היא מעצבת תכשיטים כבר 32 שנה ולהיכנס לסטודיו שלה, הממוקם ב-17 שנים האחרונות בשכונת כרם התימנים בתל-אביב, זה כמו לזכות בצוהר לעולמות פנטזיה וימים עברו אשר מתגלמים בכל פינה ובכל תכשיט. נטע וולפה - בוגרת לימודי אומנות ועיצוב גרפי בויצו צרפת, ובוגרת (בהצטיינות) של לימודי צורפות אצל המאסטר ג"י קריסטל. בעוד שהאסתטיקה, או כתב היד המזוהה עמה אם תרצו, מתאפיינת בערבובים שהיא עושה בין סגנון מזרחי לאירופאי, תוך שילובים מיוחדים של זהב על גווניו, יהלומים ואבני חן יקרות (בהתאם לבחירת הלקוחות). "הכי אני אוהבת בעבודה שלי", היא אומרת מיד בפתח שיחתנו, "זה את האפשרות לעצב תכשיט ייחודי לכל אחת ואחד לפי הרצון והתשוקה, ההתאמה הפיזית לגוף, הקארמה וההיסטוריה המשפחתית". עוד נגיע לזה.
פעמיים בשנה וולפה מעצבת קולקציות תכשיטים מרהיבות, הנמכרות בארץ ובעולם, אך קיים נדבך נוסף ודי מרתק בעשייה שלה אשר מתמקד בשירותי מיחּדּוש, עיצוב ושחזור של תכשיטים ישנים או עתיקים. או יותר נכון - "טרנספורמציה לתכשיטים" כפי שהיא דואגת לתקן אותי. "כי גם יש לזה משמעות גלגולית" היא מסבירה, "את לוקחת חומר, מכניסה בו איזשהו רעיון ועושה בו טרנספורמציה, שהיא גם רוחנית, משום שמי שיענוד את התכשיט אחרי השינוי התחושה שלו כבר תהיה אחרת". אפרופו רוחניות, וולפה לא תופסת את עצמה כאדם מאוד רוחני (כפי שאולי מיהרתי לשפוט) ומציינת שהיא דווקא מאוד עם רגליים על הקרקע, אבל כן יש לה תודעה רחבה.
"אחד הנושאים שהכי מרגשים אותי הוא נושא ירושת התכשיטים" וולפה ממשיכה ומתארת, "זה המפגש עם תכשיטים מהעבר, אל מול עשייה ויצירה של תכשיטים חדשים לגמרי. תמיד יש אנשים וסיפורים מעניינים שעומדים מאחורי אותם תכשיטים. מה שאני עוד יותר אוהבת במפגש הזה, זו עבודת השחזור והתיקון שאני עושה, או האתגר שמציבים בפניי חלק מהלקוחות שמבקשים תכשיט חדש, בעיצוב מיוחד שיכלול חלק מהתכשיט העתיק שירשו מהמשפחה, או תכשיט חדש לחלוטין. כצורפת יש לי כבוד לבעלי מקצוע. כשאני רואה טבעות מלפני 100 שנה אני יכולה לדמיין את הצורף שהכין אותה. תכשיטים מסוג זה מהווים עבורי השראה, אבל לא רק. אופיו של הלקוח העומד מולי, אהבותיהם ורצונותיהם הם קו מנחה עבורי ביצירת תכשיט חדש שעיצובי ייעודי למבקש אותו''.
