עוד יום, עוד מיקרו-טרנד או אסתטיקה עם סיומת core שנוחתים אצלנו. כי באופנה כמו באופנה מגמות הן מחזוריות, והרשת מצידה אובססיבית במתן כותרות ושמות לכל תופעה. אלא שהפעם תפסה את עינינו אבולוציה מעולה וחכמולוגית משהו לטרנד ה"גיק שיק" המוכר והאהוד שפשוט לא יכולנו להתעלם ממנה. אזעקת טרנד חדשה לפניכן: 'תולעת-ספרים שיק' (Bookworm chic בלעז), כשהפעם הדגש הוא על להסתובב עם ספר או מגזין באמתחתכן - בתוך התיק או בהחזק - משל היה זה אביזר אופנה לכל דבר ועניין.
אסתטיקת הספרנית-קור (Librarian-core) הופיעה בשנת 1990 אך נחשבה אקסצנטרית למדי, ורק בשנת 2000 כשהסגנון השתדרג בכינויו החדש - "גיק שיק", הוא הפך פופולרי והחל להיות מאומץ מכל עבר. עצם הרעיון של להתלבש כמו "חנונית" מרגיש מנוגד לסטייט אוף מיינד הנוכחי אופנתי, שבו הקולקטיב אובססיבי(ת) להתעדכן בטרנדים הנחשבים כ"מגניבים". בניגוד למגמות שמרגישות כמו גימיקים שיווקיים, תופעת הגיק-שיק שזורה עמוק ברוח הזמן התרבותית כבר עשרות שנים, אם לא יותר. זה תמיד היה כלי אסתטי חתרני המסייע לאתגר מושגים של נשיות מסורתית. בתקופה שבה קל להיכנע ללחצים של אימוץ כל מיקרו-טרנד או השאיפה לגלם תדמית ללא רבב ברשתות החברתיות, האסתטיקה הזו מציעה לנשים את ההזדמנות להתנתק מאשליית השלמות והעדכניות (up to trend) וכחלופה, לאמץ עד להחצין את הצדדים הלא-אטרקטיביים שלהן, חנוניים אם תרצו. כדי להבין את הקונטקסט הרחב יותר, מוזמנות להרכיב משקפי קריאה; ולצלול לרגע לסקירה היסטורית קצרה.
נתחיל מהמונח "חנון", שמקורו בסלנג משנות החמישים. ההגדרה היוותה בעצם שם נרדף לגברים לבנים חסרי כישורים חברתיים שבו-זמנית נחשבו לעליונים אינטלקטואלית, כאלה שלרוב הפגינו אובססיה למדע וטכנולוגיה. התווית (השלילית) הזו הלכה והתעצמה עם מהלך ההתקדמות הטכנולוגית האדירה של שנות ה-60 ואילך, בעוד שהלבוש הטיפוסי שנקשר אליה התאפיין בחולצות מכופתרות, פפיון ומכנסיים בעלי מותן גבוהה. אממה, הדימוי הסטריאוטיפי הזה לא הביא בחשבון את כל הנשים שקיומן במרחבים אינטלקטואליים הושאר מחוץ לספרי ההיסטוריה.
זאת עד לפסיקה של בית המשפט העליון בארה"ב ב-1978 (Regents of the University of California v. Bakke) שהביאה לכך שהמרחבים האקדמיים הפכו אט אט למגוונים יותר, וגם האלמנטים הסטוריאליים שמגדירים את הקבוצה הזו התרחבו. בהתאמה, הגיק שיק נתן לקהילות מודרות ובכללן לנשים שחורות, אפשרות לחתור תחת רעיונות ההיררכיה החברתית שקיבעו תפקידים מגדריים כמו גם גזענות. לאחר מלחמת העולם השנייה הגיע הגל הבלתי נמנע של הפמיניזם, שהתריס על תפקידן של נשים בחברה ומה הן "צריכות" ללבוש - זה הוביל רבות לאמץ לבוש "אנטי-נשי" בשלהי שנות ה-70 וה-80. תנועות תרבות הנגד שלטו גם בשנות ה-90 ואילך, בעוד שאלה הולידו אסתטיקות אל-אופנתיות רבות, כמו גראנג', גות' וכמובן גיק שיק.
