הרבש"צ הוא החלוץ החדש: כשיעד חמאס בן 72 צועד על המסלול

36 בוגרות ובוגרי המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר הציגו אמש (ד') את קולקציות הגמר בתצוגת אופנה קצבית, מתוקתקת, מעוררת חושים והשראה כמנהגו בקודש של המוסד המוביל, הפקה ובימוי בחסות מוטי רייף, משה אברמוב ודניאלה בסל. את התצוגה פתח עמי רבין (72), אביה של בוגרת המחלקה אור רבין ודור שלישי לחלוצים מקיבוץ ניר-עם, שהוא למעשה רבש"צ הקיבוץ בדימוס שיצא להילחם עם כיתת הכוננות, לצידו צעד גם הרבש"צ הנוכחי. לאחריהם, בזה אחר זה עלו על המסלול 58 דגמים נוספים, בליווי מוזיקה חיה מקורית שהולחנה במיוחד למאורע על ידי המוזיקאי נדב סיון, שכבר הספיק להתחכך ולהרשים את התעשייה הבינלאומית - ממגזין הרולינג סטון שהילל, ועד הקרדשיאנס שבחרו בשיר שלו לתצוגה של בלנסיאגה אשתקד.

מבין עושר הנושאים והרפרנסים שהעסיקו את הסטודנטים בשנה (המטורפת) החולפת - מגלישת גלים ועד מוטציות גנטיות - צדו את עניינו 6 פרויקטים שבחרו דווקא להפנות את המבט, ואת היצירה, עמוק פנימה - למה שקורה כאן ועכשיו. פטריוטיזם לוקאלי אם תרצו. כמובן שכל אחת ואחד מהבוגרים עברו מסע אישי במיוחד, שנע בין שורשים מולדים לנוף לאומי, בין זיכרון קולקטיבי לרגע ישראלי עכשווי. אך בסופו של דבר החיפוש המתמיד שלהם אחר זהות, שייכות ועתיד מבטאים את ישראל של 2025. לטוב, לרע וכל הסחלה שבאמצע חיפוש שלא מהסס לבחון, לפרק ולהרכיב מחדש את הסיפור הישראלי. בהתאמה, גם השפה העיצובית, המגוונת אך שורשית, עוברת כחוט השני בין אסופת הפרויקטים הללו. שפה המתגלמת בשילובים בין חומרים טבעיים, חייטות קלאסית וקראפט מסורתי, לבין טכנולוגיות מתקדמות והצעות הגשה של סילואטות חדשניות ומרתקות.

אם רק היה ניתן למנות את מספר הפעמים שהמילה "וואו" נזרקה לחלל משהקולקציה של סונגו הפציעה על המסלול. תוך שהיא שואבת השראה מעיר הולדתה, זו גם הפכה מקרה בוחן לדואליות בין נוף מדברי שליו לבין חיים בצל תעשייה כבדה, קרי: הכור בדימונה. שהרי בפועל, מאחורי חזות שקטה מסתתרת מציאות של איום סביבתי וזיהום, קרינה וסכנות בלתי נראות, שמערערות את תחושת הביטחון הקיומי. אסופת הבגדים היפהפייה-מרעננת שעיצבה ביד בטוחה, והשלימה ברמת גימור מאוד גבוהה, מתייחסת גם לרובד החברתי - לסיפורם של עולים מצפון אפריקה שהוצבו בעיר ונאלצו לוותר על מלאכות-יד מסורתיות לטובת עבודה בפסי ייצור. באמצעות קולקציית בגדי הגברים שעיצבה, סונגו מצליחה לשזור אלמנטים מבגדי עבודה יחד עם השפעות מהנוף המקומי: בדים גולמיים, תפרים גסים, כיסים ורצועות, לצד טקסטורות ידניות להתפעל וצבעוניות מדברית-תעשייתית משגעת. דרך השפה החומרית והחזותית, הקולקציה מאירה את המתח שקיים בין טבע, תעשייה וזהות ומספרת סיפור של קהילה שחיה בשוליים, אך לא שותקת.

בקולקציה חזקה ומגובשת בצבעי אדמה ובשילוב חייטות, תרקה בחרה להפנות זרקור אל עבר נושא שנחשב לטאבו בחברה האתיופית - העיסוק בנפש. זאת בהיותה חברה שמרנית המבוססת על נורמות של כוח, כבוד וצייתנות למסורת. "גדלתי עם תחושת נתק בין מה שאני מרגישה לבין מה שאני מציגה, במקום שבו איפוק הוא כוח וחולשה היא אסורה" נמסר בהודעה לעיתונות. את המורכבות הזו היא מצליחה לבטא דרך עיצוב בגדי גברים בהם שתלה אלמנטים נשיים המושפעים מנשות העדה האתיופית המבוגרות - נשים שנשאו עול פיזי ונפשי אדיר מבלי להפגין כאב. אותו המתח בין קשיחות לרוך, בין עוצמה לנפש דואבת, מתבטא חזותית גם בבחירת החומרים (צמרים, כותנה ועור) ובמלאכת המחשבת המסורתית ששילבה - סריגה או הדפס שלה.

