"האם זה לא אירוני?", שאלה (רטורית) אלאניס מוריסט בלהיטה "Ironic" מהניינטיז. והתשובה היא כן - התופעה, יותר נכון הבחירה, של מעצבי אופנה מובילים להתלבש לאו דווקא "אופנתי" אכן די אירונית. אבל זה לא מעצלות או ממחסור בסגנון אישי, אלא נקיטת עמדה אסתטית שיש בה המון כוח. דווקא מתוך הפשטות, השקט, החזרתיות.
אלכסנדר מקווין המנוח לבש בעיקר ג'ינסים וסווטשירטים - שעל פי רוב נראו מרופטים (ככל הנראה בכוונת תחילה), בעוד שאת כל האנרגיה התיאטרלית-אמוציונלית שלו הוא יצק לתוך מערכות הלבוש שעיצב, התצוגות שרקח או המסרים שבער בו להעביר. כך לדוגמא: בסיום תצוגת אביב-קיץ 2006 בפריז, הוא יצא אל המסלול עם טי עליה התנוסס הכיתוב "אנחנו אוהבים אותך קייט". זו הייתה בו-זמנית מחווה אישית שעשה לסופרמודל קייט מוס (שהתמודדה בזמנו עם שערוריית סמים שנקשרה בשמה), אך גם הצהרה פומבית אשר סימלה את נכונותו לאתגר את סטנדרטי התעשיה ולהגן על אלה שעזרו לעצב את עבודתו וחזונו.
דוגמאות בולטות נוספות מייצגים: המעצב ג'ונתן אנדרסון, אקס לואבה והרכש החדש והמוצלח של בית דיור, ושרה ברטון, שוליית מקווין בעבר ומי שעומדת בראש ז'יבנשי בהווה - מתעדפים בגדים פרקטיים ו"פשוטים" עם קריצה מחויטת. שזה כמובן בניגוד גמור לעיצובים המרהיבים, ייחודיים, אקספרימנטליים ואובר דה טופ שהם מציגים בעבודתם. כך גם מתיו בלייזי לבית שאנל, פייר פאולו פיצ'ולי לבלנסיאגה ומריה גרציה קיורי שזה עתה חזרה לחיק פנדי. כל זה לא כולל כמובן את דוגמת ויקטוריה בקהאם, המובילה את המותג הנושא שמה, שדווקא מנצלת את חמש השניות האחרונות על המסלול ומפציעה בלוקים און-פוינט מכף רגל ועד ראש.
פשוט וקל. מזוהה משמע אייקוני.
מעצבים הם מספרי סיפורים, והמדיום (בו הם פועלים) הוא אומנם בגדים - אבל הפוקוס שלהם מוקדש לאנשים אחרים, לא לעצמם. בתוך כך, כשהמלתחה הפרטית שלהם הופכת לקנבס ניטרלי, משהו פשוט וקל שעובד עבורם, שחוסך לבטים, שאפשר לסמוך או להישען עליו גם בבוקר סגרירי וגם בערב מהביל; כל אלה מאפשרים ליצירתיות הבועטת שלהם להיות מנותבת במלואה למושא עבודותיהם, ליצירה שלהם. סוג של הקרבה אישית-יצירתית, אם תרצו.
דווקא סגנון הלבוש, אותם "מדים" קבועים עמם הם יוצאים אל העולם, משמשים, בהפוך על הפוך, כמצע ניטרלי אחיד שמאדיר את גוף העבודות המגוון שלהם. המסר: הם כפרסונה זה לא העיקר (לכאורה), אלא הקולקציות שמוציאים תחת ידם. תחשבו על "מנקה חֵך" או "מנטרל ריח" אליו פונים כשמרגישים אובר סטימולציה מרוב טעמים וניחוחות מסביב. אז על אותו משקל - מלתחה מינימליסטית שקטה; לאחר שבילו יומם וליל מוקפים בבדים, צבעים ועיצובים גבוהים, מעצבים רבים פשוט רוצים הפסקה מהמחשבה על בגדים בכלל, ולעצמם בפרט.
הכוח שברפטטיביות. במילים אחרות: זהות היא מותג
להתלבש כל הזמן אותו הדבר זו מחויבות (שבצידה ויתורים) וזה שולח מסר, בייחוד כשהמדובר על פרסונות בעמדות מפתח. בד בבד, זו בחירה שמנכיחה כי לא תמיד צריך להשקיע אולטרה מאמץ, קרי "לדפוק לוק" במילים פשוטות, בכדי להשאיר רושם אופנתי-אישי. לפעמים, ההיפך הוא הנכון. דווקא העקביות והנאמנות לאותה אסתטיקה אחת ויחידה היא זו שבכוחה להדהד למרחקים.
