ימים ספורים לפני תצוגת הבכורה הכה מצופה של ג'ונתן אנדרסון עבור דיור, שהתקיימה בסוף השבוע החולף (27/6) במסגרת שבוע האופנה לגברים בפריז, החל המנהל הקריאטיבי הנכנס לפזר רמזים ראשונים מעידים בנוגע להלך הרוח האמנותי, האנרגיה והחזון החדש אותם הוא שואף להנחיל בבית האופנה הצרפתי הוותיק. בתוך כך, המעצב האירי שיתף באינסטגרם הצצה אל לוח ההשראה שלו, עליו מתנוססים (פיזית ומטאפורית) דיוקנאות אייקוניים של שתי דמויות חזקות ומסתוריות אותן צילם אנדי וורהול בשנת 1972.
"כשהתחלתי את המסע הזה, חזרתי שוב ושוב אל התמונות האלה של בסקיה ושל רדזיוויל, ששניהם, עבורי, הם התגלמות הסטייל", אנדרסון תאר בפוסט, שהציף יותר תהיות מאשר שהוא סיפק תובנות. בחירתו בז'אן-מישל בסקיה (האמן הנאו-אקספרסיוניסטי המנוח) כמוזה בהירה ונהירה היא - אחרי הכל, הקולקציה הראשונה שלו לדיור בקטגוריית בגדי גברים. מה גם ומערכת הלבוש המחויטת אך מרושלת-בכוונת-תחילה שבסקיה מציג בתצלום הפולרואיד (ראו ערך העניבה הספק סוררת/ספק מוקפדת), אכן רמזה, בדיעבד, על האסתטיקה שתתגלה על מסלול הבכורה האנדרסוני. אבל מה אם כן, פשר בחירתו באישה כמוזה מספר שתיים?
ועוד איזו אישה, לי רדזיוויל. אמנם פחות מפורסמת מאחותה הגדולה ג'קי קנדי-אונאסיס (הגברת הראשונה של ארצות הברית), אך לא פחות מרתקת. רדזיוויל הייתה אשת החברה הגבוהה שהתבלטה לה בחן מתובל באטיטיוד בסצנה של שנות ה-60 וה-70 באמריקה, כמי ששאפה להיות שחקנית קולנוע אך הצטיינה דווקא כמנהלת יחסי ציבור מבוקשת. היא הייתה דמות מפתח בזירת האמנות והאופנה לא רק בחייה אלא גם לאחר מותה בשנת 2019, משגילמה אלגנטיות על-זמנית במלוא תפארתה. לראייה, רדזיוויל נצפתה דרך קבע בשורה הראשונה של תצוגות קוטור - בעיקר אצל ג'יאמבטיסטה ואלי, בלטה בחגיגות ה-30 של מייקל קורס בפריז בשנת 2011, בעוד שטורי ברץ' שאבה השראה מסגנונה לקולקציית סתיו 2018 ואף קראה לתיק כתף על שמה בקולקציית סתיו-חורף 2024. הייתה קרובה מאוד גם למארק ג'ייקובס (ודרכו, לבמאית סופיה קופולה) כמו גם למעצב האוסטרלי מרטין גרנט.
עכשיו כידוע, אנדרסון נבחר לעמוד לא רק בראש קו הגברים של דיור, אלא לחלוש גם על קולקציות הנשים, האביזרים וההוט קוטור. כלומר, מתבקש היה להסיק כי דמותה של רדזיוויל תספק השראה לקולקציות הנשים שהוא יעצב ויציג בהמשך. אממה, כמנהגו בקודש המעצב הוירטואוזי הפתיע. הוא הוכיח (והנכיח) את מומחיותו בגישור בין אזכורים ארכיוניים לבין שנינות עכשווית, בכך שהצליח לתרגם את האסתטיקה האולטרה-נשית-היסטורית של הבית כבר בקולקציית הגברים שהציג לעונת קיץ 2026. כדי לנסות להבין מה מסמלת המוזה הנשית של אנדרסון על דיור החדשה בהנהגתו (גברים ונשים כאחד), יצאנו להתחקות אחר סיפור חייה, פועלה וסגנונה.
