היה ראוי שתצוגת הגברים של בית לנווין לחורף 2013-14 תתחיל קודם כל בידיעה עסיסית שרצה לה בין שורות המוזמנים, הגורסת כי המעצב הנשכח-למחצה ג'ון גליאנו ימצא עצמו בקרוב בבית האופנה של האמריקני אוסקר דה לה רנטה. ומה הקשר של הסיפור השולי, והמעט מוזר יש לומר, לקולקציה עצמה? ובכן, לא הרבה, למעט העובדה שהן פיסת הרכילות והן סט העיצובים ששלח המעצב לוקאס אוסינדריוור למסלול (תחת עינו הפקוחה של אלבר אלבז) היו הדבר המעניין ביותר שידעה עיר האורות בסוף השבוע האחרון.
מי שרצה הוכחה סופית לעובדה שקו הכתף הטבעי נמצא בנסיגה, קיבל אותה כעת. אמנם צללית שעון חול המבוססת על שרוולים תפוחים-מעוגלים ו'כתף שמוטה' היא אחד מהמוטיבים החוזרים בלנווין בכלל, אבל הפעם, ובהתחשב בעובדה שהיא חזרה בקולקציות רבות אחרות, ניכר שניתן עליה דגש יוצא דופן. לא רק בבלייזרים גדולי מימדים, או במעילי גשם מרשרשים ורחוקים מהגוף, אלא בשורה של חלקים עליוניים אחרים כמו חולצות טי שנופחו לכדי טוניקות של ממש. כדי להעצים אף יותר את ההבדל המהותי בין הכתפיים המועצמות לשאר הגוף, מרבית הדוגמנים הולבשו במכנסי רכיבה צרים בהחלט ומקוצרים, המלווים ברוכסן באזור הקרסול.
אבל צללית שנוסחה בשלמות, ובאמצעות חייטות חלקה המאופיינת בקווים זורמים, הייתה בכל זאת סיפור המשנה הפעם. למרות גישת האופנה המתקדמת שהקיפה כל פרט, כאשר פורטים את הבגדים מגלים עד כמה הם מבוססים על לבוש פורמלי מהוגן; חולצות מכופתרות בפסי סיכה, מעילים עליונים ברכיסה כפולה (שניתן לרכוס גם באמצעות קרס בודד), ועניבות הניצבות במקומן הטבעי כל אלה הם החומרים אותם לוקחים גברים לעבודה. ואכן, חלק מהדוגמנים השדופים אכן נראו כלבלרים במנוסה.
עם זאת, אוסינדריוור הלך הרבה יותר רחוק מאשר 'פרשנות מחודשת' למציאות המשרדית המוכרת. הוא הוסיף לה, במהלך רדיקלי, משמעויות אחרות וחלקים שעיקרו את אופייה הפרקטי והמיושב וסיפקו לה אלטרנטיבה מוחצת. מלבד אותו עיסוק אובססיבי באזור הכתף והשרוול, היה אפשר להבחין בפסים מטאליים עבים שהופיעו לאורך צד אחד של מכנסיים (א-סימטריה היא אקט בלתי נסבל עבור השמרנים); בחולצות מכופתרות שקופות לחלוטין ששודכו עם עניבה רחבה וגברית; בקרדיגן סרוג שחזיתו עשוי פרוות מינק בוהקת; או בחליפות אלטרנטיביות, שבמקום בלייזר ומכנסיים כמקובל, הורכבו מחולצה ומכנסיים תואמים בטקסטורה ויזואלית נוכחת.
משבוע אופנה אחד למשנהו, יותר ויותר מעצבים מוותרים על רוח ההמצאה, ומעדיפים לשגר למסלול רעיונות לעוסים, או כאלה שתחזיות הטרנדים משקפות באופן מוחלט. סיכונים הולכים ונעשים נדירים, ואיתם גם ההזדמנויות להתרגש בכנות מיצירה שפורעת את הסדר. ייתכן שהעובדה שלנווין עם כל תהילת העולם והתפוצה ההולכת והגדלה של בית האופנה עדיין נמצא בבעלות פרטית, ולא בידי קונצרן ענק כדוגמת LVMH או PPR (קבוצה לואי ויטון וקבוצת גוצ'י), מעניקה חופש יצירתי שאי אפשר לפרוט למילים פשוטות.
אצל פול סמית, הבריטי האקסצנטרי, הציפייה היא מראש שונה. הוא בעצמו דיבר בעבר על כך שהוא אינו מתמקד באופנה קונספטואלית, אם כי לבישה, ועם טוויסט במידה המתבקשת כדי לעורר את העין, אך לא להבהיל אותה יתר על המידה.
הקולקציה לחורף 2013-14 עסקה רובה ככולה בטקסטורות, אלא שהמעצב בחן את הנושא מכל פריזמה אפשרית: ברמת המראה כולו, עם חליפות רפויות מעט שהורכבו ממכנסיים ובלייזרים בגוונים שונים ונפלאים; ברמת ההדפס הגיאומטרי, עם צורות משולשות חדות על חולצות מכופתרות ושאר פריטים; ברמת המרקם הטבעי, עם עליוניות מעור פרה שאינו צבוע, שכולו חברבורות בחום-לבן; ואפילו ברמת המגע, כשהציג שורה של סריגים צמריריים או בדים מרופדים. במילים פשוטות הכל מלבד מראה אחיד.
הקליידוסקופ הרב חושי הזה עבד היטב. הייתה בו עוקצנות נעימה של אי סדר המאורגן בתוך החוקיות הברורה של הדנדי הבריטי, שיש בו שמץ של הומור, שמץ של גנדרנות ושמץ של מוחצנות בריאה.
לירוי שופן מדווח משבוע האופנה בפריז:
להתבונן בצילום שחור-לבן: הקולקציות של דיור, ז'יבנשי ורף סימונס
הנאמנים לסגנונם: ריק אוונס ודריס ואן נוטן
הר הקסמים של לואי ויטון