כל אלה באו עד מהרה לידי ביטוי בעולמות הקולנוע והאופנה - ותרמו להתפשטות אופנת החנונים. בהופעת הבכורה של קולקציית אביב-קיץ 1996 שכותרתה "אקסצנטריות בנאלית", מיוצ'ה פראדה הציגה 'בגדי עבודה' כדוגמת חולצות מכופתרות, חצאיות עיפרון ובלייזרים בוייב שנות ה-70 המוזרות. לאחרי גם מייקל קורס, ראלף לורן ומארק ג'ייקובס אימצו את אותה האסתטיקה. ובכל הקשור למסך הגדול, גל הגיקיות הראשון התשקף אלינו מהקולנוע עם דמויות כמו "קאט" סטרטפורד (בגילומה של ג'וליה סטיילס) בקומדיה הרומנטית "10 דברים שאני הכי שונאת אצלך". ב-2016 קיבלנו עוד שתי דמויות אגדיות לפנתיאון - הראשונה היא אנדריאה סאקס ב"השטן לובשת פראדה". סרט הקאלט שעוקב אחר מסעה מהיותה קריקטורה של עגמומיות בסוודר 'מטורף' (ש"ללא ספק... דגה מאיזה פח פינוי") ועד לעלייתה לגדולות עם סטייל שהוא בסוף התגלמות הגיק שיק במיטבו. השנייה הייתה "בטי המכוערת" מסדרת הטלוויזיה הפופולרית, אשר ליוותה את חיי הגיבורה (בטי סוארז) בעבודתה במגזין אופנה כשהיא לבושה בבגדים שניתן לדמיין שספרנית לובשת - הדפסים מתנגשים, קרדיגנים סבתיים, חצאיות 'מכוערות' ומשקפי ראייה עם מסגרת רחבה מאוד.
בל נשכח גם את הפריחה של בלוג האופנה Man Repeller בניצוחה של ליאנדרה מדין כהן בין השנים 2010-2020 (עד שנסגר בקול שערורייה צורם). זה אולי נשמע נדוש, אבל היכולת לאמץ בגדים "מכוערים" אפשרה לנשים להגדיר יופי במונחים שלהן בזמנים של אי ודאות, או בכלל. בסופו של דבר, ספקי הסטייל עצמם (הלא הם מעצבי האופנה) הם שחיברו את האסתטיקה דנן לתוך הקאנון התרבותי. ולמעשה, עד שהגיעו מעצבים כמו מיוצ'ה פראדה ואלסנדרו מיקלה (המנהל הקריאטיבי של גוצ'י בעבר, וולנטינו בהווה) זה לא באמת נחשב סטייל או קול במיוחד לעלות על מראה הגיק שיק.
בחזרה לימינו. על אף שאין עוררין על כך שאופן צריכת התוכן המועדף עלינו (ואולי חבל) הוא בגלילה ובצפייה בסרטונים ואימג'ים המתחלפים במהרה - נראה כי לאחרונה פלטפורמות מדיה חברתית מפנות יותר ויותר לחזרה לעידן התולעי-ספרים. ראו ערך העלייה של BookTok בטיקטוק למשל, שם משתמשים מדברים על ספרות, מתדלקים את הבאז סביב רומנים חדשים ולמעשה מעלים מחדש את קרנה של תעשיית ההוצאה לאור. אז מתברר ש: (1) למרות שהעולם שונה בתכלית כעת, המשיכה של אסתטיקה אופנתית זו נותרה ללא שינוי. (2) בעולם שהופך יותר ויותר דיגיטלי, עדין לא שכחנו את הקסם והמוחשיות של קריאה בפורמט מודפס. בתוך כך, לקראת עונת קיץ 2025, בית האופנה מיו מיו הציג את ה- "Summer Reads"שלו - סדרה של יוזמות מיוחדות המתקיימות בערים נבחרות ברחבי העולם, בין אם בדוכני עיתונים קיימים או במקומות חדשים שנבנו במיוחד, שבהם המבקרים מקבלים עותקים של ספרים עם טקסטים מכוננים. משמע מאמצים את הקריאה, את הפרינט, כחלק בלתי נפרד מהנרטיב של המותג.
