לאחר שחתמה חמישה עשורים של יצירה בתערוכת היחיד "דורין פרנקפורט: פועלת אופנה" במוזיאון אשדוד, מעצבת האופנה המוערכת דורין פרנקפורט בת ה-75 פונה אל הדבר הבא: עיצוב משקפיים עם קריצה לעתיד.
כמי שמשקפיים הפכו לחלק מסימן ההיכר שלה, פרנקפורט חברה אל lajo, מותג משקפיים חדשני עם גישה אופנתית, חצופה ואדג'ית, מבית חברת האופטיקה הישראלית החדשה "3 D EYES", אותה ייסדו האופטומטריסט ג'וזף חבר והיזם והמנכ"ל אוראל ניזרי. יחד, הם משרטטים את העתיד בתחום עיצוב מסגרות ראייה ושמש, באמצעות טכנולוגיית התלת-ממד המודפסת - אשר מאפשרת ייצור בכמויות קטנות, עם שליטה בגימורים ובצבעים. בימים אלה, מותג הבית lajo יחד עם פרנקפורט, משיקים ארבע מסגרות המעניקות פרשנות לעברה העשיר של המעצבת המוערכת מחד, ולעתיד שהיא רואה דרכן מאידך.
המשקפיים הכהים הם חלק ממראה החתימה שלך, בד בבד עם הבגדים השחורים והליפסטיק האדום. כשניגשת לעצב אותם, מה רצית לקחת מדורין, מהדמות שכולנו מזהות? ומה רצית אולי לשבור?
"אני כל כך לא מתוחכמת, אני לא חושבת כך בכלל", היא יורה בציניות משובבת הלב שלה. "כל דבר שאני מעצבת מדבר, מתכתב, עם האסתטיקה שלי. אני מרכיבה משקפיים מכיתה ד', בגלל רגישות למעברים של אור וצל. במשך לא מעט שנים אנשים חשבו שהמשקפיים הכהים הם בשביל הפואנטה או הדאווין, אבל זה היה כורח. אמא שלי, החכמה בנשים, לימדה אותי להפוך את זה ליתרון, לחגיגה: המשקפיים הראשונים שלי היו עם מסגרת סגולה וחתולית. זה לא שהיה לי אז האומץ להיות 'שונה', כלל לא הייתי בסיטואציה של החלטה. כשהתווסף הליפסטיק האדום, בתיכון, הבנתי שאוקיי, אני לא נראית כל כך רע. ורק תנסי לדמיין את ישראל של שנות השישים - כולם שזופים, נערות טבע, ואני לא יכולה להשתזף, עם השיער הארוך הכהה והמשקפיים הכהים. הליפסטיק ממש הציל אותי, מתחושת השונות".
אז משקפיים אצלך הם דרך להיראות, או גם דרך לשמור משהו לעצמך?
"לעדשות כהות יש בהחלט יתרונות מופלאים. אפשר להעלים מאחוריהן חוסר נוחות חברתית, להסתייג. הדבר הממסך הזה מעדן הרבה דברים בחיים. אני עם משקפיים כהים גם בחושך, אבל כשאני בבית והאור מאוזן, אני יכולה להיות בלעדיהם. גם בחלל העבודה שלי תמיד דאגתי לתנאים הללו".
לשאלה היכן נפגש הטעם האסתטי והניסיון העיצובי שלה עם הידע הטכני של ג'וזף חבר, מששניהם יחד חתומים על הקולקציה, פרנקפורט פותחת בגילוי נאות. "ג'וזף היה האופטומטריסט שלי שנים קודם. כלומר, הוא כבר הכיר את הטעם האישי שלי, את מה שאני כן ואת מה שאני לא. זו לא הייתה היכרות לצורך הפרויקט... ובכלל, הוא מאוד זרם".
היו מקומות שדווקא לא ראיתם עין בעין (פאן אינטנדד)?
"אני יכולה לעצב מוצר, אבל בשביל כל היכולות הטכניות הייתי צריכה אותו לחלוטין. העבודה ממש התחלקה בינינו. אם משהו שהצעתי או שעבדנו עליו לא היה לטעמו, הייתי הראשונה לפסול. האם היו פעמים שרצה להגיד לי "לא" ולא העז? את זה תצטרכי לשאול אותו. אני לא הרגשתי את זה".
