לאחרונה, כתבתכן הנאמנה חזרה מטיול בן שבועיים ליפן. בין טוקיו המודרנית-תזזיתית מלאת הניגודים (פחות התחברתי) לקיוטו ונארה המסורתיות פסטורליות וצ'יל כלבבי - לא יכולתי להתעלם מאלמנט מצנן אחד שחזר כחוט השני, שכמה שהוא יפה כך הוא גם פרקטי בואכה הכרחי. לאן שלא הפניתי מבט, נגלה אלי עולם שלם של מניפות. מוגזמות, מוזרות, מרגשות, צבעוניות, מטופשות, יקרות יתר על המידה, וכל מה שבאמצע. החלטתי לצלול לעומקה של תופעה.
בת כמה את?
תלוי את מי שואלים. המניפה הידנית היא אחת ההמצאות העתיקות ביותר בתולדות התרבות האנושית. עד כמה? כ-4,000 שנות עתיקות! העדויות הקדומות ביותר מגיעות מאפריקה וממצרים העתיקה, שם נמצאו מניפות נוצות וטקסים הקשורים בהן כבר סביב 2000 לפנה"ס. בממלכת מצרים החדשה הן הפכו לסמל מלכותי ובהמשך התפשטו ליוון במאות הראשונות לפנה"ס ולרומא זמן קצר לאחר מכן. רק סביב שנת 400 לספירה הגיעו המניפות לסין דרך נתיבי הסחר ההודיים, כחלק מתנועת חפצי יוקרה בין אפריקה, אסיה ואירופה.
שם, בסין של שושלת שאנג (1600-1046 לפנה"ס) כבר נעשה שימוש במניפות קשיחות מהסוג המוכר לנו היום - עשויות עלים, נוצות או במבוק - להגנה מפני השמש ולהנעת אש. בהמשך, בתקופת "המדינות הלוחמות" הופיעו מניפות שטוחות, עשויות משי או במבוק, ששימשו גם כאמצעי אמנותי וטקסי בחצר הקיסרית. ז'אנר המתקפלות הגיע לסין רק בתקופת שושלת מינג, לאחר שהומצאו ביפן והובאו אליה דרך נתיבי מסחר במאות ה-14-15.
מסמל מעמדי של אצילים, דרך כלי טקסי של סמוראים ועד אביזר אמנותי
ה"סנסו" - המניפה המתקפלת, שהיא כאמור המצאה יפנית פר אקסלנס, התבססה על לוחות עץ דקיקות שחוברו להן יחדיו. עד מהרה, היא הפכה לאביזר מרכזי בחיי האצולה, שימשה ככלי תקשורת מעודן, אביזר פלירטוט וסמל סטטוס. המניפה אף הופיעה ביצירות מופת ספרותיות, כמו "מעשה גנז'י" ו"ספר הכרית" שנכתבו ביפן בראשית המאה ה-11 ונחשבות לרומנים הראשונים בעולם.
טוויסט בלתי צפוי מגיע בשתי תקופות מרכזיות בראשיתה של התקופה הפיאודלית בהיסטוריה של יפן - תקופות קמאקורה (1185-1333) ומורומאצ'י (1336-1573), אז המניפה אומצה גם בידי הסמוראים. אלה השתמשו בה לאותת בשדה הקרב. אם כי דווקא תקופת אדו (שמה הקודם של טוקיו) בין השנים 1803-1868 הייתה הרגע שבו המניפה היפנית הפכה מאביזר שימושי ומעמדי לאובייקט אומנותי של ממש, כזה שמגלם את כל מה שמזוהה עם האסתטיקה היפנית: דיוק, עידון, חומרים יקרים, תשומת לב לפרטים והבנה עמוקה של יחסי צבע, מרקם ועונות השנה.
בתקופה זו התבססו מרכזי ייצור בקיוטו ובאדו בחסות אומנים שהתמחו בעבודת לכה, זהב וצדף, אשר הפכו את המניפה לקנבס קטן ונייד עליו ניתן לייצר, ולצייר, עולם שלם. לא עוד רק כלי לקירור או אביזר טקסי-שימושי, אלא חפצי יוקרה שנשאו בחובם מסרים תרבותיים, חברתיים ואמנותיים.