אומנם היא לא יכולה לשים את האצבע על איך ומתי זה בדיוק התחיל, כלומר מתי החלה להציע שירותי טרנספורמציה לתכשיטים ולמעשה הפכה להיות האורים והתומים בתחומה. אבל היא כן מבינה מהיכן זה נובע. "קודם כל אני חושבת שזה מקורות ההשראה שלי - תכשיטים עתיקים. אני זוכרת שאחת מהסיבות, מהתשוקות שלי, להיות צורפת זה תכשיטים שזכרתי שהיו לסבתי ולחברות היקיות שלה. כילדה נפעמתי מהאוספים המטורפים שלהן, ובעצם כל מה שאני עושה זה סוג של שחזור זיכרונות הילדות שלי. מעבר לכך, תכשיטי זהב ואבנים יקרות שאנשים מקבלים בירושה הם בעלי ערך אבל הרבה פעמים הם פשוט שוכבים להם איפשהו בבית. לפעמים זה מוחבא, לפעמים מוציאים אותם רק אחרי שמישהו הולך לעולמו. יכולות להיות גם המון מחלוקות משפחתיות סביב תכשיטים שעוברים בירושה. למעשה יש פה המון עניינים ואני הבן אדם לפתור אותם", היא גורסת בחיוך. וממשיכה: "אני חושבת שמה שקרה הוא, שאנשים הגיעו אליי אחרי שצורפים אחרים פשוט הציעו להם כלאחר יד "להתיך" בעוד שאני תמיד התאמצתי - לשמור על האבן, לדאוג שתישאר חתיכה מהתכשיט הישן ולשלבה בעיצוב החדש. אז כנראה שזה לאט לאט תפס תאוצה כי באמת יצאו דברים נורא יפים, שגם הפתיעו אותי".
עד כמה וולפה מעורבת רגשית ומקצועית בתהליך אתם שואלים? התשובה היא - בכל רמ"ח איבריה, כולל תחושותיה ואמונותיה. "זה הייעוד שלי בחיים, אין לי שום ספק בזה. אני דוקטור דוליטל של התכשיטים האלה", כך היא אומרת לי.
אוקיי נמסתי. ועכשיו תסבירי?
"יש תכשיטים שאני מקבלת אולקוס רק מהמחשבה להתיך אותם, גם אם הם נורא מכוערים לדעת המשפחה", היא מתארת. "ומנגד, יש תכשיטים שממש כדאי להתיך אותם. המשחק הזה של מה להתיך ומה לא הוא מאוד משמעותי מבחינת שמירת הערך של מה שיש. ובכלל, זה עולם הולך ונעלם. אנחנו טובעים בחפצים וכל הזמן קונים דברים חדשים, כל הזמן משתעממים ממה שיש לנו - גם בתכשיטים כמובן. זו הקלות הבלתי נסבלת הזו. אז אני ההפך מכך, אני ההפך מאופנה, בייחוד המהירה, במובן שאני מציעה רֶדִי מֶייד (יצירה מתוך אובייקטים קיימים). אני חושבת שאנחנו יכולים להציל את העולם אם רק נעצור לרגע, קצת נחשוב, נהנה ממש שיש לנו. כך למשל כשמגיעים אלי אנשים צעירים ואפילו ילדים, אני מנסה לתת להם מטבע ישן או אבן חן ולהתחיל ליצור אצלם את התשוקה הזו, את הרצון להבין, להכיר או לדעת".
במקום שאנשים יחזיקו בכספות תכשיטים שיקרים לליבם אך לא שימושיים עבורם, את מציעה להם את האפשרות להופכם לפיס שימושי ועדכני יותר לתקופה. אז למעשה, את מציעה: קיימות בתכשיטים
"חד משמעית. היתרון במה שאני עוסקת בו, זהב ואבני חן, הוא שהם ניתנים למחזור. בעוד שעם בדים, פלסטיקים למיניהם ותכשיטי אופנה, זה יותר מורכב. גם כל נושא הצורפות, העבודה עם הידיים, הולך ומשתנה ושלא נדבר בכלל על חומרים. אין כבר חומרים אמיתיים כמעט, אז עוברים ליהלומי מעבדה. גם הזהב הולך להיגמר בעולם. עוד כמה נמשיך לחפור? ואיפה? בקולקציה האחרונה שלי "גלדריאל" שעיצבתי בהשראת שר הטבעות זוכרת מה קרה לגמדים שחפרו עמוק מדי?", היא שואלת ומיד עונה: "יצאה מפלצת שהרסה את כל המכרות שלהם. גם אנחנו כבר שם, או מאוד קרובים לזה, ואולי הגיע הזמן לעצור. די".
חשוב לך לשמר את הזיכרון והאסנס (התמצית) של התכשיט המקורי? או כל מקרה לגופו?
"כל מקרה לגופו. אני מאוד מאמינה באנרגיה של התכשיטים, ובטח כשאנחנו מדברות על ירושות. יש הבדל עצום באם זו הייתה סבתא אהובה, לבין כזו שהייתה לא כל כך נחמדה בחייה (עד שנואה אפילו), ואז אף אחד לא רוצה את התכשיטים שלה כמות שהם, על אף שהם יפהפיים!".
