במלאת שנה להקמתו של בית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה, החוג לעיצוב אופנה הציג את עבודות 10 בוגרות ובוגרי מחזור תשפ"ה, כמו גם מספר קולקציות של בוגרות תשפ"ד (שלא זכו להציג אשתקד בשל התחממות הגזרה הצפונית באותו הקיץ). ההתרגשות הייתה גדולה, ולא פחות מכך גם הציפייה שיספקו את הסחורה - בין אם מצד תעשיית האופנה, על פעיליה, מחולליה ומבקריה, או מצד העומדים בראש האוניברסיטה. ציפייה אשר התנקזה לליל אמש (א'), כאשר המבנה המוכר והנוסטלגי של החוג במושבה הגרמנית, שנמצא בתהליכי שיפוץ בואכה מתיחת פנים תדמיתית, אירח את תצוגת הגמר.
בזו אחר זו הוצגו קולקציות מרשימות שיצאו תחת ידיהם של בוגרי בית הספר האוניברסיטאי הראשון לעיצוב בישראל; מהלך חסר תקדים שהחל בתחילת 2024 משאוניברסיטת חיפה והמרכז האקדמי ויצו חיפה חתמו על הסכם מיזוג, והושלם עם צירופם של תותחים כבדים לשורות הסגל - ד"ר רחל גץ-סלומון שנבחרה להמשיך להחזיק בתפקידה כראש החוג לעיצוב אופנה בחיפה, מספר 'כוכבים' הצטרפו וליוו השנה את הפרויקטים, ביניהם שחר אבנט, אהרון גניש, דוד וקסלר ונדב רוזנברג (מעצבי אופנה מוכשרים, מנוסים ומצליחים). והמינוי אולי המכונן ביותר: פרופ' לאה פרץ, מהדמויות המשפיעות בעולם האופנה הישראלי, שמונתה לראש בית הספר לעיצוב של האוניברסיטה.
חיפה לא זרה לה. היא התגוררה בעיר הצפונית בעבר עם בעלה הראשון, אז סטודנט בטכניון. גם את לימודי התואר הראשון בתולדות האמנות פלוס תעודת הוראה סיימה באוניברסיטת חיפה. "אחר כך עזבנו לירושלים והחיים קיבלו כיוון אחר. ואז הגיע שנקר והמעבר לתל אביב", שם היא מתגוררת עד היום. "אני אישית חושבת שחיפה היא עיר יפהפייה, אני שמחה לבוא לכאן. יש כאן מקומות בילוי נהדרים, יש כאן סצנה, ואני שומעת יותר ויותר על אנשים צעירים (וגם לא צעירים) שעוברים לגור בעיר", מתארת פרץ בת ה-75.
22 שנה היא החזיקה בתפקיד ראש המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר. במהלך השנים הללו (1994-2019, כולל הפסקה מתודית ל-3 שנים לטובת שליחות לקולומביה אליה הצטרפה לבן זוגה, הדיפלומט יאיר רקנאטי), פרץ הביאה את המחלקה להישגים בינלאומיים ולהכרה עולמית, חינכה דורות רבים של מעצבים שהתברגו בבתי אופנה מובילים בארץ ובעולם. לאורך שני העשורים בהם אחזה בתפקיד הנחשק, הספיקה לאצור מספר תערוכות ותצוגות אופנה של המחלקה בעולם - מניו יורק ועד גוודלחרה מקסיקו, זכתה להוקרה וקטפה פרסים. במקביל, ייעצה בכנסי אופנה שנתיים וכיהנה כדירקטורית בחברת דלתא.
את ההצעה מאוניברסיטת חיפה, לה לא יכלה (וגם לא רצתה) לסרב, היא קיבלה לפני שנתיים משהחיים שוב חילקו לה קלפים טובים. או במילים אחרות, הזדמנות פז להמציא עצמה מחדש בעשור השמיני לחייה. "אחרי שסיימתי להיות ראש המחלקה בשנקר, נשארתי שם 4 שנים כמרצה, חברת סגל. כשפנו אליי מהאוניברסיטה עברנו תהליך עד שהכל נסגר עם המיזוג שעמד להתרחש. ואז הודעתי לשנקר שתוך חודש אני עוזבת".
