כבכל חודש יולי מהביל, סבב תצוגות הגמר של בוגרות ובוגרי בתי הספר הישראלים המובילים לעיצוב אופנה יצא לדרך. השנה, 94 הבטחות וכישרונות ייצאו אל שוק העבודה (35 משנקר, 25 מאוניברסיטת חיפה ו-34 מבצלאל), מצוידים בכלים ובפרקטיקות, בקולקציות גמר מושקעות ובתחילית של שפה עיצובית, שאמורים לסייע להם בהשתלבות חלקה ככל האפשר בתוך נבכי תעשיית האופנה המקומית הקשוחה (היי מציאות מבעבעת), ואף מעבר לים למי שמחזיקים בחלום הזה. עוד ניכר היה, בסבב הנוכחי, כי את השואו לא משאירים ליד המקרה. משכך, האקדמיות השקיעו אקסטרה בלוקיישנים שנבחרו, בהפקה מהודקת ובטוויית סיפור המסגרת.
הראשונים להזניק, להרשים ולספק מזוודות של השראה, היו סטודנטי החוג לעיצוב אופנה של אוניברסיטת חיפה. תחת כותרת הגג שנוסחה: "הרכבה ופירוק - התבוננות אופנתית על הזהות הישראלית", התכנסנו בקמפוס האוניברסיטה, אשר אירח לראשונה את חגיגות הגמר - ציון דרך יאה ויפה למלאת שנתיים בדיוק למיזוג המיוחל בין האקדמיה לעיצוב ויצ"ו לבין אוניברסיטת חיפה. בחסות תצוגת תכלית (פאן אינטנדד) שהנכיחה עד כמה השילוב התקדימי הזה עם אוניברסיטה מחקרית היה נכון וכמה הזדמנויות הוא טומן בחובו, הבוגרים הציגו קולקציות מהודקות, חכמות ומרגשות, ובעיקר הבהירו לנו כי קפיצת המדרגה המטאורית שהחוג עשה, אליה התוודענו כבר בשנה שעברה, לא הייתה מקרית. אלא מהלך מרתק של דיוק וחיזוק הכוחות המניעים שם (ובראשם, המנחים שבסגל), זאת ביוזמתה ובהובלתה של פרופ' לאה פרץ, דיקנית בית הספר לעיצוב, ובתפעולה של ד"ר רחל גץ-סלומון, ראש החוג לעיצוב אופנה.
אלא שאליה וקוץ קטן בה, שכן גם השנה בלטה על המסלול החיפאי ההשפעה וההשראה, לפעמים הישירה מדי, ששאבו בוגרים רבים מה-DNA העיצובי המובהק של המנחים שליוו אותם (אהרן גניש, שחר אבנט וגולן טאוב), שהם מעצבי אופנה פעילים, בולטים ובועטים בסצנה המקומית - כאלה שמתחזקים שפה עיצובית כה ספציפית-אקספרסיבית. עוד בלט, ליתר דיוק מעט הפתיע ואף בלבל אותנו, הבחירה של מספר לא מועט של בוגרים שאמנם שאבו השראה מסיפורים אישיים של הכאן והעכשיו - מחיפוש אחר שורשים וזהות, אך יצרו קולקציות שמהדהדות מדינות ותרבויות מרוחקות מאוד וקרות מאוד - עם שלל מעילי א-לה פוך עצומים, יפהפיים ודרמטיים או שמיכות קווילט בעבודת מלאכת מחשבת (ויד) מטמטמת.
בפרויקט שלה "שיקסע", כריסטינה בזאן הצליחה לספק צביטה קטנה בלב, או לחילופין הזדהות עצומה, עם קולקציה יפהפייה העוסקת בתחושת זרות בחסות פערים תרבותיים ובחיפוש אחר שייכות בתוך החברה הישראלית, עם ביקורת בוטה כלפי מוצא. זאת באדיבות מילים כמו "רוסיה" ו"מסריחה" שהתנוססו בגאון על פריטים, או דימוי החזיר שגם הופיע. מערכות הלבוש שיצרה - בנפחים קיצוניים, שכבות מרובות, טקסטורות עשירות ופרופורציות מוגזמות - היו מפעימות ב-מ' הידיעה והציגו שעטנז מופלא, שהוא משהו בין מאמה-רוסיה פוגשת באוונגרד יפני שפוגש בסוגה תיאטרלית מזן אמנויות הבמה והתיאטרון.
גם נור אלהודא דיב הפעימה ביצירה קוהרנטית רבת נפחים, מרקמים, מניפולציות טקסטיליות מטמטמות וסמלילים מוסלמים וערבים. עבודתה "האגדה על הגבר הערבי" היא דיוקן מרתק בהמשכים המגלם את דמות אביה שנפטר בילדותה, מוסלמי אדוק, נהג משאית וצייד ציפורים, אותו היא מכירה בעיקר דרך שברי זיכרונות, סיפורים ותמונות. בין דמות פרטית לאגדה משפחתית, בקולקציה שלה שאפה לבחון את האופן שבו זהות גברית עוברת מדור לדור, ואת כוחם של זיכרונות לעצב סיפורי חיים. וזה צלח, ביג טיים (פלוס לחלוחית ג'וסית שהתגבשה בזווית עינינו). והכלוב עם הציפור? בכלל שבר אותנו לרסיסים וגם איחה בו"ז.