עמי רבין (72), שפתח את התצוגה בהוד והדר, הוא אביה של הבוגרת, רבש"צ קיבוץ ניר-עם בדימוס אשר יצא להילחם עם כיתת הכוננות. כדור שלישי לחלוצים מהקיבוץ, הפרויקט שלה נולד מתוך שבר אישי וקולקטיבי בעקבות אירועי אותו יום שחור - כמי שגדלה על ערכי תקומה, עבודה ואהבת הארץ, אך מצאה עצמה מבקשת להגדיר מחדש את דמותו של "החלוץ החדש". כי לדבריה, "יש עם שזקוק עכשיו לחלוצים מסוג אחר". מתוך כאב, זעם וחיפוש אחר זהות עכשווית, רבין חקרה את החלוץ ההיסטורי, לבושו, סמלי כוחו ואידיאולוגיית המסירות, ועל כל זה הוסיפה בעיצוביה אסתטיקות עכשוויות מעולמות המוזיקת מטאל, תרבות גותית ופנטזיות של הישרדות. המבט שלה הוא קדימה, לביטחון והתקווה. בקולקציית הגברים שיצרה, החלוץ החדש שלה מושפע מהעבר אך אינו כבול אליו. הוא יוצא משלולית האבל, לא רוקד הורה אלא בועט ברייבים של מטאל, או לובש בגדים טקטיים, כהים וכבדים שהם שריון של רגש. מערכות הלבוש המצוינות שיצרה כוללות פיתוחי בדים טקסטיליים, איורים מקוריים ודימויים מהנוף של הנגב המערבי.

הפרויקט המופלא של חפר בוחן את סיפור העלייה של סבה וסבתה ממרוקו לישראל בשנות ה-50, קרי: את המעבר מהעירוניות הקוסמופוליטית של קזבלנקה אל הכפריות הגלילית. הקולקציה בכללותה בוחנת זהות אישית כמרחב פתוח, כזה שמאפשר למקורות שונים להתקיים יחד ולשזור שפה עיצובית חדשה, רב-שכבתית, עירונית וכפרית עם חיבור לשורש הזהות של משפחתה. דרך חמש מערכות לבוש לנשים וגברים, כולל תיקים מטריפים, הבוגרת מחברת בין חייטות של שנות ה-50 לבגדי עבודה מקומיים. את יצירותיה מעטרות טכניקות של חיבור טלאים מפיסות עור כמו גם טכניקות סריגה בעור וקליעה בקש - אלמנטים שמרפררים לאורנמנטים מהתרבות המרוקאית, כמחווה אישית לסבתה שלימדה אותה לסרוג.

אז "מה עושים כשאין מיקונוס, אלא מציצים?", יוצרים קולקציית ריזורט יפהפייה אלא מה. מתוך השאלה הזו, ועקנין מסתכלת למציאות הישראלית המורכבת בלבן של העיניים - כשחופשת קיץ, סמל סטטוס מצולם ונחשק, מתנגשת שוב ושוב עם אירועים ביטחוניים בלתי צפויים. חוף מציצים הופך, מבחינתה, לזירת פנטזיה המחברת בין היוקרה הים-תיכונית של מיקונוס לבין הקלילות התל-אביבית - משהו בין ביץ' קלאב בוטיקי לחול דביק בסנדלים. הקולקציה משלבת טכניקות כמו הדפסה דיגיטלית, קורדינג, שזירה וקרושה, ומתאפיינת בשימוש בשפה עיצובית רוויה ועזה. היא בוחנת את הניגוד בין חלום של חופשה אקסקלוסיבית למציאות המקומית ויוצרת קולקציה סקסית מודעת לעצמה ואולטרה לבישה, אשר מתובלת בהומור עצמי ומזוודות של סטייל.

רזניקוב, שמגיעה מרקע דתי, יצרה קולקציה נהדרת העוסקת בקונפליקט בין מסורת למודרניזם. בעבודתה, היא מצליחה לגעת, בעדינות ולא בהתרסה, בפער בין עולם ישן עטוף ושמור לבין המציאות העכשוויות. אסופת דגמיה מגלמת פרובוקטיביות מהי, במובן העמוק של חשיפה, אך בפועל? אין שום פיסת גוף גלויה. זאת רזניקוב מצליחה לבטא צורנית על ידי קילוף לצד עיטוף, שחרור, גילוי ורב-שכבתיות. מחד, היא מנכיחה בקולקציה זיכרונות חומריים, מרקמיים ודקורטיביים שהיא משאילה מהמסורת ומהעולם האורתודוכסי. ומאידך, מאפשרת ללובשת את זכות הבחירה ברמת החשיפה, באופן ובזמן. מערכות הלבוש שלה, הנשענות על פלטת צבעים מצומצמת (בחירה מעולה אגב ונכונה לפרויקט), יוצרות צלליות גוף חדשות. המתח הזה, שוויזואלית הוא דרמטי ומפוסל באותה מידה שהוא גם רך ונשי, מתכתב עם הדואליות שהיא למעשה נתיב חייה שמזגזג על סקאלה שנעה בין מסורת שמורה לעולם המודרני. וציפור קטנה לחשה לנו כי רזניקוב נבחרה להציג דגם שלה בתערוכה של בית האופנה בלנסיאגה בספרד, שעתידה להיפתח באוקטובר הקרוב.