אבל אם יש משהו אחד שהיא לא מוכנה לשנות או להמציא מחדש, זה את הסיגנצ'ר לוק שלה. קרי: שיער אדמוני מעוצב לגובה בקפידה, תכשיט סטייטמנט שמעטר את צווארה ו/או פרקי ידיה ("אני אוספת תכשיטי וינטג', אתניים ועוד"), ותמיד, אבל תמיד, תתפסו אותה במערכת לבוש שחורה. "זה מרגיש לי טוב ויש בזה נוחות בלתי רגילה", פרץ משיבה לשאלתנו מה עומד מאחורי הבחירה האסתטית הזו. "כך היה גם לפני שהגעתי לעולם האופנה. כשאני אורזת אני בכלל לא צריכה לחשוב מה מתאים/לא מתאים, וכשאני נכנסת לחנות מיד אחפש את מחלקת השחורים. זה גם תמיד משתלב עם אוסף התכשיטים שלי", היא חותמת את הסוגייה.
בריאיון ל-Ynet ערב מינוייך לתפקיד החדש אמרת שאת רוצה "להחיות את העיר, וגם את בית הספר". עוד סיפרת בראיונות כי את שואפת ליצור דור חדש של מעצבים "עם אג'נדה אישית ויצירתית, שיתנגדו לשיטה" - שנה לתוך התפקיד, איפה את עומדת עם המשימות הללו שהצבת לעצמך?
"ראשית אומר, הגשמה של תוכניות לוקחת זמן. עברה רק שנה ועוד שנה במלחמה, אז זו באמת רק ההתחלה. לא למדתי אופנה, אלא תולדות האמנות ותולדות העיצוב. כלומר דרך התפקיד בשנקר למדתי להכיר את המכניזם של עולם האופנה. וככל שהעמקתי להכיר אותו, ראיתי בו פגמים. אלה העיקריים שבהם: המרוץ נהיה מטורף, עם מספר רב של קולקציות בשנה (זה לא היה בתקופתי). קיימת תחלופה כל כך מהירה של טרנדים, של ייצור מוגבר ואין סופי שגם מזהם את העולם וגם גורם לאנשים לקנות יותר ויותר כשכבר יש להם מספיק. יותר מכך, זיהיתי את ההכתבה הזו שקיימת כי אנשים רוצים להיות 'אופנתיים'. אבל מה זה להיות אופנתי? האם זה לאמץ דברים שמוכתבים 'מלמעלה' גם אם לא בהכרח מתאימים ללובש או לאורח חייו? כולם עושים את זה, אף אחד לא מעז לשבור את התכתיבים הללו. כפועל יוצא גם המעצבים נכנסים לתוך אותן התבניות המוכתבות, ואז את כלקוחה לא יכולה למצוא למשל את הצבעים שאת נורא אוהבת. ב"להתנגד לשיטה" התכוונתי לטפח מעצבים שהם אינדיבידואליסטים.
וזה מה שעשינו השנה בחוג לאופנה - קלטנו המון מרצים חדשים, שהם גם דור של מעצבים אינדיבידואליסטים. אנשים שמנהלים מותג ששומר על ייחוד לאורך שנים, שומר על השפה האישית שלהם. והם כולם היו תלמידים שלי. דרך זה שנכנסו לכאן מורים שכל אחד כל כך שונה מהשני ובתוך כך גם שומר על דרכו בתוך המכונה הענקית הזו שנקראת אופנה, יביא בהכרח לכך שהקורסים, שהם מלמדים, יילמדו אחרת".
"הדבר השני המאוד מאוד חשוב שעשינו, שבעיניי הוא שובר שוויון", היא ממשיכה, "זה שפעם בשבוע הסטודנטים שלנו מהחוג לאופנה עולים להר ללמוד באוניברסיטה, בקורסים לבחירתם. זו תכנית שהגיתי מדיי-וואן כשקיבלתי את התפקיד, מאוד קיוויתי שנוכל לממשה וזה אכן קרה. יש לנו כבר שיתופי פעולה מופלאים שנרקמים, למשל עם בית הספר לארכיאולוגיה. השאיפה שלנו זה קודם כל לאפשר לסטודנטים להרחיב את האופקים, כאנשי תרבות. מה יצמח מזה אחר כך? אצל כל אחת ואחד זה כבר יעבוד אחרת".