ה-early adopters, אותן אושיות אופנה וסלבריטאיות (בעזרת הסטייליסטים הצמודים שלהן כמובן) אשר ממהרות לזהות ולאמץ ראשונות כל טרנד תחת עץ רענן, כבר החלו להפציע במראות 'תולעת ספרים'. לוק המספק את השילוב האולטימטיבי בין התכונות הקלאסיות מאופקות של 'ספרנית' לבין האינדיבידואליות ופריצת הגבולות של נשים אינטלקטואליות חזקות. או במילים אחרות: המאפיין את הסגנון הזה הוא לשקוע ביופי של ידע וספרים, שילוב מעודן של קלאסיקה וטעם אופנתי ייחודי. אז הן מסתובבות עם מגזין או ספר מבצבץ מתוך התיק שלהן, כחלק מטרנד ה-messy bag, ויש שמגדילות לעשות בכך שהן בכלל מוותרות על תיק ופשוט אוחזות בסטייל אגבי באותו אובייקט פרינטי. מבחינתן, ספר או מגזין הוא ה-אקססורי שצריך לבלוט בפרונט, ואם יש מישהי שגילמה לאחרונה את האסתטיקה הזו בדיוק היא לא אחרת מאשר השחקנית ג'נה אורטגה.
בשלהי חודש אוגוסט האחרון, אורטגה הפציעה בניו יורק סיטי עטויה במערכת לבוש אייקונית טיפוסית של המעצב טום בראון; חצאית מידי משובצת, חולצה מכופתרת לבנה קצוצה שמעליה קרדיגן פתוח ונעלי מרי ג'יין באפור-לבן. אך גולת הכותרת של הלוק שגרמה לנו לעשות זום-אין הייתה ללא ספק מה שהשחקנית אחזה - תיק יד בצורת ספר שנעשה עבורה בהזמנה אישית. הסטייליסט הצמוד שלה, אנריקה מלנדז, סיפר כי מדובר בשיתוף פעולה בין בית האופנה לבין אמן פריזאי המזדהה בשם "Ozias", אשר מעצב תיקים בהשראת אייקונים שאוהב (כבר הספיק לעצב גם לביונסה תיק מערבוני בהשראת דולי פרטון). ההשראה לתיק שנוצר עבור אורטגה הייתה ספציפית מאוד: סצנה אייקונית מהסרט "ביטלג'וס" המקורי, איך לא, בה וינונה ריידר אוחזת בספר עליו מתנוסס הכיתוב "המדריך לנפטרים לאחרונה".
אבל לא רק אייליסטריות משתתפות בחגיגה הגיקית שבנדון, אלא גם יוצרות תוכן נישתיות יותר כדוגמת - לארה ויולטה. לאחר שמצאה את עצמה מעיינת ללא הרף בחנויות מגזינים וספרים בשנה האחרונה, ויולטה שמה לב כי "עם השינוי של מגזיני אופנה שמפרסמים פחות גיליונות בשנה, הם גם נעשים גדולים יותר וקשים יותר לנשיאה". הו אז עלה במוחה רעיון: מה אם היא תיצור, תעצב, מנשא קל לסחוב את הפרסומים האהובים עליה ומבלי להתפשר על הסטייל?! כך נולד ה-"Paper bag". תיק עור לבן מעוטר פרינג'ים ובעל רצועות מתכווננות - הנמכר במחיר של 380 יורו, אשר "נועד לשאת את המגזין או הספר האהוב עליך". התיק כולל גם תא ייעודי לליפגלוס ואלמנטים לתליית מפתחות ו/או צא'רמים. אביזר פונקציונאלי בדיוק כפי שהוא מתוחכם, שיקי ומושך את העין.
כמובן שלא נשאיר אתכן לבד במערכה לפענח את המטריה ואיך הלכה למעשה לבנות את לוק "תולעת הספרים" האולטימטיבית, אז קבלו מתכון: מתחילות בבחירת פריטי בסיס בגזרה מחויטת שמהדהדים חנוניזם במיטבו וזורקות הכל לסיר (כלומר, לובשות) - בלייזר פרפי, קרדיגן בוייב מיושן (בכוונת תחילה), חצאית חסודה שספרנית הייתה לובשת. מוסיפות קורטוב של סקס אפיל בלתי מתאמץ, כדוגמת חזייה שטיפה מציצה או גרביונים סקסיים. קמצוץ של השקעה גם בגזרת הביוטי זה די מתחייב - נמשים קטנטנים על לחיים ורודות, גבות מעוצבות/לא מעוצבות ושפתיים טבעיות. כמובן אי אפשר בלי האביזר שהוא ה-סממן התרבותי של חנונית באשר היא: משקפי ראייה/קריאה, רצוי בסילואטה רטרו. רק שנייה לפני שתצאו מהבית, אל תשכחנה למקם חומר קריאה שווה בתיק למען יראו ויראו. אה ומומלץ גם לפזר על עצמכן אטיטיוד גיקי בנדיבות! בתיאבון.