ופשוט ככה, אגדת אופנה נוספת 'עזבה את הבניין'. אמש (שני) הידיעה מילאה את הפיד ברשתות החברתיות: ולנטינו גארוואני, אייקון האופנה האיטלקי ומייסד בית אופנת העילית נושא שמו, נפטר בביתו ברומא, מוקף ביקיריו. בן 93 היה במותו.
ולנטינו היה וירטואוז כל יכול ורומנטיקן בנטייתו שעיצב (והגשים) פנטזיות אופנתיות של נשים לכדי מציאות אלגנטית הרבה מעבר לחלומותיהן הפרועים ביותר. הוא נולד בשם ולנטינו קלמנטה לודביקו גאראווני בקיץ 1932 בווגרה שבצפון איטליה, אימו קראה לו על שם כוכב הקולנוע האיטלקי המפורסם, רודולף ולנטינו. הוא הוקסם מאופנה מגיל צעיר וכבר בגיל 17 נסע לפריז ללמוד אופנה בבית ספר לאמנויות. בזמן שהותו בעיר האורות התמחה אצל ז'אק פאת', בלנסיאגה וז'אן דסה. בשנת 1959, כשהוא בן 27, חזר לרומא שם הקים סטודיו משלו. כעבור שנה בלבד, ב-1960, בית ולנטינו נוסד רשמית ברחוב ויה קונדוטי על ידו ועל ידי הפרטנר שלו ג'אנקרלו ג'אמטי. השניים היו שותפים עסקיים במשך יותר מ-50 שנה, וניהלו מערכת יחסים רומנטית מיום פגישתם בשנת 1960 ועד 1972.
יחדיו, הם יצרו ואצרו אימפריה של אופנה ואף ניהלו את חייהם בהתאמה/הגזמה מלאה. וילות מפוארות, יאכטות יוקרה ולקוחות מפורסמות מהמעלה הראשונה. הגברת הראשונה, ז'קלין קנדי אונאסיס, הייתה מכורה ללייבל מאז שגילתה אותו ב-1964. כשהתחתנה בשנית (עם אריסטו אונאסיס) בחרה ביצירה של ולנטינו כמובן - שמלת תחרה לבנה בסגנון שנטילי עם חצאית קפלים מהקולקציה "לבנה" משנת 1967, שזכתה להצלחה רבה. בינו לבין אליזבת טיילור ניצת רומן אופנתי מתמשך, לאחר שהלביש אותה בנאמבר לבן מפעים ומעוטר נוצות לבכורה של "ספרטקוס" ב-1960. את הנסיכה דיאנה לא רק שהלביש תדיר, אלא אף בילה עמה בחופשות במהלך שנות ה-90 ביאכטה הפרטית שלו, ועם אן האת'ווי פיתח קשר מיוחד לאחר שהופיע בתפקיד אורח בסרט "השטן לובשת פראדה" בו כיכבה. היא אף לבשה כמה וכמה מהיצירות שלו - זכורות בעיקר השמלה האדומה שלבשה להנחיית טקס האוסקר ב-2011 ושמלת הכלה שעיצב לה ב-2012.
לא רק אייליסטריות. גם נשים שלא בעין הציבור היו מרותקות אליו לא פחות, שכן עד מהרה השכילו להבין (מי שידה הייתה משגת כמובן) שולנטינו תמיד יצליח לגרום להן להיראות אלגנטיות להפליא. שלא לומר לסובב אחריהן מבטים בכל חלל אליו ייכנסו.
האגדה (פלוס עדויות מפי יודעי דבר) מספרת כי ולנטינו היה טיפוס מיוחד. אדם עם חזון ייחודי וכל כך מובחן, עד כי גם צופים לא מנוסים או חובבות אופנה באשר הן ידעו לזהות בקלות את שמלותיו ועיצוביו גם ממרחקים. "אני יודע מה נשים רוצות. הן רוצות להיות יפות", אמר פעם. עבורו, זה באמת היה עד כדי כך פשוט והוא מעולם לא סטה מהמנטרה שלו.
על פי האני מאמין של המעצב המחונן והאיש שהדביק את עולם האופנה בחיידק "אדום ולנטינו", יופי פירושו משי מפואר, תחרה מעוטרת, קפלים אלגנטיים וצבעים עזים כמו פוקסיה, לילך או האדום האהוב עליו כמובן. אמנם מפתה לצייר אותו כמסורתי, אך הוא היה גם חתרני במקסימום, שדבק בעקשנות בקישוטיות יתר בעיצוב, גם בתקופות בהן מטוטלת האופנה נטתה רחוק מאוד מזה או לכיוונים מינימליסטיים יותר. ולנטינו לא העתיק טרנדים - הוא יצר אותם. ובמקום לעצב לרגע מסוים, הוא עיצב לנצח.
ולנטינו, האיש והמותג, הותיר אחריו מורשת מפוארת ששינתה את צלליות הזוהר המודרני. הוא היה גם חייט ללא רבב, כן? אבל דווקא בגדי הערב שלו, מוגזמים ומפוארים ככל שהיו, הם שהותירו חותם. לא במקרה ולנטינו מופיע בכל רשימת "המתלבשות הטובות ביותר" של פרסי האוסקר לדורותיו, כדוגמת השמלה השחורה-לבנה שלבשה ג'וליה רוברטס ב-2001 כשזכתה באוסקר על תפקידה בסרט "ארין ברוקוביץ'" ועדיין נחשבת לאחד מרגעי השטיח האדום המשפיעים ביותר בתולדות הטקס. סופיה לורן, ג'סיקה לאנג, ריס ווית'רספון, קייט בלאנשט וג'ניפר לופז הן רק קמצוץ מהכוכבות שפנו לולנטינו שילביש אותן לליל האוסקר ודומיו.
כאשר פרש בשנת 2008, עם תצוגת 'שירת ברבור' במוזיאון רודן בפריז בהשתתפות קלאודיה שיפר, שלום הארלו ונעמי קמפבל - הוא עזב את התעשייה בעודו שומר בקפדנות על מסורות הקוטור ואף נותר בשליטה יצירתית על הבית. בעידן של טרנדים שנוחתים עלינו חדשות לבקרים ומשחקי כסאות מוזיקליים מעייפים שלא נגמרים, העולם פתאום מרגיש לא מספיק לבוש.
הלווייתו תתקיים ביום שישי ה-23 בינואר, בבזיליקת סנטה מריה דלי אנג'לי ודיי מרטירי, רומא.