לפני כשלושה שבועות דיווחתי פה בוואלה אופנה! על השער החדש וסדרת הצילומים בהם מככבת דוגמנית העל סינדי קורופורד בגיליון יוני של ווג ברזיל. הכתבה בעיקר שיבחה את יופייה המשתמר על קרופורד ואת היותה רלוונטית ואטרקטיבית גם היום, ממש כשם שהייתה בימים בהם נדרשו לפחות עשרת אלפים דולר על מנת להוציא את חברותיה ואותה מהמיטה.
הצילומים המרהיבים בניצוחם של לואיג'י ויאנגו "טופלו" מן הסתם על ידי צוות העריכה של המגזין, ועל אף רוחות השינוי המבורכות בעולם האופנה מתברר שרוכשות המגזינים עדיין נהנות גם לצפות בפנטזיה ובאשליה שעולמות האופנה והביוטי מייצרים מאשר בדבר האמיתי, אשר חף מריטושים דיגיטליים.
אתמול (שלישי) הוצף ברשת דיון בחסות Pro Aging, עמוד הפייסבוק שהקימה סמדר גנזי במטרה לקדם אג'נדה ושיח המשחררים נשים מהלחץ והמרדף אחר מראה צעיר, מודל יופי בלתי אפשרי וכל המשתמע מכך. נושא חשוב וראוי לכל הדעות.
"אף אישה לא נראית ככה בגיל 55, גם סינדי הרותחת"
האישי הוא פוליטי כתבה גנזי והרימה לי להנחתה בדיוק בימים בהם פוליטיקאית אחת דורסת פוליטיקאית אחרת - ראויה לא פחות ממנה, ובוודאי חזקה ממנה אלקטורלית - ומציבה אולטימטום כוחני בשם האידיאולוגיה (שכבר מקבלת ייצוג על ידי גבר אחר). שקד את מיכאלי למי שלא הבין.
לתעשיית האנטי אייג'ינג יש בוודאי לא מעט פנים שליליות, תרתי משמע, אבל היא לא הייתה מתפתחת למימדי ענק אם לא היו בה צורך ודרישה. מגמת הפרו אייג'ינג שתופסת תאוצה בשנים האחרונות היא בהחלט מבורכת, אך לפני כל קמט ואחרי כל שערה לבנה השנים שעוברות אמורות להביא איתן בעיקר קבלה של עצמנו ושל הסביבה ולאו דווקא בסדר הזה. כלל חשוב לא פחות מלדבוק באידיאולוגיה כלשהי הוא לנהוג בכבוד כלפי אלה שלא דוגלים בה.
במשך עשרות שנים ניתוחים פלסטיים ושיפוצים קוסמטיים היו מקור להסתרה ולבושה. כמי שגדלה בבית עם פתיחות יוצאת דופן לתחזוקה של החיצוניות - בין אם טבעית ובין אם מלאכותית - אני מודה שלעולם לא הבנתי את העניין (של ההסתרה) ובעת האחרונה אני מרגישה שהעולם יישר איתי קו.
עוד ועוד נשים משפיעות יוצאות מהארון הפלסטי ומעדכנות בדבר שגרת הטיפוח והטיפולים שלהן. נשים כמו עינת ארליך, רונית יודקביץ' ודליה מזור מקבלות את הגיל באהבה עם קצת עזרה מחברים והגיל מצידו מעניק להן אהבה בחזרה. שלושת הנשים האלה היו נותרות יפות ומרשימות גם ללא הפרוצדורות אבל זוהי בחירתן והיא לא יכולה להתיישר תמיד עם דעת הכלל.
אנו כנשים חייבות להבין ולהכיל את העניין במקום לייצר ציד מכשפות כמו שנערך אחר הזמרת מרגול לאחרונה, או לנהל את הדיון הארוך סביב שער יוני של ווג בריטניה בו מצולמת בילי אייליש במחוך פתייני. אותה אייליש שהרגילה אותנו במלתחה מטשטשת קימורים ופתאום שינתה כיוון לדאבונם של ארגוני נשים מסוימים. משמעות השחרור היא קודם כל יכולת הבחירה.
בעבר נשים חויבו ללבוש מחוכים, לנעול עקבים, לעטות כפפות ולחבוש כובעים והיום זה רק בידיים שלנו (על אף שהתהליך עוד רחוק מסיום). יש שתטענה שכריסטיאן לובוטין הוא סמל לשעבוד פטריארכלי ומנגד יגידו שהוא מקור להתרוממות הרוח והגוף. האמת נמצאת בבחירה החופשית של כל אחת מאתנו ויכולת הבחירה הזו נפגמת כשמגיעה השיפוטיות. וכשזו מגיעה מאישה אחרת נחלש כוחנו.
להיות אנטי אנטי אייג'ינג זה לא רק להיות פרו אייג'ינג, זה גם פורמט אחר של דיכוי. בטח ובטח כשאת אוחזת בנתוני פתיחה מרשימים שאינם נחלתה של האישה הממוצעת כמו במקרה של סמדר גנזי, או הדוגמנית פאולינה פוריצקובה (אקטיביסטית נוספת בתחום) ויש לך את הפריבילגיה להתבגר ביתר חן מאחרות.
כי אחרי שאת מעלה פוסט ארוך עם פנייה ביקורתית ואישית כלפי גלית גוטמן, מישהי שכבר שנים חושפת בכנות את העובדה שהיא מזריקה ושלא בראש שלה קמטים, ובהמשך את מוסיפה בתגובות: "אין כאן שיפוט, יש כאן שיקוף", וש"הביקורת אינה לגופה של אישה, אלה לגופה של תעשיית שיפוצי הפנים" - המסר החשוב אותו ניסית להעביר מתפספס. בגדול. מזמינה אותך לחשוב איך את מעבירה את המסר מבלי לשלוח חיצים לגופה של אישה.
