מיה ח'ליפה (31) היא בעלת מותג תכשיטים, עם 68 מיליון עוקבים בטיקטוק ובאינסטגרם, ילידת לבנון שהיגרה עם משפחתה לארה"ב ועושה שם חיל כמדיה פרסונה. במחוזותינו שמה עולה לכותרות בעיקר משום שהיא יוצאת תדיר נגד ישראל מאז ה-7 באוקטובר. אבל בחו"ל היא סנסציה של ממש. והביקורות? מהללות. בשנתיים האחרונות הפכה לאייקון אופנה ותרבות - היא מוזמנת לפרונט רואו של תצוגות נחשקות בשבועות אופנה מובילים כמו ווילי צ'וואריה וקנזו ממש לאחרונה, צועדת על מסלולים (Dipetsa, Dominnico), מעטרת שערי מגזינים בועטים, התראיינה לווג הודו ב-2023 ואף כיכבה בקמפיין של Y/Project בחסות גלן מרטנס שהילל ופיאר אותה (טרם עזיבתו את המותג).
רוקו סיפרדי חגג במאי האחרון 61. הוא במאי ומפיק סרטים איטלקי שמוזכר תדיר כארכיטיפ גברי בסצנת האופנה האירופאית, עם מאות אלפי עוקבים בסושיאל מדיה. בהשראת חייו הסוערים נוצרה הסדרה "סופרסקס" בנטפליקס, ואשתקד צעד (כיכב) על המסלול של DSquared2, עונת אביב-קיץ 2024. גם לג'סיקה סטויה, שם במה STOYA, לא חסר. היא שחקנית-דוגמנית-סופרת אמריקאית, למאות אלפי עוקביה היא נודעת בזכות המראה הייחודי שלה ושיח פתוח על מיניות ופמיניזם. עבדה עם מותגי אופנה אלטרנטיביים ומוזיקאים, הופיעה במגזינים כמו Dazed, Vice ו-NYLON, והפכה לאייקון במעגלים של אופנה אלטרנטיבית ואמנות מודרנית.
אז מה המשותף לכל השלושה? הם ניהלו קריירת פורנו "מפוארת" והתפרסמו בכל העולם בזכותה. "סוס ההרבעה האיטלקי", "גורו הסקס", "מלך הפורנו העולמי", הם רק חלק מהכינויים שדבקו בסיפרדי, מכוכבי ויוצרי הפורנו הגדולים ביותר, שמאז 1986 הספיק להשתתף ביותר מ-1,300 סרטי פורנוגרפיה (מהקשים והאלימים שבנמצא). ח'ליפה, לעומתו, הסתפקה בקריירת פורנו קצרצרה, בת 3 חודשים בלבד, בטרם הוזנקה לכוכבות; בריאיון לניו יורק טיימס סיפרה שנכנסה לתעשיית המבוגרים באוקטובר 2014, וכי "מהר מאוד לחצו עליי להופיע בסרטון שההקשר שלו היה שאני אישה ערבייה". היא לבסוף הסכימה והשתתפה בסצנה פורנוגרפית בה עטתה חיג'אב, כיסוי ראש וגוף שהוא פריט לבוש צנוע המקודש באסלאם. הסרטון הפך לוויראלי תוך שעות, ועורר תשומת לב בינלאומית, כאשר לצד איומי מוות מאסלאמופובים וארגוני טרור שקיבלה - היא דורגה ב-2015 בתור "שחקנית מספר 1" באתר פורנהאב. כבוד?
פאסט פורוורד לימינו אנו. סטויה ובעיקר ח'ליפה כבר הוסיפו את קידומת ה"לשעבר" על סעיף קריירת הפורנו בפורטפוליו שלהן. בעוד שהשלישית (האנטי-ישראלית) הפכה משפיענית ויוצרת תוכן פמיניסטית שמדברת בגלוי על חוויותיה, טראומותיה וזכויות נשים. לעומתן, סוס ההרבעה האיטלקי הנודע לשמצה עדיין לוקח חלק פעיל בתעשיית המין הנצלנית שמדכאת נשים (ולא רק). ב-20 השנים האחרונות הוא מתמקד בבימוי ובהפקת סרטי פורנו, כשחברת ההפקות שלו ממוקמת בבודפשט ונחשבת מוקד כוח בתעשיית הפורנו.
