יש אנשים שנולדים לתוך עולם היוקרה. אחרים מגיעים אליו דרך השקעות, קשרים, ירושות או פשוט - מזל. דן אבידן הגיע לעולם הנוצץ הזה בדרך אחרת לגמרי, מחנות קטנה בנתניה, נעלי דיאדורה (זוכרים שהיה כזה?) לילדים ב-50 שקלים - והרבה מאוד עבודה קשה.
היום, כשהוא עומד מאחורי "DREAM" אחד מבוטיקי היוקרה המדוברים, שהתמקם בלוקיישן שהפך מוקד עלייה לרגל עבור לא מעט מקהל הצרכנים הישראלי, ביג פאשן גלילות, עם מותגים כמו שאנל, לורו פיאנה, הרמס, לואי ויטון - אבידן בן ה-49 עדיין מתקשה לראות בעצמו סיפור הצלחה קלאסי. "סבתא שלי נפטרה והשאירה לנו חשבון חשמל לשלם", מספר לנו. "לא קיבלתי נדל"ן, לא עסקים ולא ירושות, כל יום אני יוצא להילחם".
הדרך שלו הייתה רחוקה מלהיות זוהרת. במשך שנים העלה סרטון אחרי סרטון לרשתות החברתיות, כאלו שלעיתים הגיעו לעשרות צפיות בודדות. בזמן מגפת הקורונה, כשמרבית המשק היה מושבת, הוא מילא את הרכב בסחורה ונסע מעיר לעיר כדי למכור ללקוחות. הסרטונים שתיעדו את המסעות האלה הפכו אותו בהדרגה לתופעה, שלא נאמר פצצת אנרגיה שמוכרת את עצמה.
כיום התוכן הסושיאלי שלו מייצר כ-11 מיליון צפיות אורגניות בחודש, לטענתו, בלי שקל אחד של פרסום ממומן. "כל סרטון שהעליתי מאז 2015 לא עבר עריכה", הוא מספר. "אני מצלם ומעלה. ככה כמו שזה". אבל בניגוד למשפיענים רבים, אבידן לא רואה בעצמו כוכב רשת. מבחינתו, הרשת היא כלי עבודה. "היא ההצלחה שלי", הוא מודה. "אבל אני משתמש בה כדי ללמד אנשים להיות מי שהם, לא להעמיד פנים שהם משהו אחר".
ההצלחה הזאת לא הגיעה בלי תשומת לב מצד השחקנים הגדולים בענף. כשפקטורי 54, רשת האופנה הקמעונאית בבעלות קבוצת אירני, עולה בשיחה, אבידן לא נשמע מאוים. "אני בורח מהשוואות", הוא מצהיר. "אני לא בא להתחרות בכסף שיש לאחרים או במשאבים שיש להם. אני בא ממקום אחר לגמרי". מבחינתו, ההצלחה אינה נמדדת בגודל הרשת, אלא ביכולת לייצר קהילה ולקוחות שחוזרים שוב ושוב. "כנראה שאני עושה משהו נכון אם הגדולים מסתכלים על הקטן", הוא מוסיף, ברמיזה לכך שלדבריו לא מעט גורמים בענף מנסים להבין כיצד הצליח לבנות עסק שמייצר באזז כה גדול כמעט ללא פרסום ממומן וגב יח"צני לאורך הדרך.
הגישה הזאת באה לידי ביטוי גם במלחמתו הבלתי מתפשרת במוצרי זיוף. "אני לא יכול לראות אנשים שקונים זיוף של שעון יוקרה או תיק יוקרתי ואז הולכים לאכול במקדונלדס", הוא אומר. "אל תראה מה שאתה לא. תראה מי שאתה". בבוטיק שלו כל פריט מלווה בחשבוניות מקור, מסמכי ייבוא ורישום מסודר מול הרשויות. לדבריו, חלק משמעותי מהעבודה כלל אינו המכירה - אלא השגת המוצרים עצמם. "תיקי בירקין וקלי של הרמס כמעט בלתי אפשרי להשיג", הוא מסביר בהגיון רב, שכן הדגמים האייקונים של בית האופנה הצרפתי הוותיק הפכו למטרת על עבור רבים מחובבי האופנה שנמצאים ברשימות ההמתנה לרכישת התיק. "אני משקיע מאות אלפי יורו בשנה כדי לקבל הקצאות. למכור אותם? זה לוקח עשר שניות".
המספרים בהתאם: כידוע, תיק לבית הרמס שנמכר בטווח מחירים רחב שיכול להגיע גם ל-103 אלף שקלים, נעליים במהדורה מוגבלת ב-42 אלף שקלים ולקוחות שמגיעים למסע קניות ברכבי יוקרה ולעיתים אף במסוקים פרטיים. כן, קראתם נכון. מסוקים. למרות זאת, אבידן מתעקש להבהיר שהוא עדיין לא חלק מהעולם שהוא מספק לו שירות. "אני מוכר לאנשים במעמד גבוה מאוד, אבל אני לא שם, עדיין לא. אני איש של עבודה. אני פה 12 עד 14 שעות ביום".
ואולי דווקא שם מסתתר סוד הקסם שלו. בין כל מותגי היוקרה, המחירים האסטרונומיים והלקוחות בעלי הכיס השמן, אבידן ממשיך לדבר על אותם ערכים שליוו אותו בתחילת הדרך: משפחה, צניעות ועבודה. כשהוא נשאל מה הציל אותו בדרך, הוא לא מדבר על עסקים, "שלושה דברים", הוא אומר ומסביר: "התפילות של אמא שלי. אשתי מרינה, שהכירה אותי כשלא היה לי כלום ונשארה איתי. והמשפחה שלי".
גם היום, כשהוא יכול להגדיל משמעותית את ההכנסות ועל רקע הדרישה המשפטית והציבורית לסגור את מתחם הקניות הענק בשרון בשבתות, הוא בעצמו בוחר להשאיר את החנות סגורה בימי שבת. "אני מפסיד מזה הרבה כסף" הוא אומר, "אבל כסף לא מרגש אותי. אין אדם שלא צריך כסף, אבל אני לא אעשה כל דבר בשביל כסף".
בסופו של דבר, נדמה שדן אבידן לא מוכר רק מותגי על עם רזומה נוצץ. הוא מוכר סיפור. סיפור על אדם שהתחיל מאפס, סירב להתנצל על החלומות שלו ובנה לעצמו מקום בעולם שבו רוב האנשים כלל לא האמינו שיוכל להיכנס. בעוד אחרים מדברים וחיים יוקרה, אבידן ממשיך למכור אותה, בדרך שלו.