הו אז, בדיוק בזמן, הפציע הפרויקט "רנסאנס עצמי" של רז בכר, שהיווה את מְטַהֵר החִךְ האולטימטיבי - אתנחתא נקייה ומפתיעה בין כל הפומפוזיות והדרמה שנצפתה על המסלול. באמצעות תדמיתנות משולבת מגדרית, הוא הלביש דוגמנים בשמלות דמויות כלה וקרא בקול תרועה רמה, אמיצה ומדהימה לבחון קוויריות כפתרון למאבק (עצמי, ולא רק) נגד הומופוביה מופנמת וכסדר אופנתי חדש. הקונטרסט שהציג בין הצלליות הלבנות-רכות-נשפכות לבין הגופים השריריים שזופים שהשתחלו לתוכן - הפכו לחומר וכוח בידי היוצר.
בעוד שדימא ח'טיב הפכה לרגע את המסלול ל'מאבק' ירושה מחייבת, מאופק אך נוכח ביותר. הקולקציה שלה, "ירושת האדמה", עוסקת באופן שבו עץ הזית איננו רק דימוי של יציבות, שפע, בית ושייכות, אלא גם הרבה פעמים כוח שמגדיר מעמד, המשכיות ותחושת ערך. את כל אלה היא ביטאה ביצירתיות, נטולת יותר מדי עומס או מניירות, באמצעות פלטת צבעים מוגבלת וקונטרסטית - שמנת למול שחור, ותו לא - כמו גם שילובי מרקמים 'מנוגדים', רפרור לשפות עיצוביות שונות ופעולות שזירה, חיבור וליפוף.
והופ קפיצה קטנה לראשל"צ סיטי. במסגרת שיתוף הפעולה המתמשך בין שנקר לבין קבוצת הפניקס, תצוגת הגמר השנתית התקיימה הפעם בלב מוזיאון קמפוס הפניקס המרשים בעיר, שלבש לכבוד המאורע 50 גוונים של מראות וזכוכיות, קרי: תענוג לעיניים ולחוויה (שאפו למוטי רייף ולכל העוסקים במלאכה). במרכז הקולקציות של המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר עומדות השנה חוויות אישיות של אהבה, שבר, זיכרון, בית וזהות. "מחזור 2026 בוחן מחדש את המרחבים הפנימיים, האינטימיים והפגיעים ביותר שלנו. השנה, מוצגות קולקציות גמר שבוחרות להישיר מבט אל המציאות, להשיל את המסכות ולתת מקום לאמת אנושית וחשופה", כך על פי אילן בז'ה, ראש המחלקה.
בזו אחר זו, 35 קולקציות עשירות עלו וירדו והשתקפו על המסלול, תוך שהבוגרים מציגים וירטואוזיות ויכולות מגוונות, בין אם ידניות או טכנולוגיות. אלא שהגיוון העצום שנצפה על המסלול השנקריסטי גם הדגיש את הפערים ברמה, בגמר או ביכולות (טכניות וכלכליות) בין המעצבים המתחילים שסיימו את מחזור 2026. מתוודות, היה קשה לבחור במי להתעמק ובכל זאת הייתה רביעייה שבלטה מעל כל היתר.
ראשונה תעלה ותבוא זו שנגעה בנו ונעמה לנו בפער: מזה הרבה שנים, או בכלל, שבוגרת עיצבה והציגה קולקציית פלאס סייז פר אקסלנס. לא ליד ולא בערך, אלא על אמת - נהר רוט יצרה אסופת בגדים מקורית וייעודית לנשים במידות גדולות. בהינתן המורכבויות שקיימות מאחורי הקלעים האקדמיים, זוהי החלטה מוערכת וחשובה במינה. בעבודתה "POV", רוט נשענת על "אפקט המבט הכולל" - אותו שינוי תודעתי שחווים אסטרונאוטים הצופים בכדור הארץ מהחלל ורואים אותו קטן ושברירי. את התופעה הזו היא רתמה לשיקוף חווייתן של נשים גדולות ממדים למול החלל הפיזי שבו הן מתקיימות, מוּשְׁווֹת, תופסות מקום או נתונות לביקורת מתמדת. הגזרות ופיתוחי הטקסטיל שלה ממפים את הגוף הנשי, דרך חומריות של צמר, משי, עור, ופיתוחים המדמים התעגלויות וחלוקה מתמטית.
