזרית: "זה מעליב, כן, אבל לא יותר מזה". מבחינתו, סטייליסט או מעצב נשכר כדי לספק שירות, ואם טאלנט מחליט להחליף, זו זכותו. האגו נפגע, ברור, אבל השאלה האמיתית היא לא מי צדק אלא מה אפשר ללמוד. "בסוף אתה כלי", הוא אומר ומסרב להפוך החלטות מקצועיות לדרמה ציבורית.

בעיניו, הניפוח התקשורתי סביב הסערות האלה גדול מהאירוע עצמו והדרך היחידה להמשיך היא להניח את הכבוד בצד, להבין את הסיטואציה ולהתקדם. כשנשאל על תרבות האינסטגרם וטיקטוק הוא מתאר אותן כ-MMA (אמנויות לחימה משולבות) של עולם האופנה: מהירות, אגרסיביות, נטולות היררכיה. מצד אחד, אי אפשר להתעלם מהכח, מהחשיפה ומהיקפי הצריכה. מצד שני, המחיר כבד. "זה כלי שימושי הרסני" הוא אומר, ומכוון לתרבות שמנרמלת הכל - כל אחד מעצב, כל אחד סטייליסט, והמקצוע עצמו נשחק. בעיניו, הזילות הזאת פוגעת ביוצרים ובכדור עצמו, צריכה מהירה, זולה ושופעת שמוחקת ערך, מייצרת עודפים, ומשאירה מאחוריה הרים של בגדים שאין להם כבוד, סיפור או עתיד.

איתי תורג'מן, בעיני דהאן, תמיד היה הרבה יותר מלקוח. "איתי היה הרווק התל-אביבי הנצחי" הוא אומר, "כזה שאתה בטוח שהוא יישאר שם עוד הרבה זמן". הם הכירו בתחילת הדרך, על סטים של שערים וצילומי אופנה ונשארו יחד שנים. על חליפת החתן שלבש ביום חתונתו אומר דהאן: "התחלנו בחלומות מאוד פנטזיונריים", אבל כשאותו יום הגיע, משהו השתנה. "בסוף סיימנו בחליפה סופר שיקית, לבנה, מדויקת עליו, בלי מניירות ובלי בלאגן. כי זה מי שהוא, כשהוא הבשיל להיות בעל". הרגע בחופה, הבכי, ההתרגשות, כל אלה סימנו עבורו נקודת שיא. "בן אדם הגיע לפיק של החיים" ובשקט, בלי דרמה ובלי רעש, נסגר המעגל: הרווק הנצחי לבש חליפה והפך למישהו שמוכן סוף סוף להישאר.

לאחרונה רכש דהאן את "רטרו" המיתולוגית, מהלך שהוא מגדיר כסגירת מעגל מרגשת. "זה הבית שנתן לי את הפלטפורמה הראשונה. רציתי לחזור לסקסיות של הרחוב, לא של הקניונים", מספר. גם עם ההתרחבות וההצלחה, הוא נשאר נאמן ל"חלקת האלוהים" שלו וכששואלים אם עתיד למכור את המותג תמורת צ'ק שמן, הוא עונה בכנות: "לכל דבר יש מחיר, אבל מי שיקנה יקבל את המותג, לא את מעוז. את היצירה שלי אף אחד לא יכול לקנות. אני לא מעוניין שיעלימו אותי מהמפה, אני רוצה להמשיך לייצר".

בשורה התחתונה, בין אם הוא מלביש חתן כמו תורג'מן או כל אושיה אחרת בעלת שם, ובין אם הוא מעצב סט דנים שנמכר ב-2,000 שקלים - אופנה בעיניו היא לא רעש, לא דרמה ולא מרדף אחרי כותרות; היא מקצוע, תהליך ומערכת יחסים ארוכה עם אנשים, עם גוף ועם זמן. בין טוניקות שעוררו סערות, דנים שמותאמים לאנטומיה הישראלית, לקוחות שהפכו למשפחה וביקורת חדה על תרבות המהירות, דהאן מצייר דיוק שקט בעולם שמחפש תשומת לב. נובוריש דוג אולי עלול להישמע כמו פרובוקציה, אבל בפועל הוא בחירה: להישאר נאמן ליצירה, לא להיבהל מרעש ולזכור שבסוף, הבגד הכי חזק הוא זה שיושב נכון, גם על הגוף וגם על החיים.