מיינד יו, שאין המדובר בתופעה חדשה. כבר בניינטיז ובתחילת שנות ה-2,000 תעשיות הקולנוע והאופנה קיבלו אליהן בזרועות פתוחות כוכבניות פורנו בדימוס ששאפו להתחיל פרק ב' בחייהן ופועלן. בין אם זו טרייסי לורדס, כוכבת פורנו בולטת שפרצה בשנות ה-80 בעודה קטינה(!) ועשור לאחר מכן פנתה למשחק ודוגמנות. או סשה גריי שב-2009 עברה למיינסטרים של תעשיית הסרטים (למשל, בסרט של סטיבן סודרברג), זכתה לפרסים והוקרה, ושיתפה פעולה עם מותגי אופנה כמו אמריקן אפרל. יש גם את היוטיוברית וכוכבת תוכן למבוגרים, לנה דה פלוג, שהופיעה בקמפיינים של מותגי סטריט כמו פאשן נובה, תוך שהיא מטשטשת את הגבולות בין אינפלואנסרית - לכוכבת פורנו - לאייקון אופנה. או, כוכב הפורנו הגאה קולבי קלר, שהוביל קמפיין של ויויאן ווסטווד המנוחה והאגדית, תוך שהפך לסמל לחציית גבולות מגדריים באופנה.
כל זאת ועוד קרה (וקורה) על רקע הרצון לערער על היררכיות תרבותיות ומוסכמות חברתיות - בדגש על כאלה המבקשות להפריד בין תרבות "גבוהה" ל"נמוכה". בנוסף, בחסות המירוץ לשבירת טאבו ונרמול המיניות והרצון להרחיב את גבולות האסתטיקה - יותר פרובוקטיבי וגולמי, אותנטי ולא מלוטש. פחות סטרילי, "צנוע" או רק מה ש"מקובל". מה גם והתופעה מעידה על כוחם של מותגים אישיים במדיה החברתית; כוכבי פורנו עושים לעצמם ריברנדינג, ממתגים את עצמם ופועלם לא רק בהתבסס על מין, אלא גם על סטייל, דעות ואורח חיים. זה הופך אותם לאושיות תרבות שמשפיעות על טרנדים, צרכנות ואפילו פוליטיקה. אבל מדוע זה קורה שוב? ולמה דווקא עכשיו?
מותגים כמו דיזל, וטמנטס, דיסקוורד2 ו-Y/Project ידועים בקמפיינים נועזים, שימוש בדוגמנים לא שגרתיים, מנהלים שיח (אסתטי וקריאייטיבי) פתוח יותר על מיניות וזהות מגדרות, ושילבו אזכורים של תרבות הפורנו/המין בקולקציות. ראו ערך: דיזל וקלווין קליין שפרסמו קמפיינים מבוססי טינדר וגריינדר, או המעצב ג'ונתן אנדרסון ששידר בשנת 2016 את תצוגת האופנה שלו בלייב באפליקציית ההכריות הגאה גריינדר - מהלך שנחשב נועז ופורץ דרך. לצד אלה מתייצבים מגזיני אופנה שהרבו לכלול כוכבי פורנו בצילומים ובכתבות כחלק ממגמה של נרמול דימויים מיניים בתרבות הפופ. אבל מה מסמלת בחירתם להנכיח בפרונט פרזנטורים מתרבות הפורנו? האם סף הגירוי שלנו - כצופים, כצרכני אופנה כבר כל כך נשחק, עד כי מה שבעבר נחשב "מאוד מיני" נראה לנו פתאום "רגיל" ולגמרי מיינסטרימי? לכן הפלטפורמות הללו בוחרות (או נאלצות) ללכת עד לקצה ומעבר בכדי לעניין או לשעשע אותנו? ומה התופעה מעידה על התרבות שלנו? על תעשיית האופנה בזמנים אלה? זמנים בהם הגבולות בין אינפלואנסריות לכוכבות פורנו לאייקוני אופנה מטשטשים. שהרי בסופו של יום, כולן מוזמנות לאותן תצוגות ויושבות זו לצד זו בפרונט רואו'ז הכי נחשבים ונחשקים.
