הן נולדו בלוס אנג'לס שבקליפורניה בשלהי שנות השמונים (ב-13 ביוני 1986) ועוד בטרם האחיות הבלונדיניות התאומות הגיעו לגיל שנה, קרי בגיל 7 חודשים בלבד (שוקינג לכל הדעות), הן כבר התפרסמו על המרקע הקטן ומחוצה לו, הודות להשתתפותן בסיטקום הטלוויזיוני המצליח "צער גידול בנות". לאורך כל חיי הסדרה, עד שהגיעה לסיומה בשנת 1995, התאומות מרי-קייט ואשלי אולסן המשיכו לגלם, בתורות, את דמותה של "מישל טאנר".
בעשור שלאחר מכן הן המשיכו לשחק, ביחד ולחוד, בסרטי קולנוע או סדרות טלוויזיה. ביום הולדתן ה-18 (בשנת 2004) משהבינו שהן עסק מניב, ביותר, גם ללא הופעות תדירות על מסכים, האחיות זהובות השיער השתלטו על החברה שבבעלותן המשותפת (Dualstar), והחלו לנקוט צעדים כדי להבטיח את עתידן. בכלל זאת, שחררו שלל מוצרים לשוק בני הנוער, מעיצוב הבית ועד בשמים. ב-2007 פורבס כבר דירג אותן (יחד) כנשים העשירות ביותר בתעשיית הבידור, עם שווי נקי מוערך של 100 מיליון דולרים.
רק שבמקום לפרוש, להוריד רגל מהגז או להיעלם מאור הזרקורים (כפי שקורה להרבה טאלנטים שגדלים בתעשיית הבידור ההוליוודית מאז היוולדם), היזמיות הצעירות ידעו שהיד עוד נטויה. ועוד איך נטויה. אז התאומות אולסן עשו מעשה; הן הימרו על תחום אחר לגמרי - אופנה - וזה הצליח להן ביג טיים.
ככל שהאחיות התבגרו, הן הביעו יותר ויותר ענין בבחירות האופנתיות שלהן. עוד בילדותן, הניו יורק טיימס הכריז על מרי-קייט כ"אייקון אופנה" בזכות מראה ה"הומלסית" הייחודי שלה - בגדים גדולים במיוחד, משקפי שמש עצומות שמכסות חצי פרצוף, תוך שילוב של פריטים הכי פשוטים עם פיסים יוקרתיים. ב-2006 התאומות נבחרו כפנים של מותג האופנה היוקרתי בדג'לי מישקה. זאת ועוד, היה בבעלותן קו בגדים לבנות בגילאי 4-14 בחנויות וולמרט ברחבי צפון אמריקה, כמו גם קו יופי בשם "מרי-קייט ואשלי: אופנה אמיתית לבנות אמיתיות". ב-2004, הן זכו לתהילה כשחתמו על התחייבות לאפשר חופשת לידה מלאה לכל העובדות שתופרות את קו הביגוד שלהן בבנגלדש. ועדת העבודה הלאומית, שארגנה את ההתחייבות, שיבחה את התאומות על מחויבותן לזכויות עובדים.
הו אז הן לקחו את העניינים (האופנתיים) עוד צעד אחד קדימה, משנכנסו למגרש המשחקים של הגדולים. ב-2007, התאומות הבלתי נפרדות השיקו מותג אופנה פרימיום בשם "The Row", הקרוי על שם סביל רואו (Savile Row) - הרחוב המפורסם בלונדון שנחשב לבירת אופנת התפירה העילית לגברים. לא הרבה יודעים כי, המותג בכלל נולד מהרצון הפרטי של אשלי ליצור את הטישרט המושלמת. "בהתחלה בכלל לא רצינו לעמוד בחזית המותג", הן סיפרו בריאיון עבר למגזין I-D. אך עד מהרה זה השתנה, והשאר? היסטוריה שיקית פר אקסלנס, כולל פרסי CFDA שהוענקו להן בשנים 2012 ו-2015.
מתחילת הדרך, האולסוניות - שרב הנסתר לגביהן על הגלוי - בחרו בדרך האקסקלוסיבית, וכמובן מתחו את זה עד לקצה של הקצה. בתוך כך, מתי מעט 'זוכים' בכלל להיות מוזמנים לתצוגות של דה רואו (או למכירת הסאמפלים השנתית שלהן בניו יורק). הכל תמיד נשמר במעטה של סודיות, ללא צילומים או שיתופים מהמסלול, מה שרק מעלה את רמת הנחשקות של כל המאורע.