מיכל עבר הדני הייתה המרענן הרשמי על המסלול, עם קולקציית הגברים "American Delight" שהתהדרה בצבעוניות סכרינית משמחת לב ומראה. הפרויקט שלה מתרגם את חוויית המתבגרת "הזרה" שנפשה בריפיט בארה"ב של אמריקה, לכדי מלתחה שחוקרת את המתח שבין "החלום האמריקאי" לבין ההדוניזם נטול הרסן של "הכסף החדש". עם פריטים אייקוניים כדוגמת חולצות פולו, מכנסי צ'ינו וג'קטים פרפיים שעברו תחת ידיה מתיחת פנים פנטזיונרית - הדני יצרה את ארכיטיפ "הנסיך הקטן" מהקולג'. הטולים הרקומים, סריגה בחוטי עור ושיבוץ אבני סברובסקי רק הוסיפו לכל החגיגה. אצלה, מודל הגבריות אמנם חוגג את החיים בראווה, אך מכיר בשבריריותם.
אצל אריאל זילברשטיין שאלת הזהות עמדה במרכז. בפרויקט "זהות מאומצת" היא בוחנת את הבחירה המודעת לאמץ תרבות ושייכות זרה, תוך שהיא נשענת על חווית ילדות אישית בבית תל-אביבי שמילאו בתרבות איטלקית, ועל המתח שבין המולד לנבחר. דרך צלליות פיסוליות ונפחים דרמטיים, בצמר, עור ומשי, השואבים השראה מהקוטור של שנות ה-80, זילברשטיין מציעה שזהות תתפרש כמרחב גמיש המאפשר בחירה מתוך אהבה וחופש (יס. עוד מזה בבקשה).
גם ירדן שיקלי עוסקת במתח שבין סדר לאי-התאמה. אלא שבקולקציית "תנועה (לא) מותאמת", מהמהודקות ופיוטיות שראינו בשנקר, היא בוחנת כיצד גוף וחומר מגיבים ללחץ ולדחיסה. כמי שגדלה בקיבוץ ובהמשך מצאה עצמה בחברה גדולה בעלת קודים ברורים - שני העולמות הללו התנגשו ועיצבו את מבטה על יחסים בין הפרט למערכת. והאופן שבו היא איחדה בין חייטות אטומה מוקפדת עלי צמר ורשת לבין תנועה טבעית שקפקפה ומהפנטת של אורגנזת משי צבועה - באמת היו חיזיון מופלא לפנתיאון.
בסימן חגיגות 120 שנה למוסד הירושלמי, המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים מספקת הצצה ראשונה לעבודות הגמר של בוגריה אשר יוצגו בתערוכת הבוגרים השנתית, שתיפתח לקהל הרחב ב- 24.7.26 למשך שבועיים (ותנעל בתצוגת סוף שנה שתתקיים ב-6 באוגוסט). מחליפות קזינו, נעלי פקקים ועד כתמי לידה: באמצעות לבוש, צורפות ואביזרים ההופכים לכלי לביטוי אישי ותרבותי, רבות מהעבודות חוזרות אל הגוף, בעיקר הנשי, כמרחב של התנגדות והחלמה: פרויקט הגמר "כתם לידה" של הבוגר איתם דב להמן עוסק בניסיון להגדיר מחדש גבולות גוף ובגד ולהכתים את העולם בטביעת ידו, אותו עיצב בחלומותיו לא פחות, מתוך החיפוש אחר 'הנחשק'. בעולם גברי חסין של נוקשות ותבניתיות הוא חושף שברים, כמיהה לרכות ועדינות - מה שמתבטא בדגמיו האנדרוגנים, שעשויים משי, צמר פשתן, ויסקוזה ועוד.
עוד בולטים בגזרת בצלאל: פרויקט הגמר "מר קזינו" של הבוגר גיא יוסף ירזין, שמתמקד בדמותו של המהמר הכפייתי, הנע בין הניצחון המתוק להפסד המוחץ. הגבר שלו, שמסתובב במערכות לבוש מחויטות מצועצעות, מתחיל בחזה נפוח ומסיים עם הזנב בין הרגליים, בחסות אסתטיקה ששואבת השראה מימי הזוהר של ווגאס בסרטי קאלט. לעומתו, העבודה "גוף צומח דומם" של גאיה כהן עוסקת בהתבוננות בטבע מקרוב ובתנועה בין פרחים, חרקים ויצורים דמיוניים. דרך רישום היא מפרקת צורות לפרטים (מסגרות, חללים, טקסטורות, כניסות ויציאות) ויוצרת סיכות קטנות ואינטימיות, עשויות נחושת, כסף ופנינים - שניתן לאחוז ו/או לשאת (לענוד) על הגוף קרוב-קרוב. בעוד שנטע ברייר מנתחת את גורל החיים והלימנליות (מצב ביניים זמני המתרחש בתהליך מעבר) שבין בחירה חופשית לגורל, כפי שמתגלמים בפרויקט הגמר שלה "become~ing", ובפרט בביטוי "הכול צפוי והרשות נתונה", באמצעות עיצוב נעליים מודפסות בניילון, עור וסיליקון.