מה את עושה במצבים כאלה?
"אם מגיע אלי תכשיט, פיס, בעבודת צורפות מטורפת לפני 200 שנה למשל, אני אמצא דרך לשמר את זה ובלי שהם (הלקוחות) ישימו לב" היא מחייכת. וממשיכה: "אז למשל אגיד 'אל תתיכו, תשאירו לנכד שאולי ירצה את זה', או שאציע לשנות או לשבץ אחרת - נגיד אם זה עגיל קטנטן אכניס אותו בתוך הצמיד, בקושי יראו את זה אבל מבחינתי עשיתי את שלי, זה שם ונתתי כבוד לתכשיט המקורי. באופן כללי, כדי שתכשיט מיוחד או עם ערך היסטורי לא יותך וגם לא יחזור להתאכסן באיזו קופסא לעוד 40 שנה רק בגלל שיש סביבו מחלוקות או כי לא יודעים מה לעשות אתו, אני תמיד נורא מקפידה להציע פתרון שיהיה הוגן כלפי כל הצדדים המעורבים. וגם בכדי שלפני שבכלל מתחילים, שבני המשפחה יבינו כמה באמת התכשיט שווה. לפעמים אנשים חושבים שהמדובר בפריט ששווה מיליונים, ומתברר שזה רחוק מהמציאות. כמו למשל עם פנינים, שבעבר היו שוות המון כסף והיום לא כך המצב. מה שכן בעל ערך כספי הם זהב ויהלומים, וגם כאן כל מקרה לגופו. עם יהלום גדול זה קל, אפשר להוציא אותו ולשבץ מחדש. אבל כשהמדובר בחבורה של הרבה יהלומים קטנים מהמאה ה-18, שכל אחד מלוטש בצורה אחרת, זו כבר בעיה רצינית מבחינת השמירה על הערך, וגם מראש הם לא יהיו שווים הרבה כסף". ואז היא מוסיפה - "אבל כן שווים סנטימנט".
בעצם את הרבה פעמים ניצבת מול סיטואציות או דיאלוגים מאוד אינטימיים ולא פשוטים מול לקוחות שמגיעים עם תכשיט שנושא מטען היסטורי ורגשי עבורם
"נכון, אבל לפני שבכלל התחלנו לדבר עיצוב, ולפני שהתחלנו פסיכולוגיה משפחתית, יש פה המון דילמות מקצועיות משום שלפעמים התכשיט שמגיע אלי הוא בעל ערך רב, ולפעמים אין לו כמעט ערך (כספי) מלבד סנטימנטלי משפחתי. אז אני מרגישה שעם השנים רכשתי מיומנות לתקשר עם האפיקים השונים של המשפחה שמגיעה אלי, להפוך את הרוח לחומר".
אז את ממש עושה לפעמים גישור-פישור אה? או לכל הפחות נחשפת לשלל סאגות משפחתיות פרטיות
"לגמרי לגמרי. אני תמיד אומרת להם 'בואו תעשו פה איזשהו תהליך של סליחה, של קבלה. תסלחו לה, תשחררו אותה ואת הנשמה שלכם. תראו כמה היא השאירה לכם, בואו נעשה מזה משהו אחר ונברך אותה שתלך לדרכה והנשמה שלה תתגלגל הלאה בלי המטען'. בסיטואציות אחרות העבודה על תכשיט הופכת למעין "תשליך" כזה, או כשיש נסיבות טרגיות, כמו לידות שקטות, שנשים מחליטות לעצב תכשיט שיהווה עבורן זיכרון אותו יענדו על גופן. כך או כך, הרווחתי המון משפחה בעבודה שלי. יש המון אנשים שהנשמות שלנו נקשרו זו בזו. הכוונה שלי באמת משמעותית, אני מאמינה בכוחות שלי".
לאור זאת, אני מניחה שכל נושא התיאום ציפיות (ע"י סקיצות, הדמיות) מול לקוחה שהגיעה עם תכשיט ישן בעל ערך עבורה הוא קריטי, נכון?
