רבות ורבים מכירים אותו בזכות התלבושת הבלתי נשכחת שעיצב עבור זוכת אירוויזיון 2018, נטע ברזילי - שמלת א-לה קימונו קצרה ומרהיבה שעשתה כותרות גם שנים אחרי, "הודות" להשראה בוטה (בואו, העתקה) של סולנית להקת סן מרינו בתחרות הזמר של 2024. אך הרקורד המרשים של מאור צבר, מעצב התלבושות והכובען הווירטואוז, החל הרבה קודם. כך גם התשוקה המרתקת, אך מורכבת, שלו כלפי אוכל.
כנכדו של חייט, צבר בן ה-47, החל לתפור ולשחק עם בדים כבר בגיל צעיר. בבית סבו וסבתו הוא נע בין המטבח שלה, שם למד לבשל ולאפות, לבין חדר העבודה שלו. לימים סבו קנה לו את מכונת התפירה הראשונה. "הייתי מאוד ילד של סבא וסבתא, הם היו סוג של מפלט. בתיכון נאלצתי לנסוע כל יום עם שני אוטובוסים הלוך וחזור, אז היו ימים שפשוט נסעתי אליהם במקום הביתה. הם היו דמויות מאוד משמעותיות בחיי".
כבר בחטיבת הביניים ובתיכון עיצב את התפאורות למסיבות הסיום ולימודי עיצוב אופנה בשנקר היו אך הברירה הטבעית והמתבקשת. בשנת 2003 צבר סיים לימודיו עם התמחות באומנויות הבמה. זמן קצת לאחר מכן פתח את הסטודיו שלו, תוך שהוא מזגזג בין סטיילינג ("עבדתי עם המון מעצבי אופנה, זו הייתה נקודת הפתיחה שלי") לבין עיצוב תלבושות ("לבמה לקח זמן עד שהצלחתי להתברג").
כבר בסיום הלימודים הבנת או החלטת שאתה לא תהיה מעצב אופנה "סטנדרטי", נכון?
"כן, כבר בשנה השנייה הבנתי שיותר מעניינים אותי עולמות הבמה, התיאטרון והפנטזיה, פחות אופנה פרופר". משכך, צבר בוחר בנישה של עיצוב תלבושות לתיאטרון, לאופרה ולמחול.
סביב אותה תקופה, בשנות ה-30 המוקדמות לחייו, הוא מקבל את האבחנה למגבלה הבריאותית שליוותה אותו מרבית חייו - מחלת הקרוהן, בעקבותיה נאלץ לוותר על מאכלים רבים שאהב. "מגיל קטן היו לי בעיות עם דרכי הנשימה ועם האף. יש לי חוש ריח מאוד לא מפותח, אני חצי תתרן. גם כל הנושא של מערכת העיכול הייתה בעייתית אצלי מגיל צעיר ואובחנתי כרגיש ללקטוז. אבל המשכתי לסבול מכאבים ותופעות לא מוסברות, עברתי המון בדיקות עד שהאבחנה הגיעה".
"בשיא המחלה, כשבאמת רק התחלנו להבין ממה אני סובל, התחלתי בדיאטה קפדנית. קיבלתי ממש רשימת דברים שאסור לי לגעת בהם. למעשה כל דבר שהוא בריא או כיפי לא יכולתי לאכול - כל מה שמטוגן או חומצי, לא ירקות ולא קטניות. אז ישבתי בסטודיו שלי ובין לבין התלבושות שעיצבתי, התחלתי לייצר להנאתי כובעים בהשראת אוכל. זה ממש היה סוג של תרפיה עבורי. כל מה שלא יכולתי לאכול, עלה על הראש".
מדוע דווקא כובעים? יודע לשים את האצבע על המקור לתשוקה הספציפית הזו שלך?
"עוד בתקופת לימודיי זה משהו שמאוד עניין אותי. להתעסק עם הראש, עם הד-פיסים, פנטזיה על הראש. בזמנו לצערי לא היו קורסים לכובעים בשנקר, אז עשיתי מאמצים עד שמצאתי מישהי שהסכימה לבוא אלי לסטודיו למתן שיעורים פרטיים. זה נתן לי את הבסיס, אבל את מרבית הטכניקות אותן אני מיישם כיום בעשייה שלי פיתחתי בעצמי". למותר לציין כי כיום, צבר מלמד קורס כובעים בשנקר. משנת 2014 הסטודיו נושא שמו כבר מקוטלג כסטודיו לכובעים. צבר מתמחה ביצירות סוריאליסטיות, הומוריסטיות ובלתי צפויות, עשויות בעבודת-יד קפדנית, המיועדות לחבישה על הראש. או במילים אחרות Milliner, כפי השגור בעגה המקצועית הבינלאומית.
