להשאיר עקבות של זהב: הקולקציות המשמעותיות של השנה

הקולקציות הגדולות של 2012 - בדרך כלל מרשימות מסוג זה נעדרות קולקציות קדם-עונתיות, משום שמעטות אלו שאוצרות בתוכן בשורה יוצאת דופן. עם זאת, תצוגת קדם הסתיו של שאנל לעונת 2013 (כלומר, בגדים בחנויות רק ביולי 2013) זוכה לפתוח את הנוכחית מכמה סיבות. הראשונה - זו הפעם הראשונה ששאנל העלו תצוגה באדינברו, והם גררו לשם את אליטת תקשורת האופנה; השניה - זוהי אמנם נחשבת כקולקציית קדם סתיו, אבל בפועל זוהי קולקציה בשם 'מטייה ד'אר', המוצגת פעם בשנה ומטרתה להפגין את היכולות האומנותיות של בתי המלאכה שיוצרים עבור שאנל; ושלישית - עם סיפור רקע המשלב בין בדי טוויד לעולמה התקופתי של מרי מלכת הסקוטים (שהייתה, כמה נוח לשאנל, בכלל צרפתייה) היה זה מפגן כוחני של עושר, שהראה עד כמה ניתן לתלוש את המשבצות הסקוטיות מכל רפרנס לשנות ה-90, ולשתול אותן מחדש באצולה.

לא רק יופי: הסבל בתצוגה של שאנל

אולי קולקציית הגברים המשמעותית של 2012. לא רק משום שהייתה בה הצעה לצללית נועזת, עם מכנסיים מתרחבים מאוד ועליוניות מפוסלות וקופסתיות, שהתנגדה במידה רבה לכל מה שנמכר כיום בבוטיקים וברשתות האופנה, אלא כי היה בה דחף לנסח חליפות לדור החדש; לשחרר אותו מהבגדים שאביו היה לובש, אם לצטט את אלבר אלבז לאחר התצוגה, ולתת לו אופציה משל עצמו. וזה הצליח הרבה מעל המשוער.

גם קולקציית הקיץ של לנווין הייתה משובחת

המעצבת בעלת השורשים היווניים, שפועלת כיום בלונדון, היא ככל הנראה הראשונה שהכניסה מכונת כתיבה לקולקציה. לא באופן פיזי כמובן, אלא כהדפס שנתמך בגזרה מתאימה.

מי שהפכה למלכת הדוגמאות והצורות, הוכיחה פעם נוספת כיצד יוצרים תעתועים ויזואליים מתוך חומרים שבדרך כלל נותרים מחוץ לעולם האופנה. המעניין בדרך כלל הוא כיצד היא משלבת בין ההדפסים לבגדים עצמם, ומשלבת ביניהם בדייקנות אסטרטגית שפורעת לכאורה את הצללית הבסיסית. וכל זה, מבלי להיגרר למחוזות קונספטואליים מידי, או מעיקים.

אפילו בטופשופ התרגשו ממרי קטרנצו

שוב קולקציית קדם עונה (מה שמוכיח את כוחן ההולך וגובר של האוספים המקשרים בין האביב-קיץ לסתיו-חורף). על פניו, מעצבת הבית, פיבי פילו, עם אותו הסגנון שניסחה לבית הצרפתי; אבל למעשה בקולקציה הזו, שנכנסת בימים אלה לבוטיקים ומקדימה את קולקציות האביב, יש את כל האג'נדה שתשלוט אצל מעצבים רבים רק בעונה הבאה. הגראפיות העזה, הקונטרסט השחור לבן והצללית החדה, הם רמז ברור לכיוון אליו צועד בעוז עולם האופנה.