"האמת שלא. מי שאני מרגישה שלא סומך עלי אני משחררת אותו שילך לחשוב על זה. יש תהליך יצירתי שצריך לעבור, ואני לא יכולה לדעת תמיד מראש איך התכשיט הסופי ייראה. אז כן ברור שעושים תיאום ציפיות ואני מספקת סקיצות ואנחנו עובדים במספר שלבים וכו', אבל יש גם הפתעות בדרך. יש פה איזשהו עניין של התמסרות שנדרשת, גם שלי כלפי התהליך וגם של האדם כלפי. אני לא יכולה להתמסר אם אני מרגישה שזה לא עובד. צריך לאפשר לקסם לקרות, ואני מספיק מנוסה אז תמיד משתדלת ש"ההפתעה" תהיה לחיוב. אם אני מרגישה שזה לא ילך אני אומרת מראש, או שאני רגע לא לוקחת כסף וקודם בודקת את עצמי, את החומר שניצב מולי".
קרה שלקוחה לא הייתה מרוצה מהתוצר הסופי?
"קרה לי בעיצוב, אז עשינו עוד אחד, שינינו. וקרה גם שהתכשיט הלך בסוף למישהו אחר במשפחה וללקוח עיצבתי משהו אחר".
והיה מקרה בו לקוחות לא הבינו מה בכלל "יש להם ביד" מה שנקרא?
"המקרה הכי קיצון היה בחור בסביבות גיל 25 שהגיע אלי עם טבעת שסבתו העניקה לו בילדותו (לאחר שאימו נפטרה). היא נראתה כמעט כמו תכשיט ילדים ופשוט הייתה זרוקה אצלו במגירה מגיל 8 בערך. הסבתא אמרה לו: "כשתציע נישואין תשתמש ביהלום הזה" ולשם כך הגיע אלי. אז אני בוחנת את היהלום ומבינה כי מדובר ב-2 ומשהו קראט שמקורם בדרום אפריקה. הצעתי לו מיד להוציא תעודה (גמולוגית) והתברר שזה יהלום בשווי 17,000 דולר".
אז השתמשתם ביהלום בסופו של דבר?
"לא. אמרתי לו 'יש לך פה התחלה לדירה, בוא תקנה יהלום קטן עזוב אותך'".
אני יודעת שכולם היו ילדייך (חיוך, קריצה) ובכל זאת, את יכולה ככה לומר מה את יותר אוהבת מבין השניים? - לעצב תכשיטים שלך מאפס, או לעשות טרנספורמציה לתכשיט ישן/עתיק?
"אני לא רואה הבדל בין השניים. בסופו של דבר הכל מתכתב יחד; לפעמים אחרי שאני משחזרת תכשיט עבור לקוחה וקשה לי להיפרד ממנו, אני מטמיעה ממנו (בהשראתו) אלמנטים מסוימים לתוך תכשיטים שונים או קולקציות שאני מעצבת וזה לגמרי מקבל חיים משלו. אם ניקח לדוגמא את טבעת סאליבן מקולקציית "גלדריאל" המשובצת סיטרין צהוב ומסביבו יהלומים ואבני רובי אדמדמים - זהו גלגול מספר לא יודעת כמה של טבעת שעיצבתי במקור ללקוחה ותיקה שלי, אורלי, שהייתה עם יהלום מרכזי. בקולקציה אחרת הטבעת גם מופיעה בשיבוץ אבן מורגנייט מרכזית, כדי ש"תעמוד בתקציב" וכתחליף ליהלום".
לפני סיום, בואי נדבר קצת על הקולקציה השנייה שלך לשנת 2024 שצפויה להיות מושקת בקרוב - מה תוכלי לספר עליה?
"אם הקולקציה האחרונה בהשראת שר הטבעות הייתה יותר גלובלית, אז הקולקציה החדשה מתכתבת עם תקופת בית ראשון וכל מה שקרה פה בארצנו (זה מתגבש אצלי כבר הרבה זמן, אבל המלחמה כן האיצה את זה) - הנשים המדהימות של התקופה ההיא, שבית דויד קצת לקח את הבכורה לעצמו - דבורה הנביאה, יעל, מיכל, יהודית, מירב. אבל גם שאול, אחאב בנו של עמרי מלך ישראל, ברק, השבטים שכן או לא נעלמו, ולאן. כל הגיבורות והגיבורים האלה מהווים עבורי השראה לקולקציה שאני מקווה להשיק סביב חג סוכות". הלכנו לכוון שעונים.