מאופקת מאופקת. אך מפתיעה
היא נולדה בשם קרוליין לי בובייה קנפילד רדזיוויל רוס, לאמא אשת חברה ואבא סוכן מניות. מאז ומתמיד חיי המשפחה היו נוחים אך מתוסבכים. החל מהגירושים המרים של הוריה כשהיא ואחותה ג'קי היו בנות 7 ו-10, דרך הירידה המהירה של אביה מנכסיו בעקבות סדרת השקעות גרועות, ועד נישואיה החוזרים והמתוקשרים של אמה. לי בעצמה נישאה שלוש פעמים: בראשונה ב-1953 למנהל הוצאה לאור בשם מייקל קנפילד, ב-1959 עם הנסיך האריסטוקרטי הפולני סטניסלב אלברכט רדזיוויל - נישואים שהעניקו לה לא רק את שני ילדיה (אנתוני וכריסטינה), אלא גם את התואר "נסיכה". בשנת 1988 התחתנה עם במאי הקולנוע והכוריאוגרף הרברט רוס, אבל גם פעם שלישית לא הייתה 'גלידה' והשניים התגרשו זמן קצר לפני מותו. באותה תקופה (בין השנים 1986-1994), הנסיכה האמריקאית עבדה עם מעצב האופנה ג'ורג'ו ארמני בניהול אירועים מיוחדים ושימשה כאחראית יחסי הציבור שלו, אך לא רק. על פי הפרסומים, השניים ניהלו גם קשר רומנטי.
לאורך חייה רדזיוויל אספה מגוון תארים, בין אם פורמליים ואם לא. היא הייתה שחקנית שניסתה לפרוץ לתעשיית הקולנוע ההוליוודית, מעצבת פנים שבתיה המרשימים (מפריז ועד ניו יורק) כיכבו לא אחת בדפי מגזין 'ווג', סופרת, מנהלת יחסי ציבור מפולפלת ו-חובבת צהובונים ידועה; כזו שבילתה עם יוצרים ואמנים כמו טרומן קפוטה, פיטר בירד או אנדי וורהול, ואף יצאה לסיבוב הופעות עם להקת הרולינג סטונז. ובזה בדיוק טמון סוד קסמה! כי על אף שאסתטיקה אלגנטית והתנהלות מאופקת היו בעלי חשיבות עליונה עבורה, רדזיוויל הפגינה לא אחת תעוזה. שלא נאמר שובבות.
"חרטות? אני חושבת שלכולם יש חרטות, ואנשים שאומרים שלא היו להם הם שקרנים... או נרקיסיסטים", היא צוטטה בריאיון בניו יורק טיימס בשנת 2013. "היו הרבה דברים בחיי להתחרט עליהם, במובן שהלוואי ויכולתי לשנות אותם, או איכשהו לגרום להם לא לקרות. מה שאין לי זו קנאה. אני מרוצה לחלוטין בתקופה הזו של חיי. עשיתי כל כך הרבה דברים מרתקים והשמחה הגדולה ביותר היא שאני ממשיכה לעשות דברים מעניינים ולפגוש אנשים מרתקים", כך סיפרה בזמנו בגיל 80 תוך שהפגינה את אותה שיקיות ממגנטת.
קלאסיקה עם קריצה (זה מה שגם קיבלנו בדיור)
"שילוב עדין של מינימליזם ותעוזה, יופי ייחודי עם גוון של אינטליגנציה". כך סיכם את סגנונה מעצב האופנה מארק ג'ייקובס, שכאמור היה בחוג מקורביה. רדזיוויל גילמה הרבה לפני זמנה את מה שאפשר היה לכנות היום 'שגרירה של שיק אמיתי'. היא הפגינה אריסטוקרטיות מודרנית ומעודנת שהצליחה להרשים ולסובב ראשים אחרי מערכות הלבוש האלגנטיות-מאופקות שבנתה.