לא בטוח שמדובר בקולקציית גברים מצטיינת, אלא בקולקציה שהראתה מה בכוחה של ציפייה לחולל. זוהי למעשה קולקציית הביכורים של הדי סלימן מאז מונה לתפקיד המעצב הראשי של בית איב סן לורן לפני כמעט שנה. למרות שהושקה שלא כמקובל בסוד, ונחשפה רק לקניינים (ולא לעיתונאים) בחודש יוני האחרון, השמועה בעולם האופנה גורסת כי היא נמכרה כמו גרעינים. במילים אחרות, סלימן יצר חיץ בין תקשורת האופנה למסחר האופנה, והוכיח כי כוחו של האחרון עשוי להיות הרבה יותר חזק מכפי שניתן לחשוב (והוא תיקף את המשנה הזו פעם נוספת לפני חודשיים, כאשר הושיב עיתונאים נחשבים בשורה השניה והשלישית בתצוגות הנשים לקיץ 2013).

ואם דנים בקולקציות ראשונות, אי אפשר להתעלם מיצירת התפירה העילית שיצר רף סימונס לבית כריסטיאן דיור בחודש יולי האחרון. זוהי קולקציה חשובה משום שהיא ניסחה בברור את הקוד החדש שסימונס שואף להכניס לבית הצרפתי - הסתמכות על צללית איקונית של מותניים צרים ואגן מועצם, ודבקות במראה קלאסי, חף מיצירת להיטים רגעיים וקלי משקל. מדוע? כפי שאמר לאחרונה בראיון לווג הבריטי - את האישה של שאנל אפשר לזהות ממרחק, והוא שואף לעשות את אותו הדבר עם האישה של דיור.

מה מעולם האופנה היה עושה בלעדי מרק ג'ייקובס? אחד הגאונים הבודדים שאוחז בדבק הקסם, המחבר בקלות כמעט בלתי נסבלת בין המסחרי לאמנותי. בדיוק כמו קולקציית החורף האחרונה שהציג, עם כובעי הפרווה העצומים וההצעה לצללית שכבות חדשה ובומבסטית, שקרצה אל האבות המייסדים של אמריקה. ככה בונים פופ ארט, ככה משנעים את טעם ההמונים, מבלי להבהיל אותו יותר מידי.

צריך להביט היטב בשלושת המראות האלה, הספק-אסייתיים, כדי להבין שבקולקציה הזו מונחים כל קווי היסוד שמעצבים אחרים התיישרו על פיהם לאחר מכן. צללית האוברסייז הקופסתית, השימוש המופלא בברוקד, החיוניות המודרנית - כל אלה עתידים להשתלט על האופנה בקיץ הבא, אבל התחילו להתגבש בקרב המותג הניו יורקי הצעיר יחסית, עוד הרבה לפני כן.

דווקא קולקציית הקיץ 2013 של פרואנזה סקולר הייתה שונה

אם חושבים על דבורים כשמסתכלים בקולקציית הקיץ הזו, שרקחה שרה בורטון לבית מקווין, אז כנראה שהיא הצליחה לנתב בין קונספט מקורי לאוונגרד. הכובעים האדירים, המצטטים כוורת, הצללית הדרמטית, המועצמת כל כך, וצבעי הדבש הפכו תחת ידיה של המעצבת לאמנות לבישה. מעבר ליופיה, מדוע הקולקציה הזו משמעותית? כי היא מוכיחה מעל לכל ספק שהרהב העצום שנקשר בשמו של הבית, שמערבל מידות של אתסטיקה, חדשנות וכאב, נותר בעינו למרות מות מייסדו.

הדמעות, הו הדמעות! ספק אם הייתה בעשור האחרון קולקציה כל כך מרגשת, שסחטה בסיומה כל כך הרבה בכי מהדוגמניות, מהקהל ומהמעצב עצמו. לא רק משום שהייתה זו הקולקציה האחרונה של רף סימונס לבית האופנה (שלאחריה מונה כאמור לתפקיד המנהל האמנותי של בית דיור), אלא כי היה בה רגע של יופי אדיר. עם מעילי הצמר שנאחזים כלאחר יד מפני קור מדומיין, במפתחי הצוואר הפגיעים ובעדינות האין סופית, שלא מכרה את נשמתה לנוסטלגיה רומנטית. סימונס הוכיח, שאפשר ליצור מבע עז כל כך, גם מבלי לפרוט על קלישאות.