על שאלות אלה משיבה ד"ר טלי סטולובי, עו"ס קלינית ומפתחת גישת סטיילינג תרפי שחוקרת את הפסיכולוגיה של הלבוש: "התופעה שבנדון היא תוצאה של כמה תהליכים מקבילים. ראשית, מדובר בזליגה של הפורנו אל המיינסטרים: הפורנוגרפיה נוכחת כיום בתרבות יותר מאי פעם, ועולם האופנה מגיב לזה. מותגים משתמשים בדימויים ובאסתטיקה שמושאלים מתרבות הפורנו כדי לייצר פרובוקציות, למשוך תשומת לב ולדבר את רוח התקופה. אבל זה לא מסתכם באסתטיקה, זה מחזק יחסי כוח".
"במקום אחד בעולם כוכבת פורנו לשעבר יושבת בשורה הראשונה בתצוגת אופנה, ובמקום אחר נשים נרצחות בגלל מה שהן לובשות", סטולובי ממשיכה. "אלה הן שתי קצוות של אותה תופעה. החברה עדיין מעניקה לנשים הכרה, ערך ועמדה - דרך הגוף שלהן ודרך מיניות. יש נשים שמצליחות להפוך את המקום הזה למרחב של שליטה, ובמקרים מסוימים (כמו אצל שורדות טראומה) זה יכול להיות תהליך של ריקליימינג, חלק משיקום. בחירה חופשית באופנה יכולה להיות אקט תרפויטי עוצמתי. אבל תמיד חשוב לשאול, באילו תנאים הבחירה הזו מתקיימת? ואני אומרת בזהירות: במקרה של מיה ח'ליפה, ייתכן שמה שמוצג כריפוי הוא מיתוג מחדש. היא עדיין פועלת בשפה פורנוגרפית - רק שהמסגור השתנה. זה אולי ניסיון לכתוב סיפור חדש מתוך הטראומה וייתכן שזה פשוט ניצול מיני מסחרי. מה שבטוח הוא, שזה שגוף ונפש שעברו טראומה ממשיכים לשאת את המשא, גם אם העטיפה נוצצת".
"תשמעי בארה"ב זה עובד קצת אחרת", מוסיפה לדיון קטי גבעוני - מרצה, מנחת סדנאות ויוצרת, בעלת הפודקאסט "כלא דמיוני", שיצאה ממעגל הזנות. "הם מגיבים אחרת למין ובכלל לתעשייה הזו. מספיק להסתכל על הנעשה בדפי אינסטגרם של כוכבות אונלי פאנס בארה"ב כדי לראות אהדה מה היא. את לא תראי שם בושה, את לא תראי שם מילות גנאי. רק אהדה, זה נתפס כדוגמנות לכל דבר. מה שממחיש את הפער בין מה שקורה בחשבון של ירדן לסרי... ועד כמה ההבדל הוא תרבותי".
"וזה קצת כואב לי באיזשהו מקום שכך מגיבים לכוכבות אונלי פאנס בארץ. אוקיי, אולי אנחנו לא מסכימים עם זה שלמכור את הגוף זה משהו שהוא לגיטימי או בסדר, אבל מפה ועד לבייש ולצאת ככה נגד נשים שנמצאות באונלי זה כבר רע, באמת רע. דיברתי עם ירדן לסרי, חברה שלי שאני מאוד אוהבת, היא עכשיו אחרי פרידה וכשנכנסה לאפליקציות הכרויות כדי להכיר, כמו כל בן אדם נורמלי, פשוט חסמו אותה", גבעוני מספרת ומצליחה לבלבל אותי כהוגן. שהרי כשפניתי אליה לקבל התייחסותה לתופעה, הדבר הראשון שביקשה להבהיר בפני הוא: "חשוב לי להגיד שאני לא תומכת בתעשייה הפורנו".