בשנת 1962, למשל, בעודה מחזיקה בתואר ה"נסיכה" בחסות הנישואים השניים, הגיעה גם ההכרה הבינלאומית משנבחרה לאחת המתלבשות הטובות ביותר בעולם, על פי סקר אופנה שנתי יוקרתי. הרבה לפני שדמותה צצה מחדש לאור הזרקורים לאחר מותה, לי רדזיוויל כבר הייתה המוזה של מעצבים אגדיים רבים, ביניהם הובר דה ז'יבנשי, ולנטינו גאראווני ואיב סן לורן.
מה שאפיין את ייחודה הסגנוני הוא השילוב בין תפירה ללא דופי, חומרים איכותיים וגזרות שנועדו להדגיש את צללית גופה אך בעדינות מתוחכמת, מבלי ליפול לוולגרי או לגס חלילה וחס. רדזיוויל נטתה לרוב לגוונים רכים - שמנת, אפור פנינה, שנהב או בז'. אף שערה לא העזה למרוד בתסרוקות הגבוהות והמוקפדות שכה אהבה, והייתה לה חיבה מיוחדת לחליפות טוויד של שאנל (כמובן גם שימשה כאחת משגרירות מותג היוקרה). את אותה אלגנטיות קלאסית מעודנת עם טוויסט מרומז שהפכה לסימן ההיכר שלה, מעין ג'נטלמניות נשית אם תרצו, ציפינו כאמור שתתגלם רק בקולקציות הבאות של אנדרסון לנשים. אז מצד אחד הופתענו. מצד שני? הרמזים היו בכל מקום.
זה התחיל כבר בסרטון הקמפיין שנחשף לפני התצוגה, אשר צולם עם שגריר דיור הנבחר - קיליאן אמבפה, שם ניתן לראות את כוכב הכדורגל בחולצת טוקסידו לבנה, שבמקום כפתורים עוטרה בפנינים זעירות, אלגנטיות ו"נשיות"; המשיך עם סברינה קרפנטר שהתייצבה לתפוס מקומה בפרונט רואו לצד אייליסטרים נוספים, ביניהם: רירי ואייסאפ, דניאל קרייג, דונטלה ורסצ'ה ואפילו "מתחרים" כמו סימון פורט ז'קמוס, פארל וויליאמס ודניאל רוזברי שהגיעו לפרגן. כוכבת דיסני שהפכה לזמרת ופצצת מין לבשה חליפת צמר אפורה בשני חלקים, שכללה חצאית קפלים באורך הברכיים וג'קט שצבט את מותניה בחוזקה, שרפרר לג'קט ה-"BAR" האגדי אותו הציג לראשונה מיסטר דיור ב-1947 כחלק מקולקציית "Corolle"; ולבסוף הדברים התממשו והתגלו ביתר שאת ברגע שהתצוגה החלה.
עלם החמודות המתולתל שהפציע על המסלול עם לוק מס' 1 הציג גרסה שובבה, עדכנית וגברית (יותר נכון יוניסקסית) של שתיים מהסילואטות האייקוניות והיותר וותיקות של דיור: טייקאוף על ג'קט ה-"BAR" עם המותן המודגש שצוות למכנסי ברמודה דרמטיים א-לה קרגו (שחזרו לאורך התצוגה), בעוד שהרפרנס שלהם הוא למעשה שמלת "Delft" משנת 1948 הידועה בקיפוליה הדרמטיים והאדריכליים ובמניפולציות על הבד.
אזכור דיורי נשי נוסף שנצפה על מסלול הגברים התגלם בסגנון נוסף של מכנסיים קצרים והפעם, בהשראת שמלת "La Cigale" מ-1952 שהתאפיינה בפרופורציה נפחית מוגזמת. כתב היד העיצובי המזוהה עם אנדרסון - כזה שנשען על העבר והמסורת אך מתכתב עם העתיד בחסות סילואטות או אלמנטים קונספטואליים שעד מהרה הופכים לוויראליים (ד"ש לתיק הפאזל, קלאץ' העגבנייה ולעקבים דמויי בלון שעשה בלואבה) - זה בדיוק מה שהיה חסר לדיור. כדי לשמר את העבר מחד אבל מאידך, לעצב מחדש את קודי הקוטור העכשוויים של הבית.