בשנותייך בשנקר, מחלקת האופנה בהובלתך זכתה להישגים בינלאומיים ולהכרה עולמית. מרגישה שיש ציפייה מהעומדים בראש אונ' חיפה (הנשיא, הרקטורית) להביא גם את האוניברסיטה לגבהים שכאלה? או שאת מצפה מעצמך?
"קודם כול, אני תמיד מצפה מאוד מעצמי. אני מאוד שאפתנית. כשהגעתי לשנקר היו שני חוגים לעיצוב בסך הכל וכל הגבהים שהבאתי את המחלקה לאופנה היה תהליך ארוך ומושקע מאוד, עם יצירת קשרים אישיים, בינלאומיים, כולל עם בתי אופנה, חברות וכתבי עת מובילים. איזה מעצבי אופנה לא הצלחתי להביא לביקורות שם. כעת, אני עומדת בראש כל החוגים של בית הספר (מצילום, ארכיטקטורה, ועד עיצוב תקשורת חזותית ועיצוב סביבות למידה. ט"א), ואנחנו כבר קוטפים הישגים, גם בחוג לאופנה: הייתה משלחת סטודנטים שיצאה להודו לשבועיים להתנסות בהדפסה מסורתית, חיבור שנעשה דרך יזם. רק לפני חודשיים צוות מהחוג זכה במקום הראשון בתחרות הבינלאומית היוקרתית "בניית גשרים לדו-קיום" שנערכה באבו דאבי.
קורס הקיימות אותו מלמד דוד וקסלר, שהוא נורא מוכשר והולך עם האמת שלו, זכה בפרס של האוניברסיטה השנה (כמי שחרטה על דגלה את נושא הקיימות). בנוסף, יש לנו פרויקט משותף עם אמריקן איגל, במסגרתו סטודנטים עיצבו מג'ינסים של המותג והתוצרים יוצגו בחנויות, וגם שיתוף פעולה מטורף עם מאניה ג'ינס שחילקו פרסים ומלגות. באמת שזו רק ההתחלה. אז האוניברסיטה מצפה ממני, בוודאי. אבל גם אני מצפה מעצמי, כלומר הציפייה שלהם והציפייה שלי נפגשות. לכן אני לא מרגישה לחץ, להיפך. הנשיא והרקטורית הם מאוד חדורי מוטיבציה להביא את האוניברסיטה לגבהים חדשים, ואנחנו חלק מהמוטיבציה הזו. נשיא האוניברסיטה אגב, פרופ' גור אלרואי, היה הרקטור שבעצם השלים את תהליך המיזוג אז זה נורא חשוב לו. ובניגוד לאנשי אקדמיה, הוא אדם עם ויז'ן שממש מבין בעיצוב. אכפת לו בעיצוב. יש לנו גיבוי שאי אפשר לתאר במילים, יש לנו את הגב של האוניברסיטה".
ומה עמדתך לגבי סטודנטים מחיפה והסביבה שבוחרים ללמוד דווקא במוסדות המתחרים מחוץ לעיר?
"שזה ישתנה. אלה תהליכים שלוקחים זמן, אנחנו בונים פה מגוון אפשרויות ותארים מאוד רחב, שרק אוניברסיטה גדולה כזו יכולה להציע. זה תקדים, אין בארץ עוד בית ספר לעיצוב בתוך אוניברסיטה. גם בקושי בעולם, זה מודל חדש. זה הופך את זה לבית ספר לעיצוב אחר".
בראיונות קודמים סיפרת שבמשך שנים בשנקר ניסית לשנות את הפורמט של תצוגת האופנה המסכמת. והנה, אמש התכנסנו כולנו לצפות בתצוגת הגמר, המאוד יפה, של בוגרי החוג. ויתרת על זה?