הזליגה למערב - ואז למסלולי האופנה
המניפה הידנית עשתה דרכה מן המזרח אל המערב במסלול תרבותי מרתק, באדיבות סוחרים פורטוגזים במאה ה-16 שהחלו להניע אותה מערבה דרך נתיבי המסחר. תחילה היא הגיעה לספרד, שם שולבה בריקודי פלמנקו והפכה לחלק מהשפה החזותית של אמניות הבמה. משם היא התפשטה לצרפת, אשר הפכה במאה ה-17 למרכז האירופי של ייצור מניפות יוקרה, כאלה שאומצו בחצרות האצולה כאביזר המזוהה עם מעמד, עידון ונימוסי חצר. כבר בתקופתה של קטרינה דה מדיצ'י (אשתו של מלך צרפת אנרי השני) ניכרת נוכחותה של המניפה בציוריהם של בני האצולה. בתוך כך, האביזר שבנדון הפך לסמל נשי מובהק בחצרות אירופה, המשמש הן להצהרה חברתית והן להסתרת רגשות או פגמים פיזיים.
עד המאה ה-18 המניפה כבר נחשבה לאביזר אופנה מרכזי באירופה, עד כדי כך שהתקופה כונתה "תור הזהב של המניפות המתקפלות". מניפות בריז, קוקודמה ומשי מעוטרות הפכו לחפצי יוקרה של ממש. הן המשיכו ללוות את האופנה האירופית גם במאה הבאה, במקביל להתפשטותן לארה"ב. התבססות המניפה במערב לוותה גם בהופעת "שפת המניפה", קרי: מערכת מחוות שנועדה להעביר מסרים חברתיים ורומנטיים באופן סמוי. במאות ה-20 וה-21 היא כבר התברגה כאקססורי אופנה מודרני, אותו רתמו מעצבים ובתי אופנה עילית כחלק מהשפה החזותית שלהם.
קרל לגרפלד, מעצב העל הגרמני המנוח שהחזיר את בית שאנל לתהילת עולם, אימץ מניפה אישית כאביזר קבע משהפך אותה לחלק בלתי נפרד מדימויו הציבורי. בתיעוד אייקוני מאחורי הקלעים בתצוגת אופנה, כשכתב שואל את המעצב השנוי במחלוקת "מדוע אתה נושא תמיד מניפה?", לגרפלד משיב: "מבחינתי זה מיזוג אוויר נייד. בנוסף - כדי להימנע מתמונות לא מצולחות!" (גיחוך, נפנוף). את המשך השאלה ("וכמה מניפות יש לך?") הראשון כבר לא מספיק להשלים, והשני בין כה וכה מתעלם.
גם בזירת התרבות הפופולרית בלטו לאורך העשורים דמויות כמו קייטי פרי, מדונה, ליידי גאגא ודיטה וון טיז, אמנית הבורלסק, שתועדו משתמשות במניפות ידניות בעיצובים ייחודיים, בין אם בהופעות במה/פומביות או כחלק מהאסתטיקה התיאטרלית השוטפת שלהן.
בית האופנה דיור שילב מניפות בקולקציות שונות לאורך השנים. זכורה בעיקר הופעתה של מניפת משי אורגנזה יפהפייה מעודנת בתום תצוגת טרום-סתיו גברים 2020 במיאמי, משהאביזר הפך לאלמנט מרכזי בשיח האופנתי-גברי המודרני עד כי אומץ על ידי קהילת הלהט"ב כסממן קווירי שמקבל את מרכז הבמה. בעולם הדראג, מניפה ידנית היא דגל סמפור. "בדראג עכשווי היא משמשת לפיסוק", כך סיפר ג'ו אי. ג'פריס, היסטוריון דראג ומורה בניו סקול ובאוניברסיטת ניו יורק, למגזין Another Man. "ה'נקישה' של מניפה היא צורה שמיעתית וחזותית מסוגננת של קו תחתון או קריאה. היא מסמלת סגנון חזק וגישה חצופה מסוימת".