לאורך כל הדרך, על אף הביקורות, התלונות מצד לקוחות והמענות, מרי-קייט ואשלי המשיכו בשלהן; לספק עיצובים מינימליסטיים מוקפדים ואיכותיים, עם קווים נקיים-נצחיים אך תמיד עם איזו קריצה לא משתלטת, זאת "בתמורה" לשמירה עיקשת על מעטה של מסתוריות והדרה מכוונת במסווה של סטייל. גם שערוריות לא חסרו בחייהן, ההצלחה המסחררת גבתה מחירים כבדים - מהפרעת האכילה ממנה מרי-קייט סבלה וטופלה, אשר נותרה ודווחה בכל כלי תקשורת אפשרי בהיותה בת 18 בלבד, דרך בקשת הגירושין ה"בהולה" שהגישה מבעלה אוליביה סרקוזי (המבוגר ממנה ב-17 שנה) בשנת 2020. ועד הילד ה"החשאי" שאשלי הביאה לעולם ב-2023 עם בן זוגה לואיס אייזנר (שעל פי השמועות גם נישאה לו, די בסתר, שנה קודם לכן) - שכמובן כל פרט נוסף על הזוגיות שלהם בלתי ניתן להשגה, ומתמונה של הבן המשותף שעונה לשם "אוטו", בכלל אפשר לשכוח.
בשבת האחרונה הן חגגו את יום הולדתן ה-40 המשותף. לצערנו, אך כמנהגן בקודש, ברור שלא זכינו להצצה פפראצית לחגיגות שלהן, לא בנפרד ולא בחברותה. ככה הן האולסוניות, נמנעות מלהתרועע עם התקשורת (או עם פשוטי עם לצורך העניין) כאילו חייהן תלויים בכך. יש שאף מכנים זאת "פרנויה". הכל כחלק מהמותג שהן מתחזקות, שכבר מזמן נמחק שם הגבול בין מה אמיתי ואותנטי לאישיותן/התנהגותן, לבין מה נעשה רק למען צרכים שיווקיים.
ממינימליזם מלנכולי, דרך נוחות (לא כפשרה) ועד כפתנים צבעוניים
כך או כך, לאורך ארבעת העשורים האחרונים, התאומות שבנדון, שהלכה למעשה נולדו להיות טרנד-סטאריות, תרמו לא מעט לאנושות בכלל, ולתעשיית האופנה בפרט. הסגנון של התאומות אולסן מקושר לעיתים קרובות (באופן שגוי) ליוקרה שקטה. נכון, למוחות שמאחורי דה-רואו יש זיקה עמוקה למכנסי בירקין יקרים להחריד או לחולצות טי במחירים אסטרונומיים, אבל הטעם שלהן מגיע, ניזון, הרבה מעבר לאלה.
את תרומתן האסתטית ניתן למסגר כעיצוב שמגדיר תקופה. תקופה בת ימינו. הדגש הוא על פונקציונליות לצד יוקרה, בתיבול של ניגודיות; שימוש בחומרים טבעיים ואיכותיים במיוחד אך על גבי סילואטות יומיומיות, הצבעוניות על פי רוב ניטרלית (שחור, לבן, קרם, חום) ומנגד, הדפסים מרהיבים שמפציעים פה ושם. אצל האולסוניות, סילואטות נקיות וחייטות ללא דופי חיים בנועם ובשלום לצד אסתטיקה בוהמיינית "מלוכלכת" משהו. בעוד ששכבות או נפחים והעמסת אקססוריז? הם האלוהות עצמה. ראו ערך אשלי אולסן מתייצבת למט גאלה 2013 בכפתן וינטג' כתום של דיור.
לא לחינם השיער-איפור שלהן על פי רוב נראה "מבולגן". הקונטרסטיות הזו - שהן עצמן מדגימות בלוקים שלהן - של צלליות כמעט גיאומטריות, פרופורציות מחושבות וחוסר בקישוטיות הנתפסים כאקסטרה-מעניינים, שלא לומר שיקים, כנגד מראה כללי שזועק: "אני מעט מוזנחת, ממהרת, לא מתאמצת בעליל (אבל רק בכאילו), ובעיקר ממש לא מתנצלת על כך".
תיק "מרגו" האייקוני של דה רואו
הן האלה שהחזירו את המינימליזם האמריקאי למרכז הבמה, אבל שיוו לו עומק אירופאי - בחסות איכות חומרים, תפירה עילית ופרפקציוניזם. שלא לדבר על השפה החדשה שהן יצרו בכל הנוגע לפריטים המשלימים למלתחה, קרי: נעליים, תיקים, מעילים וכיוב'. בתוך כך, הפיסים בעיצובן מתהדרים במראה מובנה בואכה פיסולי (היי לתיק "מרגו" האייקוני, מתומחר סביב 3,700$-5,000$) ופרופורציות מוגזמות הפכו למזוהה עמן. האולסוניות אשפיות בשילובי טקסטורות ומשחקי שכבות, באופן שמרגיש טבעי ולא מכביד יתר על המידה. בעוד שאת הנעליים השטוחות - סנדלים מינימליסטיים, מוקסינים רכים, נעלי סירה א-לה בית על סוליות דקיקות במיוחד (כדוגמת דגם Fay Flat Two, 1,200$) - לא רק שהן הפכו לפריט יוקרה, אלא גם להצהרה. כזו שמהדהדת הרבה מעבר לעולמות המלבושים - זהו מסגור להלך רוח, לדרך חיים אליה נשים רבות שואפות ובכלל, איך שאנחנו יוצאות אל העולם או נושאות את עצמנו.