גם בעולם העסקים ראו זה מכבר כי טוב. דוגמא בולטת להלך הרוח שבנדון היא: ג'ובס, סטיב ג'ובס. אומנם לא מעצב אופנה, אך בהחלט פרסונה מפורסמת שעמדה בראש חברת ענק. המייסד השותף והמנכ"ל המנוח של אפל היה מזוהה לא רק עם חידושים פורצי דרך (היי אייפון ואייפד), אלא גם הודות לחולצת הגולף השחורה שנהג ללבוש בריפיט - בחירה אסתטית שאחוריה עמדה פילוסופיית חיים שהנחתה אותו. כפי שתואר בהרחבה בספרו הביוגרפי של וולטר אייזקסון, הגולף האייקוני נוצר בזכות ידידות ארוכת שנים שג'ובס טיפח עם המעצב-אמן היפני, איסי מיאקי ז"ל. ידידות שהחלה בביקור של ג'ובס בשנות ה-80 ביפן, במפעל של חברת סוני; שם הוא נחשף לתלבושת האחידה של עובדי החברה, ממנה התרשם עמוקות. בדיקה מהירה הובילה אותו להיווכח כי על עיצוב המדים הייחודיים אמון מעצב יפני - הלא הוא מיאקי. נלהב מהרעיון, ג'ובס חזר לארה"ב עם הכוונה להנחיל מדי עבודה גם באפל אך נתקל בהתנגדות מצד העובדים. משהרעיון של "תלבושת אחידה" לא עזב אותו, החליט ליצור לעצמו "מדים" אישיים. בתוך כך, ג'ובס פנה למיאקי וביקש שיעצב עבורו סוודרי גולף שחורים.
והשאר? היסטוריה. ג'ובס אימץ את פריט המלבוש הזה כמראה חתימה אישי שדברר לא רק את האישיות שלו, אלא גם את הפילוסופיה העסקית שלו. הוא שידר פשטות בצד תחכום, קוהרנטיות ודבקות במטרה בצד נגישות ופתיחות. מאז ועד היום, את המודל המיתוגי-אופנתי הזה מאמצים מנהיגים, מנהלים ובעלי תפקידים רבים בעולם העסקים ומחוצה לו. אגב, בדיוק השבוע אפל השיקה "כיס אייפון" במהדורה מוגבלת שפותח בשיתוף עם בית האופנה היפני. מה שנקרא, עוד סגירת מעגל בין איסי לסטיב אלא שהפעם לא בנוכחותם (לפחות לא הגשמית).
גם טייקונים בני זמננו, כדוגמת מארק צוקרברג - מייסד ומנכ"ל מטא, או כוכבים עולים כמו אדם מוסרי, "ראש אינסטגרם" היהודי-אמריקאי, אימצו את המגמה. בעוד שהראשון נצמד לטי-שרטס באפור בואכה שחור (או מקסימום חליפה שחורה), השני אימץ שרשראות תליון ארוכות ומשקפי ראייה מעוצבים כסיגנצ'ר לוק שלו.
מנגד, זה משרת את נרטיב "האמן הסובל"
לבטח נתקלתם במרחבי המרשתת בסרטון בן ה-8 שניות שבו ג'ונתן אנדרסון פופראצ (יען כי, צולם ללא ידיעתו) ואול אין אול נראה מיוסר משהו, או לכל הפחות מוטרד. והאמת היא, אפשר להבין את הברנש האולטרה-מוכשר. שהרי, מאז מינויו בחודש יוני למנהל האמנותי של דיור הוא הפך למעצב האופנה העסוק ביותר בתעשייה. למעשה לראשונה, מאז כריסטיאן דיור בכבודו ובעצמו, בית האופנה הצרפתי (ליתר דיוק, תאגיד LVMH העומד בראשו) הפקיד בידי אנדרסון את כלל קווי העיצוב של הבית: בגדי נשים, בגדי גברים, הוט קוטור ואביזרים. תוסיפו לזה את חובותיו למותג הנושא שמו (שעובר בימים אלה מיתוג מחדש), פלוס את שיתוף הפעולה המתמשך שלו עם "יוניקלו" - והגענו לאזור ה-18 קולקציות בשנה!
בחזרה לסרטון הוויראלי. אנדרסון "בסך הכל" נצפה מעשן למרגלות נהר הסן, אבל זה הספיק כדי להדהד ולייצר כותרות; הסצנה הזו - בה מעצב אופנה מוביל, שמתחזק הבעת פנים קבועה של חוסר מרוצות בואכה מוטרדות, עומד בגפו, מגניב כמה שכטות ואז מעמיס את הטוט בג החדש (שעיצב לדיור) על כתפו - סצנה שהיא מטאפורה די מדויקת לפער שקיים בין התדמית הזוהרת למציאות היומיומית. שמנכיחה כי מאחורי אור הזרקורים ועולמות היוקרה מסתתרים הרבה פעמים מאבקים פנימיים ו/או נעשים וויתורים רבים.