הקולקציה כוללת ארבע מסגרות שעיצבו פרנקפורט וחבר, אשר מתבססות על דמויות שמרפררות לעולמות התרבות, הקולנוע, הספרות והמוזיקה: EVA החתולית, נשית ואלגנטית מהדהדת לזוהר הוליוודי ישן; COLETTE מציגה מסגרת מעוגלת, מעודנת ושקטה יותר, אינטלקטואלית אם תרצו, א-לה משוררת או הוגת דעות; LOU גם כן מעוגלת אך מדיפה ניחוח אנדרוגיני עם טוויסט של רוקנרול - מעט אפלה ולא מתאמצת; בעוד ש-ZIGGY עתידנית, חצופה ומוחצנת, מסגרת עם תחושת הרפתקה ובמה. בהתאמה, גם פלטת הצבעים נעה על אותו ציר שבין עבר לעתיד. מזית בר, ענבר שחור מפוחם ועד עץ שזיף.
מי בדיוק מסתתר מאחורי הדמויות/השמות שנתתם לדגמים? ואיזה פרט בעיצוב מספר את הסיפור גם למי שלא מכירה או מזהה את הרפרנס?
"אני אישה של מילים וטקסטים, וכשאני ניגשת לעיצוב יש לי דמויות בראש. EVA היא הזוהר ההוליוודי, המסגרת החתולית שהייתי מזוהה איתה. בתערוכה שלי, "פועלת אופנה", הצגתי כמה מסגרות כאלה שנעשו במיוחד בשבילי בלונדון. כעת הן השתנו והתעדכנו, כי השנים עוברות וגם הפרופורציות משתנות. ב־COLETTE בכלל הייתה לי בראש סופרת צרפתייה, הוגת דעות, אישה שהיא גם סופר שיק".
האם ZIGGY, למשל, מרפררת לדיויד בואי? (שהרי "זיגי סטארדאסט" היה האלטר אגו המפורסם של הזמר הבריטי האייקוני)
"מסגרת ZIGGY לא בהכרח מתייחסת לדיוויד בואי. זו מסגרת יותר בימתית, גם יותר רוקנרול זה כן, ומכל המסגרות, אגב, היא הכי ג'וזף - שאוהב מוחצן. האם חשבתי על לו ריד כשעיצבתי את LOU? אני לא יודעת, בכנות. כן חשבתי על סוג של רוקנרול".
"יש לי פנים מאוד ספציפיות, ואני אוהבת משקפיים עם אמירה. אבל שהיא תהיה לוחשת, לא צווחת. ולא קל למצוא כאלה - שהם לא ענקיים ומכסים חצי פרצוף. המשוואה שהובילה אותי הייתה: לעצב משקפיים שמעלימים את המאמץ ויהיו יפים גם מבלי להיות ענקיים. משקפיים הם כמו תכשיט, והמסגרת מעוררת הבעה. בכל רגע נתון, תמצאי בתיק שלי 3 זוגות משקפיים, שאני מחליפה לפי הרגע, התחושה".
את מזוהה עם קראפט ידני ושנים נשאת את הדגל של "מעוצב ומיוצר בתל אביב". בשיתוף הפעולה החדש, איך זה פוגש את הדפסת התלת-ממד? ומה היה חשוב לך לברר על מקום הייצור, החומרים והאנשים שלוקחים חלק בדבר?
"תמיד התעניינתי בטכנולוגיה. המפעל שלי לא היה שורד אם הוא לא היה טכנולוגי. על פניו הוא אולי היה נראה הכי לואו-טק, אבל ההפך הוא הנכון. לא היו גזרות קרטון למשל, הכנו את הגזרות על מסך מחשב וניצלנו כל פיסת בד קטנה. כבר בשנת 1999 היה לי אתר אינטרנט פעילו מוכר. כשהכרזתי שנה לפני כן, בריאיון" כי "בעתיד הרכישות התנהלו מהכורסה בסלון", אכן זה קרה. לאורך השנים שידרגנו את האתר, אבל המכירות המשמעותיות התחילו, לדעתי, רק ב-2015, והמהפך הגדול באונליין היה בשנת 2016. מזל שהשותפה שלי אישה עם סבלנות".