בעוד שפאבלו סולומון, מעצב שלמד אמנות אסייתית ואנתרופולוגיה חברתית, הסביר למגזין כי השימוש במניפות ידיים על ידי קהילת הלהט"ב משתרע מעבר להופעות. "בזמנים עברו, כאשר הומוסקסואליות לא הייתה בחברה הכללית, לא היה זה יוצא דופן שגברים הומואים מאירופה ומאמריקה יחיו ועבדו במקומות כמו מרוקו, תאילנד, וייטנאם וסין כדי ללכת בעקבות נטיותיהם המיניות. שם, המניפה הייתה פריט פלרטוט ששימש כחלק מפרסונה נשית ומפתה".
פאסט פורוורד לימנו אנו. בשבוע ההוט קוטור האחרון בפריז, עונת חורף 2026-7, ג'ונתן אנדרסון המשיך להפיח חיים חדשים בבית המפואר אליו התפקד כמנהל קרייאטיב. נקודת המוצא לקולקציה הייתה עבודתה של הפסלת האמריקאית לינדה בנגליס, ששינתה חומרים דו-ממדיים באמצעות קשרים וקיפולים. בדומה, גם אנדרסון שזר את הרעיונות הללו לתוך הקודים של דיור. בשיאה של התצוגה, יצאו אל המסלול דוגמניות בשמלות סאטן פסטליות ארוכות מקומטות קלות אשר התהדרו במניפה עצומה תלת-ממדית, בין אם בחזית או מאחור.
אבל למה ללכת רחוק?
גם מי שלא מתוכננת להיות ביפן בקרוב, שתדענה כי גלית גור, מייסדת המותג הבוטיקי "סטפניה גור", דואגת לכן. "המניפות שלי מאפשרות לנשים להוסיף את אלמנט ה'שובבות' גם למראה הכי קלאסי. כשאת לפתע שולפת מניפה ומבטים מופנים אלייך... זו אמירה, זה להעז", היא סיפרה לי בפגישתנו טרום נסיעתי. ליפן הגעתי מצוידת בשתי מניפות מטמטמות פרי עיצובה, ופייר? על פי רוב הרגשתי שהן ממש לא נופלות במאומה מההיצע האדיר, היפהפה והאיכותי, שיש ביפן. ויש.
"סטפניה גור" מתמחה בעיצוב מניפות אופנתיות ואיכותיות שמיוצרות בעבודת יד ובטכניקה מסורתית וייחודית, אך לא רק. תמצאנה שם גם מטפחות, צעיפי שאל וורסטיליים, מפות ואפילו ניחוח ייחודי מהפנט שהיא רקחה. את המותג, גור בת ה-56, פתחה אחרי 6 שנים מאתגרות של טיפולי הפוריות, לאחר לידת בתה הבכורה, הילה סטפני, בגיל 47. כאמא טרייה באחד מלילות טרופי השינה היא חוותה הארה - באותו הלילה המותג כבר נולד ואף נקרא על שם ביתה. "כשהחלטתי שאני מקימה את המותג", גור מספרת, "עידו (בן זוגי) הסתכל אליי ואמר לי 'את לא נורמלית', אבל אני כזו. אני הולכת לדברים הכי קשים ושום דבר בחיים לא בא לי בקלות. אני חושבת שהם (החיים) יודעים למי לתת את הקלפים האלה. הקלפים מורכבים, אבל הם הכי יפים", היא מתארת בהקשר לבתה שאובחנה על הרצף האוטיסטי.
בהמשך הצטרף למשפחה אח מתוק להילה, גם הוא על הרצף. "הילדים מאוד מעורבים במותג. ארז בני הוא הגאון הפיננסי, והילה בקטע של העיצובים. כשארז היה בן שלוש הוא ניגש אלי ואמר 'אמא, קודם כל את צריכה עוד מוצרים'. אמרתי לו, יש. מה עוד? 'את צריכה להתחיל למכור ביורו ולא בשקלים'".