על הסתירה הלכאורית הזו היא מגשרת באופן הבא: "אני פשוט מבינה את זה, וזה שני דברים שונים", היא מסבירה. "אונלי פאנס כשלעצמו זה מקום לשתף תוכן בתשלום. זה לא אמור להיות עם איזשהו מגע או פיזיות ואת יכולה לבחור את הגבולות שלך. בדיוק כמו בדוגמנות אגב - למשל לבחור אם להצטלם בעירום או לא. זה לא כזה רחוק. דוגמנות מאוד מזכירה את זה, זו תעשייה מאוד קשה בייחוד לצעירות שיכולות לחוות הטרדות מיניות. את יכולה גם לראות מה קורה לאישה במרוצת השנים שמרגישה שהכוח הכי חזק שלה זה היופי שלה, איך הדבר הזה מערער את הביטחון העצמי שלה, איך היא משקיעה את כל המשאבים שלה בזה. גם לדגמן זה ללכת ולמכור את הגוף שלך, כדי להיות קולב לאיזושהי חברה, וכל מה שעושים זה מצלמים אותך בכמה פוזות. זה הכול תלוי עד כמה את מתגמשת לנוכח כל מיני נסיבות.. עד כמה את רוצה להתפרסם או לעשות כסף. בשני המקרים, בסוף אני נמדדת על הקליפה החיצונית שלי. וכל ההבדל (בכל אופן בארץ) בין אונלי פאנס לדוגמנות בפועל, זה באמת העניין הזה של הבושה וההסתרה של תחום אחד לעומת ההאדרה של האחר".
"אבל בסוף שניהם גרועים" היא מבקשת להבהיר. "גם להיות דוגמנית ובטח מגיל צעיר, וגם להיות באונלי פאנס. השאלה היא שוב, איפה הגבול עובר? ועד כמה ילדה, נערה או אישה יכולה להיות חזקה למול זה? למול הכוחות הסביבתיים האלה שמגדירים מי היא ומה יש לה לתת לעולם? חשוב להבין שבעולמות של האונלי פאנס, וכמובן גם בזנות ובכל תעשיית המין, כשמישהי בוחרת ללכת לשם, זה משום שקיבלה שיקוף סביבתי על כך שהכוח החזק שלה זה המיניות שלה, הסקסיות שלה (וזה מול גברים ספציפית). בנות שמגיעות לשם זה בדרך כלל מי שעברו מהטרדות מיניות ועד אונס, טראומות מאוד קשות שגורמות להן לפעול מתוך טראומה ולתחזק אותה. עכשיו אם מישהי לא חוותה שום דבר מזה, והיא לא מאמינה שהכוח שלה זה המיניות שלה, אז גם אם היא תראה מיליון פרסומים על כמה כסף עושים בתעשיות האלה וכיוב' - היא פשוט לא תלך לשם". מאותה סיבה לגבעוני למעשה אין כל כך בעיה עם תופעת התרבות והאופנה שמאדירה כוכבות פורנו לשעבר.
כוכבת אונליפאנס, ירדן לסרי
"מי שהתפרסמה ולא משנה על איזה רקע (לא רק פורנו, אפילו פלילי), ברגע שהיא מוכרת ומעניינת - זה מה שמעניין מותגים. אז אם מישהי כמו מיה ח'ליפה הפסיקה לעבוד בתעשיית המין, זה בסדר מבחינתי. ואם היא גם הייתה מדברת על זה יותר בכנות, מספרת מה באמת עברה שם וכמה זה נורא, אז היא גם יכולה הייתה להיות שגרירה נגד התעשייה המזעזעת הזו. אני עשיתי כסף בזנות ועכשיו אני עושה כסף על לספר שהייתי בזנות. זה מינוף. ככה אנחנו שורדות את החיים, אנחנו משתמשות בקלפים שיש לנו".