כעת הוא משיק רשמית את ספר הביכורים שלו "רק אל תאכל את הכובע", באמצעותו מחבר בין שתי התשוקות הגדולות של חייו: אופנה וקולינריה. "הספר הוא פרי עבודת פיתוח קונספט שהתחלתי כבר ב-2021 ועבדנו עליו במשך שנתיים. אבל קרו כל כך הרבה דברים במדינה בשנים שאחרי שפשוט הכנסתי אותו למגירה, הבנתי שזה לא זמן טוב. החלטתי לתת לו רגע לנוח וידעתי שנוציא אותו ברגע שזה ירגיש נכון. וזה קרה ב-2025. החלטתי להחזיר אותו לחיים, אז התחלנו לחפש מימון".
בזמן שיחתנו, מערום עצום של ספרים בכריכה ורדרדה יפהפייה מהווים את התפאורה. "הספר הזה הוא הרבה יותר מספר מתכונים או מספר אופנה", מתאר צבר. "הוא מספר את הדרך שלי, את האנשים שפגשתי, את הזיכרונות שעיצבו אותי ואת המקומות שבהם אוכל ויצירה תמיד נפגשו". בתוך כך, הוא מתרגם את הגעגוע שלו לאוכל לכדי יצירת כובעים בהשראת מנות של שפים וקונדיטורים ישראלים. 30 שפים, 55 מתכונים ו-60 כובעים; מהטרטר של חיים כהן, הגפילטע פיש של אבי ביטון, תבשיל הסלקים של ישראל אהרוני, הראמן של יובל בן נריה ועד עוגת הרולדה של סבתו, שאת המתכון לה חיפש במשך שנים "עד שהתגלה במקום לא צפוי".
גם מתכונים מבית רולדין מקבלים מקום של כבוד בספרו, שהרי רשת הקונדיטוריות המובילה היא שנרתמה לתת חסות להוצאתו, קרי להגשמת חלומו ארוך השנים של צבר. מעניין הוא שלמעשה, רולדין תמיד הייתה שם ברקע (עבורו) אבל את החיבורים עמה איכשהו רקמו צדדים שלישיים. כבר בשנת 2021 צבר יצר עבור רולדין קולקציית מטריות אמנותיות בהשראת קולקציית הסופגניות שלה, ואשתקד הציג בשבוע האופנה תל-אביב קולקציית כובעים בהשראת הסופגניות לחנוכה 2025.
"אני זוכר שישבנו עם לקט ישראל לשיחה, והם אלה שהציעו 'למה שלא תפנה לרולדין למתן חסות? כרגע עשית איתם פרויקט בשבוע האופנה'. וכך עשיתי". במסגרת ההתקשרות עם לקט ישראל, ארגון הצלת המזון הלאומי, עם רכישת כל ספר יתרמו ארגזי פירות וירקות עבור משפחות נתמכות.
לצד המתכונים, את דפי הספר מעטרות יצירות כובעים והפקות אופנה שעוצבו בהשראת המנות, כנקודת מוצא. חלק מהעיצובים ליטרליים במקסימום, בעוד שכובעים אחרים עוצבו יותר קונספטואלית ולוקח רגע, או שניים, של התבוננות כדי להבין מה רצה המשורר (הכובען) להביע. "היה לי חשוב שיהיו מנות בשר בספר, אבל הרגשתי שמאוד קשה לי לייצר כובע שהוא בצורת בשר ליטרלי על הראש, והדבר האחרון שהייתי רוצה לעשות הוא ליידי גאגא סטייל". לרפרנס, חפשו את האימג'ים מעוררי המחלוקת של הפרפורמרית האייקונית מגיעה לטקס פרסי הוידאו של MTV בשנת 2010.
תספר קצת על דינמיקת העבודה מול השפים שמשתתפים בספר. עד כמה הם היו מעורבים?
"זה משתנה מאוד מאחד לאחד. היו שפים שהיו מעורבים במאת האחוזים, מההתחלה ועד הסוף, בנראות הצילומית של המנה שלהם - כדוגמת השף אהרוני שהגענו לדירתו. מנגד, היו שפים שפשוט שלחו אותנו למטבחים או למסעדות שלהם - שם בישלו עבורנו את המנה, עשינו את כל הסטיילינג והצילומים והכל, מבלי שהשף בכלל היה מעורב או נוכח פיזית".
היו שפים שפנית אליהם ולא הסכימו לקחת חלק?