גור, שבכלל מגיעה מעולמות הפיננסים ותפקידי ניהול בכירים, גדלה בבית אשקלוני שורשי תרבותי עשיר שבו עיצוב, ים-תיכוניות ותרבות האירוח היו מאוד נוכחים. "הורי נסעו המון בעולם, ותמיד הביאו לי משם מניפות. עם השנים זה הפך להיות נוהג בסביבתי, כל מי שטס מביא לי מניפה. יש לי אוסף מניפות מפואר, חלקן מאוד פשוטות וחלקן מאוד יקרות, כולל מניפות עתיקות שהן בנות מעל למאה שנה".
לשאלה מנין ההשראות שלה מגיעות היא יורה, "לכל מניפה יש סיפור". בתוך כך, בקולקציית המניפות החדשה 'The Stories We Carry', ניתן למצוא מחוות לאמה ג'קלין, עיצוב בהשראת עניבת איב סן לורן שנמצאה בארון אביה לאחר מותו, וכן מחווה למעצב הישראלי ואמן הקרמיקה סמי די.
"מי שמלווה אותי בכל תהליכי העיצוב (ולכן זה מאוד אינטואיטיבי) זה אבי ז"ל", היא ממשיכה. "הוא נפטר כשהייתי בהיריון עם הילה, שזה היה אחד הדברים שהיו הכי קשים לו כי ידע שלא יכיר אותה. חוויה מאוד מטלטלת. כבר מהמניפה הראשונה שעיצבתי, "הסטפניה גור פדרס" עם הנוצות, היא מאוד מייצגת אותו. אבי מאוד אהב בעלי כנף - תוכים, ציפורים, תרנגולות. הוא מגיע 'לבקר' אותי דרך קבע. מעבר לכך, רוב ההשראות שלי מגיעות ממרוקו, מקום הולדתו. בעיקר הכוכב המרוקאי שמופיע במניפות, בהשראת כוכב ירוק שקיבלתי מסתת מרוקאי ונשאר איתי כל השנים. כל עיצוב מתפתח מאותה צורניות, בנוסף קיים החיבור שלי לעיצוב האיטלקי שאני מאוד אוהבת. יש במותג הכל מהכל. דרך המניפה, נוצרת שפה. בדיוק כפי שבאירופה הקדומה כשנשים רצו לפלרטט או לתקשר עם גברים הן השתמשו במניפה".
המניפות של סטפניה גור מיוצרות במהדורות מוגבלות במפעל של נשים בסין. הכל נעשה בעבודת יד, מבמבוק. "זה חומר שהוא מצד אחד מאוד מאוד עדין ואלגנטי, ומצד שני בעל גמישות, עמידות וקשיחות. את בד הכותנה, שנבחר בקפידה, מעבירים תהליך הקשחה כדי שיהיה אפשר לקפלו בתצורת פליסה ואז להכניס את עצם המניפה. אני מעורבת בכל חלק בתהליך". גם הפרינטים שמעטרים כל מניפה מתבססים על איורים מקוריים של גור. "מבחינתי זו צריכה להיות חוויה. מהאריזה החיצונית, דרך שרוול המניפה, ועד הניחוח שפוגש אותך ברגע שאת פותחת אותה". אכן, אני יכולה להעיד שזה הציל אותי פלוס הנעים לי במקסימום את שהותי ביפן בחום הקשוח של חודש יולי.
בשקט בשקט, בלי יותר מדי תעלולי יח"צ או מהלכי משפיעניות - אדוות העשייה של גור בכלל, והמניפות היפהפיות שלה בפרט, מצליחות להגיע לידיהן של אייקונות תרבות, בארץ ובעולם. מנטע ברזילי שהופיעה עם מניפה שלה ב"רוקדים עם כוכבים" ועד ג'יין פונדה האגדית. "לפני שלוש שנים הסטייליסטית של פונדה פנתה אלי, רצתה סט של מטפחת ומניפה עבור נסיעתה ג'יין לפסטיבל קאן. שלחתי גם סט לסטייליסטית וברגע שהיא פתחה את המארז מיד כתבה לי "מה זה הריח המטורף הזה??". המשכתי לקבל תגובות כאלה מעוד ועוד לקוחות, ולכן בעצם החלטתי לפתח את המבשם שלנו. אני מרגישה שאני מגיעה למקומות הנכונים, עם הנשים הנכונות".