"ולגופה של שאלה", היא ממשיכה, "באתי לפרויקט עם רשימה ארוכה של דרישות נוחות, כולל המבנה על האף והידיות (עם נקודת אוויר) מאחורי האוזניים. אלה דברים שלא למדתי באופן מסודר, אלא למדתי על בשרי, ועל חשבון כרטיס האשראי שלי. במשקפיים שלנו, הגימור, הליטוש והפיניש נעשים באופן פרטני, אחד-אחד, כאן בתל אביב. האפשרות לייצר בכמויות קטנות גם חוסכת ייצור של כמויות בלתי נשלטות. בעתיד הם יוכלו לעשות עוד דברים, ולעצב קולקציות קטנות למעצבים נוספים. אני רק ההתחלה, לא הסוף של כלום".
"גם החומר עצמו היה חלק גדול ממה שהדליק אותי: הצבע, הטקסטורה, האפשרות לבחור את הגוון המדויק של המסגרת והעדשה. הרגשתי שזה כמו לעצב למותג בינלאומי. רק מינוס הלוגומניה, אני ממש לא גברת לוגו. התוצאה אינה תוצאה של ייצור המוני".
האפשרות לייצר סדרות קטנות יכולה לשנות בעינייך את הסיכוי לקיים כאן תעשיית עיצוב לאורך זמן?
"בוודאי, בכל תחום עיצוב. בשביל לקיים כאן תעשייה של עיצוב ומעצבים, זו הנישה להתמקד בה: יוקרה נגישה. כך חשבתי כבר כשהקמנו את המפעל ב-1983. אני לא חושבת שאנחנו צריכים לייצר בייסיקים (זארה, ודומיה, עושים את הטרנדים של כולם מצוין), אלא תעשיית עיצוב קטנה, בועטת ומנומקת".
"מה שאני מציעה יכול להתקיים לצד זה", היא מבקשת להנכיח. "בארון של כל אחת צריכים להיות גם כמה בגדים או פריטים מיוחדים, עם אמירה, שישמחו אותה שנים קדימה. כשאומרים שאין כסף, אני אומרת: תקנו פחות".
מה את אומרת ליוצרות וליוצרים שחוששים לעשות צעדים או שינויים מהותיים בקריירה, עם ובלי קשר לגיל?
"לא לפחד להיכשל. אין לנו דרך לדעת מראש אם משהו יצליח. הדבר הכי חשוב הוא שאם מרגישים שיש מה לתת - לתת, ולשלוח את זה החוצה. על כל הצלחה יש גם כישלונות בצידה. הרגשתי את זה מאוד כשהסתכלתי על העשייה שלי בתערוכה.. גם כשחטפתי סטירה, המשכתי הלאה. היום אני לגמרי משוחררת, אני מבוגרת ומוגשמת. זה מקום נהדר להיות בו בחיים, עם כל כך הרבה פניות והצעות מכל עבר. זה לא מובן מאליו".
ואת המסר שלה לנשים בכלל ומבוגרות בפרט, היא חותמת במילים הללו: "אנשים אומרים שאני תמיד עם משקפיים שחורים, ואני לא זוכרת מתי היו לי משקפיים שחורים!", היא מצחקקת, "הם חומים, כחולים או ירוקים. אומרים גם שאני תמיד במכנסיים, כשבפועל אני כל הזמן לובשת שמלות וחצאיות. אנשים רואים אותי קצת כמו קריקטורה, ואני אומרת את זה לטובה. זה הישג שלי - הצלחתי ליצור דמות שמאוד קל לעשות לה קריקטורה. וזה קרה מבלי להתכוון. אין שום סיבה שאישה מבוגרת תוותר, שום סיבה. אני חושבת שמלתחה, כמו הבית שלי, היא חגיגה נודדת. אני רוצה שאנשים ייתנו לבגדים את הפרשנות שלהם. גם כשאני מעצבת לבית, אני לא מעצבת למישהי את הבית - אני מעצבת את התבלין שקוראים לו דורין פרנקפורט".