"בגילוי לב אומר שבאמת במשך שנים בשנקר ניסיתי לשכנע את סטודנטי שנה ד' לנסות פורמט אחר. אבל הם תמיד רצו לחזור לפורמט של תצוגת אופנה - שיוכלו להציג לעולם ולמי שצריך את התוצרים שלהם. זה היה החלום שלהם עוד לפני שהתקבלו ללימודים, לראות את הקולקציה שלהם על המסלול. רציתי לשנות את זה בגלל שאני תמיד הייתי חיצונית לעולם הזה, שכאמור לא צמחתי בעולם האופנה. אבל כן הבנתי את ההתרגשות שבדבר, ולכן נכנעתי להם פעם אחר פעם. אבל אז הבנתי, שאי אפשר לקחת להם את החלום הזה. אני אישית חושבת שתצוגות אופנה צריכות להיות רזות מבחינת ההפקה שלהן, ולא ספקטקל. כי ככה הבגדים הולכים לאיבוד, אז אם כבר אנחנו רוצים להיענות לכמיהות של הסטודנטים ולממש להם את החלום - אז שיראו את הדגמים. מאותו הטעם בדיוק התעקשתי שהשנה נקיים את התצוגה אצלנו, בבית של בית הספר לעיצוב במושבה. וגם משום שאני חושבת שזו לא תקופה לחגיגות נוצצות. זה שנתיים כל כך קשות לכולנו ויש כל כך הרבה משפחות שנפגעו, אז תצוגה רזה זה מתאים".
רזה רזה, אבל מרשימה בהחלט הייתה תצוגת הבוגרים אמש. הפרויקטים שהוצגו גילמו את קפיצת המדרגה שהחוג הצליח לעשות בתוך שנה בלבד; אם בשנים עברו התרגלנו לראות בעיקר עבודות קונספטואליות, מאוד מעניינות זה בטוח אך שלא אחת לקו בכל הנוגע לגימורים, הקפדה ופינישים. בעוד שאמש מערכות הלבוש שחלפו על המסלול החיפאי הדגימו לא רק את כשרונם וחזונם הקריאטיבי של הבוגרים, אלא בעיקר עד כמה ליווי והנחיה מקצועיים מהמעלה הראשונה, שמדברים את הכאן והעכשיו (גם ברמת רוח התקופה וגם בהיבטים הטכנולוגיים בואכה כל החידושים) מהותיים הם, ובכוחם לשנות את כללי המשחק (אם בתחרות בין מוסדות עסקינן). הקולקציות היו הרבה יותר קוהורנטיות ואסופות, הסטיילינג אחיד ומהודק - יש אף שהגדילו לעשות ועיצבו נעליים או הד-פיסים. אז כן, יש יותר קולקציות לבישות מבעבר - מסחריות בעגה המקצועית. טוב, רע או איפשהו באמצע? זה כבר לדיון שלם אחר.
את עינינו תפסו וריתקו במיוחד עבודותיהם של מרגרט שניצר | "מסע הכלנית", הדס קור | "בוטניקה פוסט-מודרנית", ירדן סלומון | "טאצ'-דאון", רותם תאשמע | "טראומה מגדרית" ושל נטע קרפ | "לסבא, באהבה-נטע" שהצליחה לרגש אותנו כהוגן בחסות קולקציה המתכתבת עם השפה הגרפית, יצירותיו ופועלו העשיר של סבה המנוח נתן קרפ. סבה, מעצב גרפי ואמן קליגרפיה ישראלי מהמובילים בדורו, שעיצב מטבעות ומדליות עבור "החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות" וכן סמלילים ישראליים אייקונים רבים.
עוד בלטה על המסלול אמש, ההשפעה וההשראה ששאבו הבוגרים מכתב-היד העיצובי של המנחים אשר ליוו אותם בפרויקטים. כדוגמת תאשמע עם עבודתה "טראומה מגדרית", שתחת הנחייתה של שחר אבנט הנכיחה בעיצוביה שפה חזותית רוויה בשמלות טול ספק סכריניות-ספק סקסיות ועסקה במתח שבין דימוי ילדותי לנשי, בין תמימות לפיתוי. או שניצר, שבקולקציה שלה "מסע הכלנית", שנוצרה בהשראת מסע ההגירה של משפחתה מאוקראינה לישראל, יצרה שעטנז משובח בין פרטי לבוש מסורתיים (מחויטים אך נינוחים) לבין צלליות עכשוויות ונפחיות, בתוספת מוטיבים מפוסלים עצומים ועבודת רקמה. אסתטיקה שהיא מאוד אהרון-גנישית, כולל בבחירות הסטיילינג שנעשו (שהיו מצוינות אגב). כדאי רק יהיה להמשיך ולבחון אם הסטודנטים לא נוטים או ממהרים לאבד את עצמם, את חזונם או ייחודם, כשהמנחים שלהם הם מעצבי אופנה עם שפה כה ספציפית-אקספרסיבית. אבל אנחנו לא דואגות.