"כן, היו" צבר משיב ובוחר שלא לעשות ניים דרופינג, אך מוסיף: "אלה שסרבו זה היה ממגוון סיבות שונות וזה לגיטימי".
אינטואיטיבית הייתי מניחה שהקו המנחה שתיתן בכל הנוגע לביוטי (איפור-שיער) וההופעות שהדוגמנים לובשים לא ישתלטו מדי. אבל מעלעול בספר ניכר שאתה ממש לא חושש שמשהו יכול 'לגנוב את ההצגה' מהכובעים שלך.
"בדיוק. אי אפשר לגנוב את ההצגה מהכובעים. במקביל, מאחר והספר הוא יצירה ישראלית, היה לי מאוד חשוב לפנות ליוצרים ומעצבים מקומיים. ההנחיה היחידה שלי ללוקים הייתה שהבגדים צריכים להתכתב עם הצבעוניות של שלושת חלקי הספר (מנות פתיחה, עיקריות, וקינוחים). ואפרופו דוגמנים - בכוונת תחילה לא פניתי לסוכנות דוגמנים, אלא פניתי לחברים בתעשיית האופנה, לאנשים מעולם המחול, גם פניתי לאנשים דרך הפייסבוק. כל המצולמים עשו זאת בהתנדבות".
אני יודעת שלא שואלים אבא איזה מהילדים שלו הוא הכי אוהב. ובכל זאת, איזה כובע ומנה מהספר הכי מרגשים אותך?
"אחד הכובעים שבאופן אישי מאוד מרגשים אותי בספר הוא הכובע הפטריות - בהשראת ריזוטו פטריות של השף עמיחי שרפשטיין. מהסיבה שיצאתי אתו לסיור ליקוט פטריות בסופו הוא בישל לנו את המנה והתאהבתי בה ובכל התהליך שנכחתי בו. אז הרגשתי פה מעורבות מאוד אישית. וכמובן שהכובע כבר נמכר".
רק כדי לסבר את האוזן, כמחצית מהכובעים התיאטרליים והמרהיבים שמופיעים בספר כבר נמכרו. לשאלתנו מי הקונים המאושרים? צבר משיב: "אני מוכר אונליין. 99% מהמכירות שלי זה לחו"ל, כאשר 90% מתוך זה הולך ללקוחות בארה"ב", בין אם זה אספנים פרטיים או פרפורמרים. תעלה ותבוא: קייטי פרי.
איך כובע 'שולחן ה-Thanksgiving' המטריף שלך הגיע לפדחת של קייטי פרי?
"ממש במקרה. מתברר שהיא נכנסה לאתר, התאהבה בכובע ורכשה (תחת שם אחר). ויום אחד בת דודה שלי, שמתגוררת בארה"ב, משתפת אותי בפוסט אינסטגרם של קייטי פרי עם הכובע שלי. כזה".
בעידן ה-AI שמשתלט על כל חלקה טובה (ולעיתים גם לטובה) - אתה מרגיש שלקראפט מסורתי ועבודת-יד יש עתיד מזהיר? זה בכלל מעסיק אותך?
"זה מעסיק אותי, ואני בטוח שכך גם המון אומנים ויוצרים. אני לא חושב שאנשים שיוצרים את הקראפט שלהם פיזית בידיים יוחלפו בידי בינה מלאכותית בתצורה כזו או אחרת, AI לא יכול לעשות את זה במקומי. אבל אם אתה מספיק חכם ומוכשר, אתה תדע לרתום אותו לטובתך בתהליך העיצוב למשל. זה לגמרי לגיטימי בעיני ובימנו גם אני משתמש בו. אבל הוא לא תחליף. אגב, היו אנשים ששאלו אותנו אם האימג'ים בספר זה תולדה של AI... אני אוהב ששואלים אותי את השאלה הזו - כי אז אני עונה בגאווה 'לא'. הכל יוצר פיזית וסוגנן וצולם בידי אנשים מוכשרים. בהזדמנות זו, חשוב לי לציין את הצלם תמוז רחמן שעשה עבודה פנומנלית מבחינתי. הספר בסופו של דבר הוא תהליך של אוצרות, כזה שהוא מאוד מדוקדק וקפדני".
זה היה פרויקט חד-פעמי, או שזו רק ההתחלה?
"ממש לא חד-פעמי. השאיפות הבאות שלי הן קודם כל לתרגם את הספר לאנגלית ולמכור בעולם. בנוסף, יש לי מן פנטזיה שאוכל לעשות ספרים כאלה גם במדינות אחרות, עם שפים מקומיים שם".